דוקומנטרה

בנוסף לאהבתי לביוגרפיות, סרטי תעודה על מוזיקה הם גם תחביב גדול שלי. קרה והתברכתי בשלושה חדשים על שלושה אמנים שאני מאוד מעריכה, ולא יכולתי לחסוך מכם את מחשבותיי עליהם. המילים יהיו מופשטות מדי פעם, כי יש סיפורים שעדיף להשאיר בפנים ולא לגלות הכל, חבל להרוס חוויית צפייה לאחר.

תהנו ושיהיה סופ"ש מהנה,
אחרי הכל, יום ראשון חוזרים ללמוד.
סעמק.
חן.

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*

בדרך כלל מספיק רק להקשיב לשיר בשביל להעריך אותו, לפעמים צריך את עזרת המילים שיגיעו למקום בתודעה, ולפעמים זו המלודיה שמצילה את המצב ודואגת שנתחבר לאמן ויצירותיו. כאשר זה קורה – השיר מתקשר איתך, האמן נוגע וכל מה שנשאר זה לצפות לעוד. סרטי תעודה מוזיקליים הכוללים בתוכם קטעי ארכיון, ריאיונות, עדויות של אנשים מסביב, נותנים נופך שונה לאדם המתועד, ונותנים ערך מוסף לחוויית ההאזנה לאחר הצפייה. בין אם מדובר באידיוט או באדם הכי נחמד שאי פעם ראיתם על המסך הגדול\קטן, אחר כך השירים מקבלים גוון יותר אינטימי, ויש הרגשה של הכרה – אותו זמר\להקה\קריקטורה הם כבר לא פוסטר אלא אנשים בשר ודם, שגם להם, אם נאמין או לא, היו חיים. 2011 הייתה שנה חזקה של סרטים דוקומנטריים – ג'יימס מול (מפיק ובמאי) סיפר את עלילותיהם של הפו פייטרז, קמרון קרואו ("ונילה סקיי", "כמעט מפורסמים") זכה לתעד את עלייתה של פרל ג'אם לתואר מעוז הגראנג' והאמריקנה ומרטין סקורסזה ("אין כיוון הביתה", כל סרט טוב עם ליאונרדו דיקפריו) עשה את זה עוד פעם וביים סרט המקיף את מירב צדדיו של ג'ורג' האריסון, החיפושית השקטה שחדרה עמוק.

הסרט על הפו פייטרז מתחיל מאבן דרך משמעותית בחייו של דייב גרוהל, הסולן הנודע של הלהקה, שאת צעדיו הראשונים בעולם המוזיקה המתוקשר עשה בתור מתופף בלהקת הגראנג' "נירוונה". סופה של להקת האם הגיעה עקב התאבדותו של הסולן, קורט קוביין, וגרוהל לא חסך בדיבורים על אותה תקופה. הדוקו מגולל את סיפורם של לוחמי הפו על ציר הזמן המוזיקלי – מאלבום לאלבום סיפרו חברי הלהקה המתחלפים על ההקלטות, ההצלחות ועל האנשים הטובים באמצע הדרך. ההתחלה הממוקדת בעברו של גרוהל אינה מובנת בהתחלה, אך בהמשך מתבהרת כאשר דייב גרוהל עובר את אותם ביקורים בבתי חולים, שהיו אז עם קורט קוביין, עם טיילור הוקינס, שהיה מכור להירואין ומי שהפך ליד ימינו וחברו הטוב ביותר. הסרט זורם וממשיך הלאה אל האלבום האחרון שהוציאו הפו פייטרז השנה: "Wasting Light", שם נראה כי הסרט נתקע עד סופו. ההתעמקות דווקא באלבום האחרון מעניקה לצופה היכרות עם ההתבגרות של החברים הנוכחים בלהקה, כאשר כל אחד מביא את המשפחה שלו לאולפן שהקים גרוהל בביתו. כמו מוזיקת הרוק של הלהקה, שעוברת בין מרגש לרועש, ולמקומות שלא לוקחים את עצמם ברצינות, ככה גם הגישה של הסרט. גרוהל מצדיק את התואר שקיבל בתור "האיש הנחמד ביותר ברוק" (חוץ מתקרית קטנה באלבום השני שלהם, אבל זה אשאיר לכם לצפות), והפעם גם שאר החברים שלא ממש בולטים ליד הסולן הכריזמטי, מקבלים את הזמן שמגיע להם לספר את השתלשלות ענייני הלהקה. זה לא הסרט המרגש ביותר, ואין בו אפקט של "אוי, אנחנו להקה מסכנה שעברה הרבה", וטוב שכך: לפעמים מספיק סיפור פשוט כדי ללמוד שתהילה היא רק עניין של מה שרואים מבחוץ.

בעוד סרטם של הפו פייטרז מסודר ורץ על נתיב בכיוון אחד, קמרון קרואו ערך סרט מפוזר על "פרל ג'אם". קרואו מתחיל את הסיפור מנקודת ראותו כאשר היה כתב צעיר של ה"רולינג סטון" והתיישב בסיאטל – שם נולדה סצינת הגראנג'. התחלת הסרט מורכבת בעיקר מקטעי ארכיון ביתיים אשר צולמו על ידי שני חברי הלהקה, סטון גוסארד וג'ף אמנט, ומעבירה את התחושה של סיאטל של סוף שנות השמונים – הצעירים הלבושים בעיקר בבגדים זרוקים, מחפשים אלטרנטיבה לעצמם. הבמאי ממשיך לסרוג את הסיפור, עם מותו של אנדי ווד, סולן הלהקה המקורית, והמורשת שהוא השאיר בזמן הקצר בו הוא היה חי, וכשאדי וודר נכנס לתמונה, הסרט מתחיל לתפוס תאוצה. לעומת הפו פייטרז אשר פתחו את דלתותיהם והראו תמונה של להקה בלי הרבה טררם, פרל ג'אם מלאים באירועים כאלה, אך הם כדרכם נשארו סגורים לפירוטים אישיים שלהם. קרואו עבר מסיפור לסיפור, בין אם המאבק של הלהקה עם מחירי הכרטיסים באתר ticket-master או ההופעה הטראגית בפסטיבל רוסקילדה, כשתשעה אנשים נמחצו למוות במהלך הופעה שלהם, יש הרגשה שאף סיפור לא מובא לכדי סיום קונקרטי. מבחינה המוזיקה רק "Ten" זוכה לסיקור, ושאר האלבומים מוזכרים פה ושם, אם בכלל. בכל זאת, דרך אותם מעברים חדים בין נושא לנושא, מבינים כמה הלהקה הזו עברה, ואיך בתוך כל התהליך הזה אדי וודר וחבריו נשארו נאמנים לעצמם ולמה שהם רוצים לעשות. (ותודה לניל יאנג.) המעריצים יקבלו את הריגוש שלהם, אלה שלא מכירים את הלהקה יפיקו את המידע אך לא עד הסוף, והצד הנשי יתאהב יותר ויותר באישיותו השברירית של אדי וודר.

שני הסרטים המצויינים לעיל מעבירים את העלילה מנקודת מבטם של הלהקה בלבד, עם כמה יוצאי דופן כמו כריס קורנל שהיווה דמות מפתח באבולוציה של פרל ג'אם. אולי כאשר מדובר בלהקה, חמישה חברים מספיקים כדי לספר את הסקופ מבפנים. אצל מרטין סקורסזה העניינים מתנהלים בצורה שונה מאוד. סרטו בן ה-3 שעות וחצי, "חיים בעולם חומרני", מראה את ג'ורג' האריסון לא רק בדרכו והסיפור האישי שלו, אלא דרך עיניהם של אלה שסבבו אותו בתקופות שונות בחיים, והיו הרבה כאלה. התמונה הראשונה של ג'ורג' בין הפרחים מגדירה את הצבעוניות של המסע, וכמה האריסון היה מגוון. גם הדמעות מגיעות מההתחלה כאשר השאלה הראשונה שנשאלת היא "מה היית אומר לג'ורג' אם היית רואה אותו היום". תשובותיהם של אריק קלפטון, טרי גיליאם ודאהני, היורש לבית האריסון, מקסימות אך ריי קופר, שעדיין לא התאושש מלכתו בטרם עת של החיפושית, מראה עד כמה הוא חסר, גם לאחר כמה שנים.
החלק הראשון של הסרט מגולל, איך אפשר שלא, את סיפור ילדותו של האריסון בליברפול דרך עדויות של אחיו, וממשיך ישירות אל עולמם של הביטלס. פול מקרטני ורינגו סטאר, השורדים מאותה להקה, אדיבים ונדיבים מספיק בשביל להראות מה הייתה תרומתו של האריסון ללהקה. החצי השני של הסרט מתחיל מפירוק הלהקה ועד למותו עם קפיצות לפעמים חדות מדי מגוון אחד של האריסון (מפיק סרטים) לאחר (חובב מירוצים). רב-גוניותו של החיפושית ניכרת מאוד במהלך הסרט, אך מה שניכר יותר היא כמות האהבה של האריסון לאחרים והם אליו. כמות המתראיינים היא עדות אחת לכך, כמות המילים היפות שמורעפות לזכרו הן עדות שנייה והקריירה שלו שהתבססה על שיתופי פעולה היא עדות עיקרית. דרך הסרט אפשר לגלות אדם שלמד מאחרים ואת מה שהיה יכול, במקרה הצורך, היה מעביר לאחרים. הוא היה בן אדם מואר, הוא אימץ את הרוחניות שבו ונתן לה לקחת אותו למקומות אליהם רצה להגיע. סקורסזה דאג לצייר תמונה מובהקת של חיפושית על ההתחלה, ואט אט הראה שמבעד לאותם קווים מסתתר אדם עמוק יותר ואהוד. עדויותיהם של בני משפחתו, אוליביה אישתו (שהודתה כי ג'ורג' לא היה הבעל הכי מסור) ודאהני (שפירש את דמותו של אביו כאימתנית עד שגילה שהוא בעצם לצידו) מופלאים בכנותם וכך גם זו של אריק קלפטון. בין קטעי דיבורים אפשר למצוא תמונות מהארכיון הפרטי של המשפחה, מכתבים שהאריסון כתב להוריו מסיבוב ההופעות עם הביטלס, גלויות שנשלחו אליו וקטעי ארכיון שלא משאירים מקום לדמיון. עם כל ההאדרות של הבן אדם, בהן בחר סקורסזה להתמקד, עדיין הוא טיפטף כמה מגרעות פה ושם, אבל בסופו של דבר, הצופה יוצא בהרגשה טובה ומזככת. מומלץ בחום למעריצי הביטלס, ועוד יותר לאלה הרוצים להכיר צד אחר של רוחניות, ואלה החושבים שעניין החיפושיות מסתכם בלנון-מקרטני. יש שיגידו ששלוש שעות וחצי זה יותר מדי, בשביל חיים שלמים של אדם, לדעתי זה לא מספיק. אבל זה סקורסזה, וכמה שהוא מקצועי.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: