המסע לפסטיבל רדינג – חלק ב'

(הערת הכותבת: פוסט זה נכתב תחת השפעת בון איבר החדש)

בלי הקדמה מיוחדת אני מציגה בפניכם שישה מתוך עשרת הרגעים הטובים ביותר בפסטיבל על פי מדד הוניג:

מקום 10: הלהבות הידידותיות של Friendly Fires – ציפיתי שבהופעה הזו כל מה שאעשה יהיה לספור את הדקות עד לאינטרפול שעמדו לעלות אחריהם. עשיתי את זה בכל מקרה, מירב ופנינה עודכנו אחרי כל שיר מה היה מספרו. לפחות הציפייה עברה בקצב התופים הכיפי של הלהקה הזו, ועם מפגן אומנויות ריקוד מיוחד במינו של הסולן. הקהל הבריטי הראה להם הרבה אהבה, במיוחד כשעלו לבמה רקדניות מענטזות בסגנון הוואי, גם אני מדי פעם. כנראה שמהיום כשאראה את השם שלהם בערוצי המוזיקה, לא אעביר מיד לערוץ אחר.

So you think you can dance?

מקום 9: להטוטי הר' של The View – חבורה של סקוטים קטנים שעושים פאנק של גדולים. היה מצחיק בעיקר כשהם דיברו במבטא הלא מובן שלהם ואפילו אנשים בריטים בקהל ביקשו תרגום למה שהם מלמלו שם על הבמה. בין ר' סקוטית אחת לאחרת, חיפשתי עקבות של Same Jeans ובאמת קיבלתי אותו בסוף ההופעה, בגירסה מהירה יותר (כן, זה אפשרי) ואנרגטית במיוחד.

פאנק בר' הידיעה. קייל פלקונר סולן The View בתמונה שצולמה ע"י פנינה שבתייב

מקום 8: הישראלים קוראים לזה בעיות סאונד, אני קוראת לזה חרפה, במיוחד כשזה בהופעה של להקה כמו Deftones – פסטיבל רדינג הוא לא סתם פסטיבל, זה ברור מאוד כאשר עשרות אלפי אנשים פוקדים את חוות הבוץ כל שנה, זהו פסטיבל

לזה אני קוראת רוקנרול. צ'ינו מורנו בפעולה. התמונה צולמה ע"י לא אחרת מאשר פנינה שבתייב

עם שם בינלאומי, אולי הכי גדול אחרי גלסטונברי העצום. השאלה היא איך זה קורה שלאחר מפגני רוק בינוניים של "ברינג מי דה הורייזון" ו"רייז אגיינסט", כאשר באה גולת הכותרת שגידלה את אותם אמנים, לא שומעים את צ'ינו מרונו הסולן??? מה שהייתה יכולה להיות הופעת רוק שתתעלה על כל השאר באותו יום, הפכה לאכזבה כאשר אנשי הסאונד לא הקפידו לתפעל נכונה את ההופעה. לאחר כמה שירים עניין המיקרופון של מורנו תוקן אך על חשבון הסאונד של הכלים האחרים. למרות כל הקשיים, דפטונז נתנו הופעה מפוצצת נימים. בלי לבצע הפעלות של קייטנות פוגו עם הקהל, וללא הצהרות חברתיות\פוליטיות\פרו-חוליגניות, הצליחו מורנו ושות' לתת שואו של רוק מורכב ומעניין. הופעה כזו לא הייתה מוצלחת בלעדי פנינה כמובן, מעריצה שרופה שאני עדיין מודה לה שהכירה לי את הלהקה המיוחדת הזו, ומי שדואגת שאף רגע לא ייוותר לא מתועד.

מקום 7: הם היו פה גם ב1979 וקוראים להם Madness – על כמה וכמה להקות גידל אותי אחי הבכור – דייר סטרייטס, נירוונה, ביסטי בויז וגם על חבורה של משוגעים בריטים שלא לוקחים עצמם ברצינות וקראו לעצמם, כמה מתאים, מדנס. בגלל זה, ברגע שהם עלו לבמה דמעות הנוסטלגיה החלו לצאת אל האור, ותמונות של אחי הוניג מבלים זמנם באוויר תוך כדי הקשבה להם חזרו אליי. עם בדיחות של אנשים שנולדו בשנות ה60 ואנרגיות של כאלה שעשו את צעדיהם הראשון הרבה אחרי כן, מדנס נתנו הופעה בלתי נשכחת של כיף נטו.

מקום 6: סוף סוף סוגרים פסטיבל כמו שצריך עם Muse – ההופעה התחילה עם טום וויטס והקטע המצמרר "What's he building there?", אבל זה היה כלום לעומת הצמרמורת שבנו לנו שלושת החייזרים מיד לאחר מכן. מאט בלאמי החל לנגן את "New Born", המשיך עם "Bliss" ו-"Space Dementia" ורק אז נפל לי האסימון. הטריו הבריטי לא עבד עלינו – הם הולכים לנגן את כל יצירת המופת "Origin of Symmetry" מהתחלה ועד הסוף. היפראקטיביות לא ידעה מהי כשהגיע זמנו של "Hyper Music" שאני אישית הכי אוהבת מהאלבום. החבר'ה הזכירו לי נשכחות כאשר החזירו לי את אותם רגשות אהבה והערצה שהתפוגגו במהלך השנתיים האחרונות. את המילים לכל שיר לא שכחתי, אבל את עצמי באיזהשהו שלב כן. כאשר התחיל החצי השני של המופע עם "The Uprising" מהאלבום האחרון של הלהקה, כבר הייתי חסרת סבלנות, ונזכרתי בחוסר השינה והאנרגיות שיצאו החוצה למרות זאת, וייחלתי כבר למיטה רכה שתחמם אותי בלילה. הסאונד היה מושלם, התפאורה מושקעת במיוחד עם קטעי וידאו מיוחדים לכל שיר (עם אנימציות תום יורקיות. חייבת לציין.) והתאורה אפילפטית למהדרין. ההתפוגגות חזרה למקומה, אבל עמה באה התקווה שאולי בעוד 3 שנים אזכה לראות את "אבסולושן" מנוגן בהופעה חיה במלואו.

מקום 5: על חמישה שבצים דיבר עשור שלם ובפתיחתו של חדש The Strokes הופיעו גם ברדינג – הבריטים האלה, מעולם לא הייתי כל כך אלימה כלפי אנשים כמו שהייתי בהופעה של הסטרוקס. בחורה שבעטה לי בטעות בראש, נדחפים, דוחפים, מה לא היה שם וכל אחד קיבל את המנה הראויה לו בחזרה ממני, בהרבה אהבה. מזל שהייתה המוזיקה של הסטרוקס ברקע, את הקריקטורות שהם חברי הלהקה, ובמיוחד הקריקטורה הראשית, ג'וליאן קזבלנקס, סולן הלהקה. כמה מסטול – ככה מבדר, גם כשהוא רק מדבר לעצמו. האדישות המהולה ב80% אחוזים של אלכוהול (אלברט האמונד ג'וניור בתהליכי גמילה) היא הקסם של הלהקה כשהיא בהופעה חיה. עם הקפדה ראויה לציון על הרכבת סטליסט שמכבד כל אחד מאלבומי הלהקה, ובלי זיוף אחד, נהנינו (יחסית לכמה שאפשר להנות בין בהמות אנגליות) משואו מיוחד. בשיאו של אותו שואו הצטרף אחד בשם ג'ארוויס קוקר, סולן להקת פאלפ שהופיעה כמה רגעים לפני, שהגשים לפנינה ולי פנטזיה בת חמישה חודשים של ציפיות לקראת הפסטיבל, ועלה לשיר עם קזבלנקס קאבר לשיר של The Cars. למרות שנאלצנו את רוב ההופעה לראות מהמסכים, והאכזבה הגמורה מהדבר (במיוחד מהצד של פנינה), להיות שעה וחצי בעולם כמו של הסטרוקס איננה חוויה מובנת מאליה. מוזיקה והומור מעולם לא התחברו בצורה כה מסנוכרנת. צפו בוידאו וחוו בעצמכם את הוד מסטוליותו הג'וליאן מציג את קוקר (או "הג'ארב") ואז שוכח מקיומו על הבמה.

פוסט הבא – ארבעת המקומות הראשונים שהפכו את עולמי לאוטופי בעצם הופעתם בפסטיבל

עד אז, המשך סופ"ש מקסים

חן.

מודעות פרסומת

2 תגובות (+הוסף את שלך?)

  1. yasmin
    ספט 12, 2011 @ 15:19:07

    בת מזל שכמותך,אני מקווה שבשנה הבאה אני אצליח להגיע לרדינג.או לידס.או רוקאמפרק.או גלסטנברי.או רוק וררכטר.משהו….אמן.
    בינתיים מתנחמת באינטרפול שהיו פה:)

    הגב

  2. himandshe
    ספט 12, 2011 @ 21:49:31

    עצה ידידותית: אם פסטיבל, אז לא באנגליה

    הגב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: