לאן בורחים השועלים כשהאגם קפוא?

התשובה היא אוקלהומה. אבל נגיע לזה עוד מעט.

יום חזרתו של גלעד שליט היה יום מאושר. היה אפשר לראות את זה בקרקס התקשורתי העליז והציני בו זמנית, האווירה המשוחררת והחברותית בקרב הקהל בהופעה של מריאן פיית'פול, ובמיוחד, כמובן במיוחד, בפייסבוק. סטטוסים, שירים, ביביבומבינג, הכל הוביל לחברים וירטואלים מאוחדים ואחידים (אולי מדי). היה זה סטטוס אחד שבלט לי לעין, אחד שכתב כי בטח פרופיל הפייסבוק של גלעד שליט הולך לקרוס תחת העומס הגדול. בספירה קלה של חמש שנים וארבעה חודשים אחורה, נזכרתי כי בתקופה הזו הכחול היחיד שליווה אותנו ברשת הוירטואלית היה זה של אתרי הפורנו. לא היה כזה דבר פייסבוק, ואם כן, אז לא בכוח שיש לו על רובנו כיום. אז איך אחד כמו גלעד שליט יוכל למצוא את מקומו בתוך עולם של רשת חברתית? אני מניחה שזה עניין של זמן קצר, מה גם שזה לא ענייני ולא עיקרו של דבר: העיקר הפשוט והידוע הוא כמה הצוקרברג-בוק הפך לחלק גדול וכמעט מובן מאליו בעניין של כמה שנים. ולמה זה חשוב לפני סיקור של אלבום? כי בלי הפייסבוק יכול להיות שאפילו לא שמה לב שהוא קיים.

עטיפת האלבום

"אנחנו רק חיות מאולפות יותר" אומר לנו ג'סי טביש, סולן להקת Other Lives, בשיר הנושא של האלבום "Tamer Animals", ואני חוזרת לתיאוריות אז משנה א' בתקשורת, ואף אחורה יותר לשיעורי ספרות כשעשו לנו בחן מטופש של מי אמר למי ובאיזה הקשר על "התפסן בשדה השיפון". אמונות, ערכים, היסטוריות ואינטרנט מעצבים לי מציאות מאולפת ומאורגנת יותר, "אנחנו בעצם רק סוף לדבר פשוט, וזה כל מה שאת\ה רואה", והנה מה שאני מנסה לראות. ממחאות חברתיות, מתמחים לא מוערכים מספיק, סטיב ג'ובס שלא הכרתי עד יום מותו וגלעד שליט אחד שחזר – הרגש עובר מאירוע אחד לאחר ולא מגיע לסיפוק מיוחד עד לריגוש הבא. במוזיקה העניין הוא אחר, ומי שיודע להעריך אותה יודע על מה אני מדברת. אלבומים רבים עוברים וחולפים אך יש את אלה שנאחזים בך. "Tamer Animals" לא רק שמחזיק ולא מרפה, אלא גם משמש כחללית בימים שרוצים לברוח לעולם של אגדות ומטפורות לפעמים קצת יותר גדולות מאיתנו.

אחריי לברוקלין! חברי להקת Other Lives

"Dark Horse", הרצועה הפותחת באלבום מקבלת את המאזין בכלי נשיפה מלכותיים המובילים אותו על השטיח האדום אל עבר השמיים הפתוחים של אוקלהומה, עיר ההולדת של הלהקה. בין אם זה בקולו של הסולן, או בהרמוניות הקוליות מאחוריו, קשה שלא לחשוב על להקות כמו Fleet Foxes ו-Midlake שמתמחים בשילובים האלה של תזמורים, קולות מן השמיים ופריטות רכות של גיטרה אקוסטית. "As I Lay my head Down" נשמע כמו פסקול ש-Sigur Ros היו כותבים, ואפשר לשמוע את קולו של יונסי נושב כמו הרוח במוזיקה ברקע. אבל זה לא הוא. ככל שמתקדמים יותר, האלבום מקבל גוון של מערבון, ב"Old Statues" קלינט איסטווד קורץ מהתקופה הפרועה של המערב, וב"Desert" אניו מוריקונה ממרפסת ההשפעות. כל חבר להקה הקפיד לקחת על אחריותו יותר מכלי אחד, ונוצרה לה תזמורת שלמה של גיטרות, כלי נשיפה, צ'לו, אורגן ופסנתר המפיקים מוזיקה שמיימית ומסקרנת שלא תמיד מאכלסת בה מלל כמו במנגינה הסוגרת "Heading East". כאשר המילים נמצאות, הן נוגעות בעצב הפילוסופי ומדברות על חיים באופן מטפורי, כך שכל אחד יכול להסיק בעצמו את מה שהוא רוצה להבין. בקיצור, אם היה לי כפתור "מומלץ", הייתי לוחצת עליו כל פעם שהייתי שומעת צליל מתוך האלבום הזה.

אבל אם זו לא אני שתשכנע אתכם, אולי זה יהיה השיר הזה – אשר מוקדש לכל מי שאין לו חבר פייסבוקי שלינקק את היצירה, ומסכם את כל מה שכתבתי למעלה. אפילו את הפתיחה:

"But it feels like forever
When your mind turns to fiction"

נכון?

שיהיה שבוע קל,
במיוחד לאלה שזה השבוע האחרון לחופש מהאקדמיה,
חן

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: