המסע לפסטיבל רדינג – חלק ג' ואחרון

מקום 4: קשה להתעלות על INTERPOL – אנרגיות אנרגיות ועוד קצת אנרגיות מהבמה. אבל מהקהל? כלום ומאום. מאחורי פנינה שתי נשים פצחו בשיחה קולחת על דברים לא מעניינים ונראה כי באזור שבו עמדנו רק פנינה, מירב ואני הכרנו בקיומה של הלהקה על הבמה (פנינה הייתה חייבת להכיר מאחר וחן הדיקטטורה לא נתנה למצלמת שבתייב לנוח). פול בנקס נשאר פול בנקס, קסלר עם אותם צעדים וסאם נתן בראש כהרגלו. לא מפתיע שבמהלך ההופעה הפציעה לה קשת בענן בשמיים והראתה בדיוק מה התחולל בתוכי. חוץ מ"הנדס אוויי", הקפידו הThreesome הניו-יורקי על סטליסט של שירים מכווצי שרירים כמו "סיי הלו טו דה איינג'לס", "ממות'" ו"איוול". המלך אינו עירום בכלל, רק בא לו לפעמים לבוא עם חליפה של אדידס, ובקטע הבא הוא רק ביקש שנגיד שלום למי שהופיעו אחריהם [ראו מקום 1]

מקום 3:קורס מזורז בהלאמת לבבות ע"י The National –  לאחר שהחלטנו כי הגיע הזמן לתבוע את מקומנו קרוב לבמה, גילינו עצמנו בשורות הראשונות כשלפנינו עומדים שני שרוכים ארוכים. לאחר שביקשנו יפה, הם נענו עוד יותר יפה

ההגשה מהחזה, הצילום בא מהלב. תודה לפנינה שבתייב

ונתנו לנו לעקוף אותם, והתגלתה מולנו תפאורה לא מובנת בעליל – על רקע אפור צוירו שרבוטים לבנים של עצים, סימני דרך ואיברים פנימיים. כשהלהקה עלתה יחד עם שני אשפי כלי נשיפה וניגנו את "Anyone’s Ghost" היינו בשוק, כשהגיע “Slow Show” הפה הפעור נסגר מעט, והדמעות גלשו החוצה. מהרגע שברנינגר שר את אחת מהשורות הרומנטית בהיסטוריה "You know I dreamed about you for 29 years before I saw you" הממטרות עבדו נונסטופ. הקשר בין הלהקה לקהל היה כמו המילים של ברנינגר, מבולבל ומנוכר – הסולן העדיף לבלות את זמנו בין המיקרופון לטיולים ברחבי הבמה. אני לא ציפיתי ליותר מזה. כאשר הבחין בתנין מגומי שהועבר בין אנשים בקהל הוא לא הביע התלהבות מסוימת, הוא ציין אותו לפני שהם ביצעו את "Abel" מהאלבום המצוין שנושא את שם החיה, אבל פיקפק בכוונות הקהל כשאמר "זה בטח בשביל ההופעה של פאלפ". הדבר היחיד שהיה חסר לי הוא מישהו שיאסור את מארגני הפסטיבל שהקציבו לנשיונל רק 50 דקות הופעה. עד שעיכלתי שמה שאני רואה מולי זה מאט ברנינגר, הוא כבר הספיק לשיר את "terrible love" להיפרד מאיתנו. אם את כל זה קיבלנו ב50 דקות, אלוהים ישמור מה נקבל פי שניים מכך. להביא אותם לארץ, לא רעיון טוב?

קשה לעמוד בקצב הפוזות, אפשר רק לנסות. תמונה תודות לפנינה שבתייב

מקום 2: ההופעה לה הכי ציפיתי לפני הפסטיבל, ועוד חלום שלא חשבתי שאגשים. ג'ארויס קוקר לא איכזב באף צורה שהיא, מרגע שעלה לבמה עם "Do You remember the first time" ועד צאתו עם "Common People" (אותו הציג בתור השיר הכי מזוהה עם הלהקה, והוסיף כי למה לא? הרי זה שיר לא רע בכלל), לא היה רגע משמים אחד. מי שהעצים את חוויית ההופעה היה הקהל הבריטי, שהיה נתון כולו תחת כישופם של הפאלפים. אפילו יצא לי לפתוח דיון קצר עם אחד ששאל אותי אם פאלפ היא הלהקה האהובה עליי והעזתי להגיד לו שאני מעדיפה את בלר. זה היה דיון קצר במיוחד מאחר וקוקר – גבוה מספיק בכדי שנוכל לראות אות מכל מרחק ובין כל ג'מוס בריטי – לקח את כל תשומת הלב. הוא רקד, עינטז, התערטל, קפץ, ביצע ברמקולים מעשים מגונים, בקיצור – חירמן כל מי שרק העיז להביט. הפרפורמר של הפסטיבל מבחינתי ואחד הגדולים בכלל – גם מי שלא הכיר את השירים נהנה משואו מרהיב בחסותו של השרוך משפילד. הסטליסט כלל ברובו את אלבומם המפורסם ביותר – “Different Class” – וממש טיפה מאחרים. הפריעה לי במידת מה ההתעלמות משירים גדולים כמו “Lipgloss” ו-“Razzmatazz” אבל מי אני שאתלונן? מהקטע שלפניכם יש להרחיק ילדים מתחת לגיל 18 וחיות לא מרוסנות.

מה מפריד בין המקום השני לראשון? פשוט מאוד – לב אחד גדול.

מקום 1: זרועותיהם הפתוחות של Elbow – ההופעה בה הכל עבד – הקהל, השירים, התזמון וה-סולן. מר גיא גארווי גבירותיי ורבותיי. אני מניחה שמשימה כמו לחמם להקה בסדר גודל בינלאומי כמו מיוז היא קשה לכל הרכב, אבל אלבואו הצטיינו באותו ערב והוכיחו כי יש בהם משהו שגורם לקהלי פסטיבלים (שלא לדבר עליי) להינמס. לבמה עלו חברי הלהקה וגארווי, האחרון בתור, נכנס עם כוס בירה וסיגריה, אין טיפוסי בריטי מזה. לקול תשואות הקהל עמד כששתי ידיו מושטות למעלה, בדיוק כמו הדמות על עטיפת האלבום האחרון של הלהקה. תזמורת מצומצמת יחסית של שלוש כנריות (שתיים + אחד) וצ'לנית, היוותה תגבורת והבטחה לצליל לא מצומצם בעליל . איך שהתחיל “The Birds” שר גארווי מכל הלב, ותוך כדי הצבעות והושטת ידו באוויר לכיוון כל מי ששם עיניו על הבמה, הוא קיבץ לעצמו חבורה של אנשים עם מיוז בעיניים והפך אותם לנתיניו. בזמן הנכון ביותר לנגן אלבואו – כשהשמש שקעה – הקהל כולו היה שבוי בהגשה הרכה של הלהקה וידיו המושטות של גארווי ליטפו כל נשמה שרק הושיטה עצמה חזרה. ב"The loneliness of a Tower Crane Driver", תחת שמיים סגולים, כבר עברתי למצב צבירה נוזלי, ונשארתי ככה עד הסוף, מהופנטת. לראות אדם עם קול מלאכי כמו של גארווי, מתנדנד לו קדימה אחורה עם עיניו עצומות, ונותן את כל כולו איך אפשר שלא להתאהב…יותר. הרגע המיוחד ביותר היה כאשר גארווי בישר שאותו יום הוא יום הולדתו של הבסיסט – פיט טרנר – וזכינו לחגוג הקהל והלהקה ביחד בשירה את המאורע המשמח כשבסופו הם ביצעו – אני מקווה מאוד שבצחוק – את “Grounds for Divorce”. הסטליסט היה מספק-לא-מספק וכלל רק את שני האלבומים האחרונים והמוכרים יותר של הלהקה, ולא נותרה ברירה אלא לראות אותם עוד פעם. השמועות אומרות שהחורף בדרך אלינו, אקווה שהרוחות הקרות יביאו עמן גם את חמשת המלאכים ממנצ'סטר. מכיוון שלבחור קטע אחד מייצג מההופעה זה כמו לבחור את פוזת ג'ארוויס קוקר האהובה ביותר של  (בלתי אפשרי), קבלו שלושה + אחד בונוס. כי זה לא עולה לאף מאיתנו כסף.

תודה למי שקרא, צפה, רפרף או סתם קילל ועשה זאת בשקט כדי לא להרוס את הילדים.
אמור להיות הפסטיבל האחרון שלי, אבל אסור להגיד אף פעם.
שיהיה המשך שבוע נעים!
חן.

מודעות פרסומת

5 תגובות (+הוסף את שלך?)

  1. Hovtzi
    ספט 13, 2011 @ 17:13:04

    אחלה סיכום. למרות כל התלאות, אני נוטף קינאה.
    בשנה הבאה באיסלנד הבנויה!

    הגב

  2. Hovtzi
    ספט 14, 2011 @ 14:11:18

    וגם הכרישעים:
    http://www.flix.co.il/tapuz/v/watch-2726897-.html
    (כן, כן, פרסום זול.. צריך לסקול אותי)

    הגב

  3. אלון חמודות
    אוק 01, 2012 @ 17:24:45

    פאלפ בהחלט היו הופעה שאני לא אשכח כל חיי

    הגב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: