פוסט ראשון שלי או: השבועיים וחצי שלפני פול סיימון

ראשית כל, מכיוון שמדובר בפוסט ראשון שלי בבלוג (שני הפוסטים הקודמים היו של חן) מספר מילות פתיחה:

חן ועבדכם הנאמן, כותבים כבר כמה שנים טובות על מוזיקה בכל מיני מקומות: החל בפורומים, עבור בפייסבוק וכלה באתר המצויין מוזיקה נטו. דיברנו הרבה זמן על לפתוח בלוג משותף, אבל מכיוון שאנחנו, ובייחוד אני, דחמ"שים (דוחי משימות) – הבלוג נפתח רק לאחרונה, וגם זה רק בגלל שחן לקחה יוזמה. אם היינו מחכים ליוזמה שלי, זה כנראה לעולם לא היה קורה.

אני כנראה אכתוב הרבה על הופעות, ומדי פעם גם על שיר או אלבום שריגשו אותי. נדמה לי שהכתיבה שלי מאופיינת פחות בסיקור ויותר בתיאור רגשותיי באותו עניין, או מה עבר עליי באותו יום/תקופה, ובכל מקרה, לרוב, אני מקווה, הכתיבה מעבירה את תשוקתי חסרת הגבולות למוזיקה.

אני חייב להודות שאני די נרגש, למרות שמדובר בכתיבה על עוד הופעה, אבל בכל זאת, פוסט ראשון בבלוג. אני קצת מנסה להבין איך הדברים פה עובדים, אז בטח תהיה איזו תקלה או שתיים. נראה. מקווה שתהנו, על אף שמדובר על אירועים שהתרחשו לפני שבועיים.

ובכן, נחזור ליום שני לפני שבועיים, האחד-עשר ליולי. בדרך כלל, כשמדובר באמנים מחו"ל, חשוב לי להחליף איתם כמה מילים, רצוי גם להחתים אותם על פריט או שניים, ככה, למזכרת. כן, קצת פסיכי. כל אחד והשריטות שלו, אני מניח. באותו יום היה ברור שמובי אמור לנחות. נסעתי למלון שרתון, שם הוא לן, נכנסתי ללובי, הזמנתי כוס קולה במחיר מופקע, הוצאתי את "הזקן והים" של המינגווי, וקראתי לתומי. אחרי מספר עמודים שאינני זוכר כעת, נדמה לי שלא מעט, מובי נכנס למלון. סתם איש רגיל כזה. לא רוק סטאר קלאסי. ניגשתי אליו, הודיתי לו על בואו לארץ, והחתמתי אותו על אלבום המופת שלו, Play. הוא היה ממש נחמד. אחרי כל הביטולים למיניהם, נדמה לי שחשוב להודות לאמן על כך שהגיע לכאן. לא עניין של מה בכך. על הדרך, החתמתי גם את קאקי קינג (אנא, חסכו ממני בתגובות בדיחות על השם שלה, ראיתי מספיק בפייסבוק) על האלבום האחרון שלה, Junior. היא הייתה מקסימה באופן כללי, וסיפרתי לה שבפעם האחרונה שהיא הייתה כאן, ההופעה שלה הייתה ביום שישי, ולכן לא יכולתי לבוא, מטעמים דתיים. נניח שהיא הבינה על מה אני מדבר. בכל מקרה היא שמחה שאגיע להופעה שלה הפעם.

אחרי שהעליתי את התמונות של הדיסקים החתומים לפייסבוק (כבר הסכמנו לעיל שאני לא שפוי במיוחד)  העברתי את זמני בתל אביב בדרך כזו או אחרת, אני באמת לא ממש זוכר מה עשיתי בשעות שאחרי, אבל בערב הלכתי לקוזה נוסטרה בנחלת בנימין. המדובר במקום קטן, שמדי יום שני מארח הרבה אנשים להרצאה על מוזיקה. החוג לתולדות המוזיקה, זה נקרא. באותו שבוע, עידן אלתרמן העביר הרצאה על פול סיימון, שהוא גם במקרה, הזמר האהוב אלי, אם צריך לבחור אחד. היה מרתק, כיף, וגם זכיתי לתרום כמה פרטים והערות במהלך ההרצאה, כמו עוד מספר אנשים שהיו להם הערות מחכימות. למדתי מספר דברים שלא ידעתי על פול סיימון, שזה די נדיר. החוג הזה מאכלס כמות יפה של אנשים, מעין קהילה, ומצאתי מראש מישהי שתקפיץ אותי חזרה לרכבת לאחר מכן,  חזרה הביתה, לחיפה. לחוג המדובר יש אתר משובח שבו יש הקלטות של ההרצאות, ביניהן, כמובן, גם ההרצאה המדוברת.מפעל מבורך ביותר. בהחלט שווה כניסה.

יום למחרת, היום הראשון לפסטיבל פיק.ניק של שוקי וייס. מובי היה האמן הכי גדול באותו יום, וחיממו אותו קאקי קינג, ולפניה כהן@מושון, הרכב ההיפ הופ הישראלי. למען האמת, כשהודיעו על ההופעה הזו, קאקי קינג הייתה ההי לייט מבחינתי. כשהגעתי לגני התערוכה, שוחחתי עם קרן, ידידה שהצטרפה אלי למופע, והיא טענה שמובי נותן את אחת ההופעות הכי טובות שיש בעולם, וציפיותיי עלו בין רגע. כהן@מושון הופיעו מול אולם די ריק. דווקא אחלה חבר'ה, עושים מוזיקה לא רעה בכלל. קצת חבל שהם היו צריכים להתחיל להופיע כל כך מוקדם מול אולם ריק. אחר כך עלתה קאקי קינג, שקצת איכזבה אותי. לא ממש מתאים לה להופיע באולם כה גדול. אחרי ההופעה שלה, במהלך ה"מופע" של קרודר ודורפמייסטר, שאני לא אהבתי, ולא ממש הצלחתי להבין מה אנשים מתפרעים של כל כך(אבל שיהיה לבריאות,ייאמר לזכותם שהוידאו ארט היה מאוד מרשים), הסתובבתי במתחם קצת. תפסתי שוב את קאקי קינג, וביקשתי ממנה שתבצע בהופעה בבארבי, יומיים אחרי, את הקטע הנפלא שלה Playing With Pink Noise. היא אמרה שאולי היא תבצע אותו. חזרתי לאולם, מובי עלה על הבמה.

ראיתי המון הופעות בחיי, זו הייתה בהחלט אחת הטובות שבהן. וכאמור, לא ממש ציפיתי לזה בהתחלה. לא נעבור על כל הסט ליסט – אבל נזכיר כמה שיאים – Go, הלהיט הראשון שלו, שבו, במקור סומפלה מנגינת הנושא של טווין פיקס.  במהלך הביצוע מובי חגג על תופי קונגאס, וכבר הצליח להרים את הקהל, הבחור זריז.  לאחר מכן הוא ביצע את Why Does My Heart Feel So Bad, עם זמרת מדהימה לצידו ששידרגה את ההופעה לרמות גבוהות במיוחד. אני אישית מאוד התרגשתי, היה נראה כאילו השיר הזה הפך לסוג של המנון. לאחר מכן התפרענו קצת ב We Are All Made Of Stars, שלא לדבר על הריחוף באוויר במהלך Bodyrock המצויין. Porcelain, האינסטרומנטלי, מוקדש לישראל, אולי בגלל שיש בנו חשש להישבר. עד סוף ההופעה(לפני ההדרן) מובי ביצע את כל מה שרציתי שהוא יבצע. אין להיט אחד שהוא לא עבר עליו, וכל הביצועים היו מושלמים. הקהל הישראלי לא אוהב שלא "נותנים לו את הלהיטים", ובכן, מובי נתן את הלהיטים, והביצועים היו נפלאים. כמובן שהקהל הריע ממושכות, ומובי חזר, ואמר משהו כמו חמישים פעמים Thank you. אבל מה? הוא כבר ביצע את כל מה שהוא צריך לבצע, אז הוא פינק אותנו בקאבר מצויין לWhole Lotta Love של לד זפלין וקאבר מענג ל Walk on the Wild Side המופתי של לו ריד. לאחר מכן הוא הוסיף עוד שני שירים, שכבר לא שינו הרבה. ההופעה הייתה מושלמת עוד לפני ההדרן. די נדיר, ויש שיאמרו חד פעמי. כאמור, התעלה על כל הציפיות שלי.שבתי לחיפה, וביום חמישי נסעתי חזרה לתל אביב, להופעה של קאקי קינג, בה היא אירחה (כמו בפעם שעברה) את תמר אייזנמן, גיבורת הגיטרה המקומית. אולי קצת הגזמתי, אבל היא לגמרי מצויינת.

להופעה של קאקי קינג חשבתי שלא להגיע, כי בניתי על ההופעה שלה לפני מובי, שכאמור מעט איכזבה. לשמחתי, נמכרו כרטיסים במשהו כמו 65 שקלים באיזה אתר קופונים, אז זרמתי על זה. ולמען האמת, היה פשוט נפלא. חשבתי שאני בא לראות גיטריסטית וירטואוזית, במילים אחרות, באתי בשביל הטכניקה. בסופו של דבר, היה שם גם המון רגש. מאז ההופעות של סוזן וגה בארץ, אני לא זוכר קשר כזה עם הקהל הישראלי (ושמה הוא קאקי!). הבארבי האינטימי בהחלט עשה לה טוב. היא סיפרה לנו המון סיפורים על החוויות שלה כאן, והקהל הישראלי פשוט מת על זה. היא באמת גיטריסטית פנומנלית ואחלה זמרת. היא ביצעה את Falling Day המצויין מהאלבום האחרון שלה, עוד מספר שירים שמאוד נהניתי מהם, אבל את רובם לא הכרתי(בארץ רק הדיסק האחרון שלה זמין בחנויות, ולא טרחתי להוריד). באמצע ההופעה הלהקה יורדת מהבמה, וקאקי קינג נשארת לבד על הבמה. היא מספרת לנו סיפור. תאמינו או לא, הסיפור הוא על הפגישה שלנו במלון, ועל זה שקורים לה דברים ממש מוזרים כשהיא בישראל, ואיזה בחור הסביר לה שהוא לא יכול היה להגיע להופעה הקודמת שלה כי היא הייתה ביום שישי (?!). את השיר שביקשתי ממנה לבצע, מסתבר, היא כתבה אחרי שמישהו הציע לה לנגן עם להקת Pink Noise או משהו כזה. והמשפט playing with pink noise נשמע לה שם מגניב לקטע. מדובר בקטע אינסטרומנטלי שמדגים היטב למה היא אלילת גיטרה. היא מנגנת על גיטרה משל הייתה פסנתר. לא פחות. מה שבכלל היה משעשע, זה שהיא סיפרה שבביקור הקודם שלה בארץ, פינק נויז הופיעו בלבונטין, והיא הוזמנה לנגן איתם. איך מעגלים נסגרים. בקיצור, היא הקדישה לי את השיר, הייתי קצת בהלם ונקרעתי מצחוק, אבל מה, ריגשה אותי נורא עם הביצוע הזה. ואח"כ כששוחחנו היא טענה שהוא לא יצא לה מספיק טוב. נגיד שאני יודע על מה היא מדברת. בהמשך תמר אייזנמן הצטרפה והיה יופי של שיתוף פעולה ביניהן, המון אנרגיות שמשום מה לא ראינו יומיים לפני. בקיצור, בדיוק ההופעה שציפיתי לראות, היה נפלא.  רכשתי עוד דיסק או שניים שלה, למרות שהשניים הראשונים שלה לצערי לא היו זמינים, החתמתי אותה גם עליהם, ועל הסט ליסט, שביקשתי ממישהי שלקחה אותה להחליף איתי(לקחתי את של אחד הנגנים), כי רק בסט ליסט שלה היה השיר שהוקדש לי, בכל זאת.

הפוסט הזה כבר הרבה יותר ארוך ממה שתכננתי, אבל תישארו איתי לעוד הופעה אחת, נכון?

אגב, מדובר באחת הביקורות היחידות באינטרנט להופעה הזו, שזכתה להתעלמות גורפת משום מה בכל האתרים הגדולים, אולי כי הייתה הופעה של אייל גולן באותו זמן. שיהיה. אני מדבר על ההופעה של בראד מלדאו. מלדאו הוא אחד מפסנתרני הג'אז הטובים בעולם, ובוודאי בדורו. הוא נודע גם לחובבי פופ ורוק, מכיוון שהוא מרבה לעבד ולבצע גרסאות ג'אז לשירים של רדיוהד, מאסיב אטאק, ניק דרייק, וגם אחד, פול סיימון, בין השאר. הגענו מוקדם למדי לאמפי שוני, בבנימינה. חשבנו שלא יהיה שם אף אחד, אבל היו כמה שהקדימו אותנו. כשנכנסנו לקחו לנו את הכרטיס, אבל אני לא אחד שישאר בלי כרטיס אחרי ההופעה, אז ביקשתי מהבחור שישאיר לנו את הכרטיסים. האוזן השלישית מכרו שם דיסקים שלו שלא מצאתי בחנויות, 2 ב50. אחלה מחיר, נאלצתי לקנות ארבעה (ביניהם שניים עם ביצועים לשירים של פול סיימון). תפסנו מקום, בול באמצע, מול הפסנתר בשורה שניה. מעט מאכזב שזו לא שורה ראשונה, אני יודע, אבל נהניתי מאוד בכל מקרה. זו הופעת הג'אז הגדולה הראשונה שהייתי בה. והיה פשוט מופלא.

מכיוון שמסתבר שבראד מלדאו לא עובד עם סטליסט, אלא מחליט באותו הרגע מה הוא מבצע, אני לא מאוד משוכנע מה הוא ביצע למעשה. למלדאו היו שתי טכניקות עיקריות, מקווה שאני אצליח להסביר אותן כראוי: האחת, להשאיר את המנגינה המוכרת מתנגנת ביחד אחת, וביד השניה לקחת אותנו לעולמות אחרים ומאולתרים, והשניה, ביד אחת לאלתר כל הזמן, ואילו ביד השניה, לשחק עם המנגינה המוכרת. כל המופע הזה הרגיש קצת כמו תחרות לזיהוי שירים, אבל הוא מנגן עם המון רגש וטכניקה עילאית, אז אי אפשר לא להנות. ההופעה נפתחה עם ביצוע ל Bitersweet Symphony של הוורב, הוא עשה ביצוע יפהפה ל My Favourite Things מצלילי המוזיקה, בעיניי שיר עם לחן פשוט מושלם, שהפך, אגב, לסטנדרט ג'אז לכל דבר. ביצע גם את Teardrop המצויין של מאסיב אטאק, Blackbird של הביטלס, I Fall in Love Too Easily, סטנדרט ג'אז שביצעו רבים לפניו וגם את Smells Like Teen Spirit של נירוונה. היה יפה לראות את הקהל מגיב למלודיה המוכרת, והיה מרתק להאזין ולראות את הוירטואוז הזה שוחט את השירים האלה ובונה אותם מחדש שוב ושוב. היה באמת מיוחד במינו. לאחר מכן השתרך לו תור לקבלת חתימות, והוא היה סבלני למדי בסה"כ. יצאנו מהאמפי, ולהפתעתנו, פגשנו את קאקי קינג, שראתה אותי וצעקה : You again!, הזוי לגמרי, ולא זו בלבד אלא שהיא בדיוק שוחחה עם רונה קינן, אהובתי משכבר הימים. עולם קטן. לאחר מכן שבנו הביתה ברכבת, עייפים אך מרוצים.

זהו, עד כאן פוסט ראשון. יצא הרבה יותר ארוך משחשבתי. נדמה לי שזה טוב. מקווה שלא היה ארוך מדי, ושנהניתם. אם כן, אשמח אם תפיצו. נתראה בפוסט הבא, פול סיימון, והחוויות מסביב. (ספוילר:הערב היפה בחיי) מבטיח לכתוב ממש בימים הקרובים.

עמיחי.

מודעות פרסומת

8 תגובות (+הוסף את שלך?)

  1. עודד רגב
    יול 24, 2011 @ 21:30:54

    יפה- אהבתי- כמובן התמקדתי בקטע על מובי, אבל מאוד אהבתי את מה שכתבת על הגיטריסטית קאקי קינג. חבל שלא באתי ביום חמישי… האמת שעבדתי באותו יום עד מאוד מאוחר. כל פעם אומרים לי לפתוח בלוג, אולי אתה וחן תתנו לי השראה. אתה מוזמן כמובן לקרוא (אם עוד לא קראת) את מה שכתבתי על מובי במוסיקה נטו.
    מצפה בקוצר רוח לבלוגים נוספים.

    הגב

  2. tsoof
    יול 25, 2011 @ 22:00:12

    מרתק, עמיחיץ אל תשכח לספר לי כשאתה מעלה אייטם על ההופעה של פול סיימון. ובוא נדבר על הפוסט הזה בהזדמנות. תודה שהזמנת אותי לקרוא.

    הגב

  3. מיכאל גינזבורג
    יול 26, 2011 @ 00:00:36

    כל הכבוד עמיחי! פוסט מעולה, אהבת המוזיקה נוטפת ממך בלי הפסק 🙂

    הגב

  4. גיאחה
    יול 26, 2011 @ 15:53:50

    הייתי בסיבוב הקודם של קאקי בארץ, גם בבארבי וגם עם פינק נויז בלבונטין. היה נחמד, וציפיתי לעוף אבל לא עפתי. גם אז היא הופיעה עם אייזנמן. כאמור: נחמד, טוב אבל רחוק מלהיות מעלף.
    לגבי מובי חשבתי אחרת מאוד ממך…

    הצעה אחת: לא לצופף יותר מהופעה-שתיים בפוסט, אלא אם כן הן קשורות (כמו מובי וקאקי קינג).

    הגב

  5. מיכאל גינזבורג
    יול 26, 2011 @ 16:57:44

    ואגב, הזקן והים זה ספר ממש אוברייטד של המינגוויי, אני מאוד מקווה ששאר הספרים שלו טובים יותר…

    הגב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: