שבוע אינטרפול ממשיך מכאן

אחרי שייבשנו את הביצות, ועברנו את מבחן ההיסטוריה באינטרפוליזציה, הגיע הזמן להציג בפניכם את הדבר החשוב באמת: תמונה של פול בנקס… סתם.

אני מציגה בפניכם את סיקור האלבומים האולטימטיבי – חלק 1:
**חלק ממה שנכתב נלקח מדברים קודמים שכתבתי על האלבומים לאתר מוסיקה נטו, מקווה שתסלחו לי על חזרה עצמית

אלבום הבכורה: Turn on the Bright Lights (או: האלבום שגדל על מיטב אנשי העולם)


"הפתעה לפעמים תבוא", ככה מתחיל אלבום העשור הקודם שלי, ואין ספק שהפתעה באמת הגיעה, באריזה שחורה אדומה של דיסק עם כיתוב לבן של "אינטרפול". העשור הזה מאופיין בהרבה דברים: הפריצה של הרוק הבריטי חזרה למיינסטרים עם קולדפליי, הפיכתו של הפופ להיפ הופ נטו, אבל המאפיין הכי גדול של העשור הזה, מבחינתי, הוא האינדי והאימפריה שהוא הפך להיות. זה התחיל עם הסטרוקס, שקימבקו את הפאנק, עם השינז שהכניסו קצת פופ לאינדי, פרנץ פרדיננד, הסטרוקס הסקוטים ועוד רבים וטובים. אבל אף אחד לא עשה את זה יותר יפה, יותר מרגש, ויותר בועט מאינטרפול.

פול בנקס (סולן וגיטרה), דניאל קסלר (גיטרה), קרלוס דנגלר (באס) וסם פוגרינו (תופים, ועוד איזה תופים!) כתבו ביחד שירים על יחסים שבינו לבינה, בינו לבין העיר, ובינו לבין עצמו. שילוב הכוחות בין כולם יצר אלבום מאתגר בכל כך הרבה תחומים: אם זה במוזיקה, המבנה הלא אחיד של השירים ("Stella was a Diver.."), הגיטרות שצורמות מצד אחד ("Obstacle 1") ומנחמות מצד שני ("Hands Away"), ואם זה מבחינת המילים. השפה של אינטרפול היא די גבוהה, אבל ברגע שמבינים את המילים (מומלץ בחום, עזר לי לקבל פטור באנגלית בפסיכומטרי), המשפטים פתוחים לכל פרשנות שהיא, וככה כל מאזין יכול למצוא את החיבור למילים שיוצאות מפיו של בנקס.
חמש שנים האלבום נמצא באוסף שלי, וחמש שנים הוא לא עוזב אותי, ואני בטוחה שהוא לא יעזוב בעשור הנוכחי.
באתר של Allmusic מסכמים את האלבום כ"תחכום שהולך להמם אתכם", לא יכולתי לומר את זה יותר טוב. ניו יורק מעולם לא נשמעה כל כך יפה ואפלה בו זמנית.


האלבום השני:
 Antic
s (או: צעד אחד לאדם, צעד נוסף של אינטרפול לעבר אםטיוי 2)

אחרי אלבום בכורה שהסתפק רק בביקורות משבחות ומעריצים שביקשו עוד ועוד, חזרו אינטרפול עם אלבום מתקדם אפילו יותר. העיר ניו יורק עדיין במרכז תשומת הלב של החבר'ה, עדיין יפה ואפלה,  ואחרי נסיעה בקצב איטי אל תוך העיר ברצועה הפותחת "Next Exit" – הביטים רק נהיים חזקים יותר והקצב מהיר. "Evil", השיר השני המספר את עלילותיהם האמיתיים שני רוצחים סדרתיים, ומוכר בעיקר בתור "הקליפ עם הבובה" הוא אולי השיר הכי מוכר של הלהקה. בEP שהוציאה הלהקה לסינגל, ישנו אוצר חבוי בשם "Song Seven", ומכיוון שאין לי מילים לתאר אותו, פינקתי בלינק.

אחרי "Evil" הכל נהיה מסובך יותר, והשירים נהיים מפותלים ואי אפשר לדעת באמת מה יהיה הדבר הבא שנשמע.
"Public Pervert" התחיל את הקריירה שלו אצלי בתור השיר הכי חלש, וזה בגלל שלא הקשבתי לו עד הסוף, היום הוא השני הכי אהוב עליי מהאלבום. ההתחלה הרכה לא יכולה להכין אף אחד לסיום הגרנזיוזי שלו. השיר האהוב עליי ביותר מהאלבום הוא כמובן "A Time to be Small" – הרצועה המסיימת – שיר באותה תבנית כמו הקודם, אך עם אפקט יותר חזק.
יש שיאמרו שזהו האלבום הכי מקצועי ומלוטש, אני אומרת שזה היה פשוט עוד צעד לשירים יותר גדולים ומרגשים.

מחר – החצי השני של הקריירה של אינטרפול
עד אז,
לילה טוב

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: