על האוטוביוגרפיה של אריק קלפטון

מעולם לא הייתי תולעת ספרים, כשסוף סוף הייתי מקבלת את ההחלטה לקרוא ספר, זה היה בדרך כלל איזה רומן שמאלצי שהמליצו לי עליו. הספרים העלילתיים היחידים שאי פעם קראתי בשקיקה היו "צלה של הרוח" של קרלוס לואיס סאפון, "משחקי מלאך" של אותו סופר ו"גנבת הספרים" של מרקוס זוסאק (איתו הרגשתי צורך לישון מחובקת, וזה עבר לי אחרי כמה דקות). האהבה שלי לשפה האנגלית משכה אותי לקרוא ספרים אך לא הצלחתי לסיים את רובם, ואז הגעתי יום תמים אחד לחנות "Waterstone's" ברחוב Argyle בגלזגו. בכניסה כיאה לכל חנות ספרים היה דלפק של ספרים במבצעים, ועליו שכבו כל מיני ספרים ביניהם אחד כחול עם קריקטורה מוכרת של בחור שחור-שיער בשם אלכס ג'יימס, במקרה בסיסט של להקת בלר שהייתה אז רק אובססיה בחיתוליה. הדבר הכי קרוב לאוטוביוגרפיה שקראתי עד אז היה "כרוניקות" של בוב דילן, והספר לא השאיר עליי רושם מיוחד. לאחר שקראתי את האוטוביוגרפיה של אלכס ג'יימס "Bit of a Blur" (העותק האחרון שנשאר חתום על ידי הסופר, חייבת לציין), השתוקקתי רק לדעת עוד ועוד על האמנים שאני מכירה ומעריכה. מאז ביליתי את הלילות החורפיים של גלזגו בקריאה על דיימון אולברן, קורט קוביין, הית' לדג'ר, איאן קרטיס, ג'ון לנון וג'ורג' האריסון. למדתי להכיר בי את הצד הספרותי והבנתי שביוגרפיות (עדיף מאושרות) ואוטוביוגרפיות הן החומר בשבילי, לגבי מוזיקאים לפחות, כשניסיתי לקרוא את האוטוביוגרפיה של אובמה ויתרתי אחרי הפרק השני. פוליטיקה זה לא זה.

עטיפת הספר המדובר

רצו הגורל ורשת "Waterstone's" ובגיחה האחרונה שלי לעיר הקודש הלונדונית – מצאתי עותק של האוטוביוגרפיה של אריק קלפטון. זה קרה זמן מועט אחרי שראיתי את הסרט הדוקומנטרי עליו "Standing at the Crossroads" והכנות כשדיבר על החוויות שלו קסמה לי מאוד. חזרתי ארצה, ניסיתי בכוח להתחבר לסדרת "משחקי הכס" וויתרתי בכרך הראשון. בזאת קברתי את מערכת היחסים שלי עם עולם הפנטזיה הכתובה, והתחלתי אחת עם מר קלפטון. מצאתי את אותה כנות שהתחברתי אליה בסרט בתוך הספר, וקראתי אותו בשקיקה יום אחר יום. שלשום בלילה לא הצלחתי להירדם כי רציתי רק לקרוא עוד ועוד. היום סיימתי את הספר, ואני יכולה להגיד כי מדובר בפיסת ספרות המרתקת ביותר שקראתי בימיי. יותר מבוב דילן והכרוניקות הלא ברורות שלו, ואלכס ג'יימס, שלו שמור הטייטל של הספר המצחיק והמהנה ביותר שקראתי. מי שחשבתי הוא גיבור גיטרה ממושקף ומופנם, היה באמת ככה, עם כמה תוספות במהלך דרכו.

אריק קלפטון הגיע לעולם ב30 במרץ 1945, במקום בשם ריפלי, סורי באנגליה. את הקריירה שלו התחיל בגיל 18 כאשר הצטרף ללהקת הYardbirds וכשהלהקה פנתה לכיוון יותר פופולארי, הוא עזב אותם כדי להמשיך בקו הבלוזי שהוא חיפש לעצמו. הוא המשיך לנגן בJohn Mayall and the Bluesbreakers ומצא מהר מאוד עניין דווקא בשני חברים אחרים בשם ג'ק ברוס וג'ינג'ר בייקר והקים את Cream, מי שנחשבים לסופר-גרופ הראשונים בהיסטוריה, ובעיני כמה וכמה בתור הסופר-גרופ הטובה ביותר בהיסטוריה. קלפטון לא הרגיש נוח עם המונח הזה, וגם לא עם הגרפיטי המוכר שאמר "Clapton is God", אבל זה לא מנע מהדם לעלות לו לראש לפעמים. אחרי Cream הוא ניגן בלהקות כמו Blind Faith (האלבום שהרים כמה גבות בגלל עטיפתו ולכן צונזרה בלית ברירה) וDerek and the Dominos, איתם הוציא את אחד האלבומים הרומנטיים שנכתבו לפטי בויד, מי שבאותה תקופה בילתה עם ג'ורג' האריסון חיים של נישואים לא הכי מאושרים. לאחר מכן המשיך קלפטון בקריירת סולו מצליחה לפעמים יותר ולפעמים פחות ועד היום נחשב לאגדת גיטרה מהלכת על שניים.

חברות שגברה על הרבה, חוץ מסרטן. קלפטון עם ג'ורג' האריסון

מה קלפטון לא עבר בחיים שלו? מתסבוכת ה"אימא ואבא הם בעצם סבתא וסבא שלי, והאחות שלא נמצאת היא אימא", להשראות שהוא קיבל מהפעמים הראשונות שהוא שמע חומרים של Robert Johnson וMuddy Waters, הרומן שהיה לו עם פטי בויד, מי שהייתה באותו זמן גם אישתו של ג'ורג' האריסון, ההתמכרות לסמים, האלכוהוליזם, אובדן הבן שנפל מהחלון מקומה גבוהה ועד לחייו המאושרים היום. האיש הזה לא רק חי את החיים שלו, הוא היה שורד. קלפטון לא היסס לפרט על אירועים שהוא לא גאה בהם, ולא השאיר הרבה מקום לדמיון. הקורא מסיים את הספר בהרגשה שקלפטון הוא בן אדם שהוא מכיר מקרוב.

לאנשים הסקרנים מוזיקלית בינינו, קלפטון היה אריסטוקרט בין אנשי אצולה בעולם המוזיקה. הוא הכיר את הרולינג סטונס והביטלס עוד לפני שהם תפסו תאוצה, הוא היה חבר טוב של ג'ורג' האריסון, הופיע יחד עם ג'ימי הנדריקס, מארק נופלר, סטיבי ריי ווהן ורוג'ר ווטרס, הקליט עם בוב דילן, פיל קולינס (אצלי זה עשה ההפך מלהרשים), עם הרבה מגיבוריו הבלוזיים כשהפרוייקט המוכר ביותר הוא זה שלו עם BB King. בין אלבום לאלבום, מילא קלפטון את הספר באנקדוטות על אותם אמנים גדולים, הייתי משתפת אתכם בכמה אבל תיאלצו לקרוא את הספר בשביל זה. מילד עם תסביכים בענייני סקס וקירבה לנשים, הוא גדל להיות רודף שמלות לא קטן. הוא ידע דיכאון שהביא אותו להסתגר בביתו באנגליה ולבודד עצמו מכל חבר או מכר במשך שנים. הוא נגמל מסמים, ורק בפעם השנייה שיצא ממכון גמילה, הוא ידע מהם חיי צלילות כאשר החלים מהתמכרותו לאלכוהול, אפילו מסיגריות הוא נגמל בסופו של דבר.

מילדות, הגיטרה הייתה זו שליוותה אותו בכל חוויה. המוזיקה שהוא יצר ושמע היא זו שהצילה אותו מפני התאבדות, והרצון להמשיך ליצור הוא שהציל את חייו מכל הרעל שהוא הכניס לעצמו במשך השנים. קלפטון לא הסתיר במהלך הכתיבה את הכבוד הרב שיש לו ליוצרים ונגנים, בין אם היו פה לפניו או איתו על הבמה, ואפילו בסוף מודה לאלה שהשפיעו עליו השפעה עצומה. קשה לא להתחבר לאחד שכותב מהלב על משהו שמוכר להרבה ממנו – וזו הגדולה של המוזיקה, העובדה שהיא יכולה להתעלות על כל מצב, יכולה לגשר בין שניים ולנחם את האחד, ויותר מכל מחברת בין היוצרים למאזינים. באוטוביוגרפיה הספציפית הזו הרגשתי קשר עם קלפטון, שפעם נחשב בעיניי כאמן מכובד שלא התחברתי לעבודותיו, והיום אחרי שקראתי מאיפה המוזיקה הזו נבעה, אני רק רוצה לשמוע ממנו עוד ועוד. והכי חשוב: למדתי לכבד את עולם הבלוז.

עכשיו אני נמצאת בחיפוש אחר הסיפור הגדול הבא, עד שהאוטוביוגרפיה של ניל יאנג תצא. אם למישהו יש הצעה לגבי סיפור חיים מרתק – אני אשמח להמלצות.

עד הפוסט הבא,
שיהיה תשע"ב שמח
חן.

מודעות פרסומת

2 תגובות (+הוסף את שלך?)

  1. Dror Blumberg
    אוק 07, 2011 @ 16:55:03

    אהבתי (:
    שאסיים את דיויד בואי אחפש את הספר על קלפטון כחומר קריאה.
    לבקשת – המלצה על ספר טוב – הספר על סולן הEELS שנכתב על-ידיו. מאוד מוצלח.

    הגב

  2. Chen Honig
    אוק 07, 2011 @ 16:56:31

    לא ידעתי שהוא כתב ספר על עצמו! מעולה, אחפש אותו.
    תודה!

    הגב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: