משהו לנשום – זכרונות אר.אי.אם

פאזל מילולי זה עם חלקיו המפוזרים לכל עבר נכתב במהלך לילה חצי לבן, ב2:27 (זמן מערכת סטריאו) בבוקר של יום זה.

חן.

~*~*~*~*~*~

"Thank you for being there for me, thank you for listening.  Goodbye."

היום REM  התפרקו. יום שהתחיל בגחמה מרפקית סיים את תפקידו בתור עוד יום היסטורי בעולם המוזיקה ובעולמם האישי של כמה וכמה אנשים, ואני ביניהם. זוהי להקה שפועלה התפרס על גבי כמעט שלושה עשורים, ואת עבודתה עשתה כיאה לכל להקה שסוללת מסלולה לליבם של אנשים. איך שהגיעה לעיניי הידיעה כי הלהקה התפרקה עלו לא מעט תמונות מן העבר – רחוק וקרוב.

היום שחיפשתי את "Out of Time" ומצאתי רק את "Up" בחנות הדיסקים במרכז חורב, שאז קראו לה "תקליטי חורב". לקחתי אותו כי ראיתי שם חברים מוכרים כמו “Daysleeper” ו"At my most beautiful", ולאחר כמה שנים של חקירה של האלבום (עם הרבה הפסקות באמצע) הוא הפך לאהוב עליי ביותר.

משמרת אליה הגעתי עם יגון לא מוסבר ומי שהוציא הכל היה מייקל סטייפ והצ'לו ב"At my most beautiful", הסומק על פניי בפעם הראשונה שראיתי את הקליפ של "Lotus" והסלידה הראשונית מהפרובוקטיביות של הסולן.

הפעם הראשונה שראיתי את הקליפ של “Losing my Religion” – ואינספור הייחולים בלב שייצא לי לשמוע אותו עוד פעם ברדיו, כי זה מכשיר השמע היחיד שהיה לי בילדותי. הרגע בו קיבלתי את מה שביקשתי כל כך הרבה בעת האזנה לגלגל"צ, והסתרת ההתלהבות כי את מי זה באמת מעניין במשפחה? השיר הראשון שאהבתי בלי השפעות של אף אחד מאחיי.

הלבטים הפנימיים של "האם זה דילן מקיי שם?" מהלך בין המכוניות הנמצאות בתוך פקק תנועה שלא זז ב"Everybody Hurts" והקראש שהתחיל למראה המבט הנוגה של סטייפ בעודו מדגים איך נראה כאב.

את השחקנית שהייתי אחרי שגיליתי אותם וההתיימרות להגיד שזוהי הלהקה הטובה בעולם – כשכל מה שהכרתי זה מספר מועט של שירים. הכל בשביל להיות יוצאת דופן בגיל יסודי.

רגעים של שחור אמיתי – אותם מומנטים שאי אפשר היה למחוק בעזרת לבן (בלר\טראוויס) או אפור (אינטרפול\רדיוהד) – שחור אמיתי, עמוק ומעיק שהפיל אותי לשפל מספר פעמים בחיים ורק מילים של מייקל סטייפ או פריטה מלודית של פיטר באק הבינו ומשו אותי מהצבע העכור הזה.

ופתאום קופצת לה תמונה, ואני באוזנבר במסיבת ביגמאות' עם חברים טובים ומה שיש ברקע זה "It’s the end of the world", ואני רוקדת ולא מעזה להוריד את ידי מאזור הלב, כי מי שכותבים את השירים האלה אוחזים בו ומושמעים בו זמנית.

בוקר של חטיבת ביניים, וצריך לקום לבית הספר אחרי לילה לבן. אין כוח לנוע אפילו מצד לצד, אבל לחפש שיר שיעיר זה לא ביג דיל. "The Lifting" שהרים אותי באותו בוקר מהמיטה, גם לקח אותי אל התחנה יחד עם השירים שאחריו באלבום "Reveal".

ההזדהות עם “Leaving New York” שבשבילי היווה מטפורה גדולה לחיים, "Final Straw" הכל כך פוליטי, שהתפרש אצלי במובן אחר לגמרי והחזיק אותי בזמנים שהייתי צריכה להחזיק אדם אחר קרוב ואהוב.

אותם רגעים שבהם אף אחד לא מסתכל או יודע ו"Discoverer" ברקע ואני צועקת יחד עם הגיטרות וקולו של סטייפ. זה הכתר שהפסיד סטייפ לאדי ודר בתחרות "הקול היפה ביותר ברוק", אבל הממלכה הייתה עדיין שלו. זו שירת הברבור שהיא “Collapse into Now” שהגשימה חלום של אותם שני קולות גדולים באותו שיר (“It Happened Today”).

האכזבה אז כשהגעתי לחנות בקניון חיפה ביום חורפי במיוחד, האזנתי ל"Accelerate" והנסיון החוזר, נשנה ולא יוצלח שלי להתחבר אליו. האושר של מדבקת ה19.90 על "New Adventures in Hi Fi" בתו השמיני.

החיוך הרחב בשירים כמו "The Sidewinder Sleeps Tonite", "Radiosong" ו"Shiny Happy People" – שאליו התלוו גם דמעות של התרגשות מדי פעם.

הנהר שהוא שיתוף הפעולה בין פיטר באק, מייק מילס ומייקל סטייפ, ממנו נבעו מים של השראה אשר מצאו להקות כמו נירוונה, ארקייד פייר, רדיוהד, ועוד להקות אהובות.

כולם זכרונות קטנים, אך מדוייקים, והם לא היו ככה אלמלא המוזיקה של אר.אי.אם. הפירוק הוא לא פרידה, דברים טובים סופם להסתיים, וזה קשה, אך זו לא פרידה. עם רפרטואר בלתי-נגמר של סינגלים, ביסיידים, הופעות אורח או הופעות באורך מלא, אי אפשר לקרוא לזה פרידה – יש עוד הרבה למה להיחשף. הדבר הכי גדול שנשאר הוא התודה העצומה על התרומה שלא תסולא בפז שתיזכר בלב שלי ושל רבים אחרים לעולמי עולמים. רביעייה שהתחילה ברדיו קולג'ים ואז המשיכה ללב הקהל הרחב, התחילה אצלי ברדיו גלגל"צ ומשם זרמה לכל עורך ו-וריד. זו סופה של תקופה שאי אפשר לחתום עם כמה דמעות ודיו. המוזיקה של הלהקה הזו הייתה לי אח ורע כשלא חשתי בנוח להסתמך על החבר הכי קרוב. הם הגיעו לעולם ולעולם הגיע אותם. הלוואי על הדורות הבאים להקות כאלה או לפחות תופעות לוואי מוצלחות שלה.

לסיום קבלו מבחר של השירים האהודים עליי ביותר. עצוב, אבל טוב שיש במה להיאחז.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: