המסע לפסטיבל רדינג – חלק א'

פרולוג:

לא חשבתי שאסע השנה לפסטיבל, כבר מ2009 הגעתי למסקנה שפסטיבל זה כיף אך לא מספק חולת מוזיקה כמוני. ב-2010 ויתרתי על העקרונות שלי למען ארקייד פייר בפסטיבל ורכטר, והשנה זה היה למען פאלפ, אינטרפול, אלבואו, נשיונל וסטרוקס – חמישה שמות שנמצאים אי שם למעלה בסקאלת עולם האלטרנטיב. העלות הגבוהה של הפסטיבל והפחד מהקהל הבריטי לא הרתיעו אותי, וב24 לאוגוסט שינסתי מותניי, הרסתי את כתפיי עם שימת המוצ'ילה הכבדה עליהן ויחד עם פנינה ומירב טסנו לאי הבריטי. נקמת הצופים חיכתה לי בפינה, מאחר ולא "הייתי נכונה" או מוכנה למה שיהיה שם.

לקחים חשובים על פסטיבלים בריטיים:

• אין, ואני חוזרת אין כזה דבר קיץ באנגליה. השמש תפציע לאיזה כמה דקות, תחשבו שהכל חם ויפה, אבל אז היא תחליט להתחבא מאחורי ענן. יחזור להיות קר, ולא רק זה, בסוף יתברר שאותו ענן הוא ענן גשם של שעות על גבי שעות. למי שקור לא עושה לו את זה, נא להתאבזר בבגדים חמים – במיוחד ללילה, אותו ביליתי בשכנועים עצמיים שאני לא באמת לא מרגישה את הרגליים ושאני רועדת רק מהתרגשות ליום הבא.
• לא רק שאתם צריכים לדאוג לכסות את עצמכם במיטב מלבושיכם, יש לדאוג גם לכיסויים לכל שאר הדברים היקרים שלכם: אם אתם בחרתם באופציית הקאמפינג – כיסוי לאוהל, לתיקים, לספר שתכננתם לקרוא במהלך הטיסה, הכל כלול. והכי חשוב: מעיל גשם – ישרת אתכם במהלך ההופעות, בדרך בלילה מהאוהל לשירותים ובערך בכל מקום ברחבי האי הבריטי.
• If you can't join them, beat them – אני מדברת על בני הנוער הבריטים שלא רואים ממילימטר. הם ידחפו אתכם בכל כוח אפשרי שיש בגופם (ואחרי זה יגידו בחיוך שזה בכלל לא  הם), הם ידיפו ריח של אלכוהול זול, ובשום פנים ואופן לא יתנו לכם ליהנות מחוויית הופעה באזור השורות הראשונות. במקרה הצורך והחנק – אל תחששו לדחוף אותם חזרה עד שתגיעו למקום בטחה. במקרים של פה מלוכלך – אל תפחדו מלסטור או לדחוף. במקרים של בריון שמרים בחורה על כתפיו והיא נותנת בעיטה לראש שלך, תדחפו, אך אחרי זה דברו יפה ותסבירו את פרץ האלימות. במקרים של פוגו מתפתח, נא לברוח מהמקום, אלא אם כן זה הקטע שלכם. אין מה לעשות, לצערנו בשורות הראשונות אלימות היא שפת האם. לחוויה יותר שקטה, יש להתרחק מהשורות הראשונות, או לנסות להשתחל לבד לשם.

אבל יש גם צד טוב בפסטיבלים… ואלה כמובן ההופעות! אז מכיוון שאני חולת דירוגים, אני מציגה בפניכם את מצעד עשרת ההרכבים שעשו לי את זה, אך לפני זה על אלה שלא הגיעו לרשימה.

Frankie and the Heartstrings – הדבר הראשון שיצא לי מהפה כשראיתי את הפלא הזה שקוראים לו פרנקי פרנסיס היה "מוריסי". כשראיתי את הגיטריסט הג'ינג'י שלהם, נפלט לי "איאן קרטיס". במוזיקה הכוללת שומעים השפעות של הלהקות מהם נבעו שני השמות האלה. בסך הכל הופעה מקסימה. הטעימה שהכנתי לכם פה אינה מההופעה ברדינג כי אין משהו נורמלי משם, אז הנה דוגמית ממקום אחר

מיילס קיין – ההופעה בה גיליתי לראשונה את כוחו של הקהל הבריטי, ולבסוף ויתרתי על הפריבילגיה לראות את האיש והלסת מקרוב והסתפקתי במסך בצד. בגלל זה, ובגלל שקיין איחר ואחרי זה גם התלונן שאומרים אנשי צוות לרדת מהבמה, הוא לא נכנס לרשימה. קלטו את השיגעון:

Jimmy Eat World – הם שרו את כל השירים שאני מכירה שלהם (ארבעה סך הכל), ואפילו הזכירו לי את Nothing's Wrong שכל כך אהבתי בתקופת "סמולוויל" שלי, וכמובן אין אותו ביוטיוב.

Yuck – כמה פעמים פנינה ניסתה לחבר אותי אליהם, ואמרתי לה לתת להופעה שלהם לעשות את העבודה. וההופעה באמת עשתה את זה. חוץ מזה שהסולן הוא כפיל של בוב דילן בתקופה הפולקית שלו, המוזיקה שלהם הצליחה לחדור היטב לאיזורים הנכונים בלב, והבסיסטית שלהם היא אחת מהנשים המגניבות שראיתי בחיי.

היו עוד הרכבים שהיממו אותי מכל מיני בחינות: Bring me the Horizon (מבחינה חרדתית פוגיסטית), Pulled Apart by Horses (מבחינה Screamית), Seasick Steve, שהפעם העלה גם את ג'ון פול ג'ונס הלד זפליני ועשה רק שמח ופרנק טרנר, בחור חתיך מאוד, שיודע להעריך בשיריו את הגדולים והמנוסים ממנו ובהופעות גם את הקהל שלו. אבל היו הופעות הרבה יותר טובות, ואמשיך לכתוב עליהן בפוסט הבא.

עד אז, היזהרו מזרים, במיוחד אם הם בריטים.

חן.