יש חיה כזאת

כאשר הסקרנות בשמיים וכל מה שאני רוצה זו להקה חדשה שתרגש אותי ותעשה לי את זה, יש שני כוכבי צפון עיקריים שמנחים אותי. הראשונים הם הקורל, להקת רטרו-רוק שמחזירים את התהילה למוזיקה האהובה מהסיקסטיז. השניים הם השינז, הלהקה שהרכבה משתנה מדי פעם אך ג'יימס מרסר אחד נשאר קבוע, ושומר על צביון פופי לאינדי שקיבל תשואות בעיקר בזכות תקופת הפוסט-פאנק. משתי הלהקות האלה נגזרות כל כך הרבה להקות אחרות, אבל ישנן אחדות שבאמת משאירות חותמן באוסף האישי שלי. לאחר נגזרת נפלאה משורשי השינז, להקה בשם המורנינג בנדרז (מכופפי בקרים, בננות לא נמצאו ברזומה) שגיליתי בטעות בשנה שעברה, הייתי מוכנה לעוד מנה גדושה של גיטרות חולמניות ומלודיות שמזכירות ימים תמימים לכאורה של תקופות קודמות.

נתתי למכופפים להוביל ואחרי חיפושים חוזרים ונשנים, בהם גיליתי וגילו לי כמה וכמה הרכבים, אוזניי נקלעו אל תוך שיר שתמיד רציתי להכיר, ראו למטה:


כן, זה היה בדיוק מה שחיפשתי: מלודיה קליטה והפקה של צלילים שאי אפשר לעכל גם בשמיעה השלישית. "עטלפי פרי" הם להקה אך באלבום ממנו לקוח השיר הסולן אריק ג'ונסון לקח את המושכות, והפרוייקט הפך להיות ניסיון סולו שלו. הוא כתב את המוזיקה והמילים, והלהקה יותר משמשת בתור מלווה. לאחר ארבעה אלבומים ששילבו אינדי-רוק ופופ, האלבום "Tripper" לוקח כל מי שיסכים להקשיב אל עולם של חלומות עם גיטרות חלליות, קלידים עם אקורדים מאטמוספירה אחרת וסיפורי מסע מוזרים, אולי מיקום אחר. קולו של אריק ג'ונסון מזכיר את זה של אנדרו ואן-ווינגארדן מMGMT – יכול לעלות על העצבים מדי פעם, אבל המוזיקה מחפה על כל אצבע מאשימה כלפי המיתרים בגרון שלו.

חוץ מ"So Long" שעדיין נשאר האהוב עליי ביותר מהאלבום, יש גם את "Shivering Fawn" ו"The Fan" שממשיכים את הקו החולמני של האלבום. האינדי-פופ ממשיך לחגוג עם שירים כמו "Tangie and Ray" ו"Heart Like an Orange", והגיטרה האקוסטית מגיעה לבקר מדי פעם כמו בשירים "Tony the Tripper" ו"Wild Honey". לא האלבום שהכי קל לשמוע מהתחלה והסוף, בשמיעה ראשונה אף כיביתי את האייטונז לקראת הסוף, כי השתעממתי. אלה היו ההשפעות השינזיות שהחזירו אותי כל פעם לאלבום הזה והסוף הטוב מיהר להגיע. מישהו צעק "Oh, Inverted World" ולא קיבל?

2012 בפתח והשינז כבר טפטפו כמה טעימות לא רשמיות מהאלבום החדש, והלב נמצא בהיכון. אבל עד אז, טוב שיש את אלה שמקדשים את ערך הפופ, ושומרים על מקוריות  (עד כמה שאפשר לקרוא לה ככה בימים אילו) בז'אנר לא מכובד מספיק. "Tripper" כבר שמר לו מקום בעשירייה של אלבומי השנה שלי, ואולי גם הפתעת השנה, כשלפניו ניצבת העובדה שאותו אריק ג'ונסון שכתב את היצירה המקסימה הזו, הצטרף לליין אפ המשובח של השינזים.

יש עוד כמה אלבומים טובים שלא קיבלו מספיק באז(זזז) השנה, ואני עוד אגיע אליהם. למי שחושב שזה איום, זה נכון. עד אז, מי שרוצה לראות את האיש מאחורי הפרוייקט המדובר:

למי ששותף לאהבה לפופ לא מסחרי, ומוכן לשתף בעוד, אני אשמח.
שיהיה חג שמייח,

חן.

מודעות פרסומת

2 תגובות (+הוסף את שלך?)

  1. ארז
    אוק 21, 2011 @ 00:40:49

    כתבת נהדר, חן! כיף לקרוא.
    ועל כן, אתם חייבים להגביר את תכיפות הפוסטים. ואת חייבת להכריח את עמיחי גם לכתוב. וזה בעיקר כי אני נהנה לקרוא אתכם!
    אוהב את השינז ואהבתי את המורנינג בנדרז אבל העטלפים הנ"ל לא הצליחו לקלוע אליי. הקול של הזמר באמת מפריע וזה מכשול רציני.
    אינדי פופ זה בעיקרון מה שאת מחפשת, לא? נראה לי שיש לי כמה מציאות עבורך ושהוול שלך ישמח לקבל 🙂

    הגב

  2. Chen Honig
    אוק 21, 2011 @ 08:44:13

    ארז, אם מאיימים, אז מקיימים! לך על זה 🙂

    הגב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: