תענוג בלתי נודע – פיטר הוק ברדינג 3, 23.11.11

הייתי משוכנע שמההופעה הזו, אני לא אצא עם כאבים בעקבות התפרעות יוצאת דופן, לא כל שכן צרידות קיצונית. התבדיתי.

את השם ג'וי דיוויז'ן הכרתי, אני מניח, כמו כולם, עם Love Will Tear Us Apart הנפלא. השיר היחיד שלהם שיש סיכוי שתשמעו בגלגלצ. בעוד שתמיד אהבתי את השיר הזה, לא נכנסתי לנבכי הדיסקוגרפיה(המועטה) שלהם. ב2007, יצא הסרט המעולה Control, שמתמקד בסולן שלהם, איאן קרטיס (שהתאבד, והפך את ג'וי דיוויז'ן לאחת הלהקות שהשפיעו הכי הרבה, ביחס לתקופת הזמן בה הם פעלו). סרט קשה מאוד, איטי מאוד, עצוב מאוד. אבל גם סרט מעולה.הסרט גרם לי לשמוע את ג'וי דיוויז'ן. המוזיקה שלהם קשה לא פחות ממנו. אבל מדהימה. בערך באותו זמן, חבר טוב, שגם הצטרף אליי להופעה, הכיר לי את ניו אורדר. עד אז הכרתי רק את Bizarre Love Triangle, וגם אותו העדפתי בגרסה הנהדרת של Frente. אחרי שהאזנתי לניו אורדר – בעיקר דרך האוסף המצויין שלהם, Singles, התאהבתי. המלודיות של הלהקה הזו יפהפיות. אפשר לומד שניו אורדר היא אחת הלהקות שאני הכי אוהב, יותר מג'וי דיוויז'ן, ללא ספק.

את שתי הלהקות האלה מאפיינות שורות בס דומיננטיות, שמובילות את השיר לא פחות מהגיטרה, ולעיתים, אולי אפילו לרוב, יותר ממנה. וכאן אנו מגיעים לפיטר הוק, הבסיסט של שתי הלהקות האלה. לא כל יום אתה זוכה לראות בסיסט מופלא שכזה, שהיה שותף מרכזי בשתי להקות ענקיות ששינו את פני המוזיקה לנצח. פיטר הוק פירק את ניו אורדר לא מזמן, ויצא להופיע לבדו, עם החומר של ג'וי דיוויז'ן. בינתיים, לפני כחודשיים, ניו אורדר החליטו לחזור להופיע בלעדיו. עד כמה שניתן לקרוא לזה ניו אורדר (הם בעצמם שינו את השם ל Bad Lieutenant, עכשיו עושה רושם שהם חזרו בהם).

ובכל זאת, לא היה לי ברור שאלך להופעה הזו. כשיצאה ההודעה על הגעתו של פיטר הוק ארצה, אמרתי לעצמי, אין לך הרבה מה לעשות שם, בסה"כ בסיסט נהדר, לא סולן גדול, מבצע שירים של להקה ענקית שהיה חבר בה. אבל בסופו של דבר, בסיסט. ואז פורסם הפוסטר. הפוסטר שקידם את ההופעה, כלל את העטיפה האיקונית של Unknown Pleasures, אלבום הבכורה של ג'וי דיוויז'ן. כשראיתי את הפוסטר הזה, היה לי ברור שאת ההופעה הזו אני לא מפספס. כדרכי, רכשתי כרטיס מוקדם, כלומר, במחיר גבוה, ולאחר מכן, המחירים ירדו. נאלצתי לבטל ולקנות שוב, אבל בסופו של דבר, קיבלתי את מבוקשי.

לקראת ההופעה, שמעתי הרבה את Unknown Pleasures. מדובר באחד האלבומים הטובים בכל הזמנים. ולא זו בלבד, אלא שבעיניי, האלבום הזה נולד לביצוע בימתי. אלבום מלא תשוקה, רגש, תאטרלי כמעט. במהלך ההופעה, פיטר הוק ביצע את האלבום בשלמותו. אבל תיכף נגיע לשם.

הגעתי לרדינג 3 בזמן. אני ומספר חברים נוספים תפסנו את השורה הראשונה. היופי בקהל, טען אחד מהם, הוא שכולם אוהבים את ג'וי דיוויז'ן באמת ובתמים. שלא כמו בהופעות גדולות כמו דפש מוד, או מדונה, כל הקהל מעריץ של ממש, לא נספח, לא נסחף – ויש בכך לא מעט מן האמת. התקשורת הסלולרית בתוך המועדון לא הייתה משובחת מדי, ולכן, חרף המוזיקה המצויינת והמסקרנת שהשמיעו לפני ההופעה, לא יכולתי לדאוג שהטלפון שלי יזהה אותה. כאן כבר היה ברור מי הקהל שהגיע להופעה: קהל שאוהב את האייטיז שלו אפלים. קהל שגדל על ג'וי דיוויז'ן, קהל שבוודאי מכיר את החומר היטב. לפני ההופעה, ירד מסך על הבמה והוקרנו כל מיני קטעים של ג'וי דיוויז'ן, ניו אורדר, וגם מספר סצינות מהסרט "אנשי המסיבות" שתיאר את הסצינה המוזיקלית במנצ'סטר. המטרה כנראה הייתה להבהיר לקהל: את איאן קרטיס לא תראו היום. חצי שעה נערכה המצגת הזו (שגם הבהירה באופן ברור שמדובר ב Joy Division celebration (אוקסימורון?), לא משהו אחר) בשלב כלשהוא הקהל איבד עניין, ופשוט המתין באדישות מה לפיטר הוק שיואיל לעלות. כל הסיפור הזה הזכיר לי את ההופעה המרגשת של מוריסי בארץ, שם גם חטפנו טיזרים אינסופיים טרם עלייתו לבמה. כמו אצל מוריסי, גם כאן, מן הסתם, הטיזרים נגמרו, ופיטר הוק עלה לבמה.

ג'וי דיוויז'ן לא הקליטו אף שיר שניתן להגיד עליו שהוא לא מעולה. הם לא הספיקו. עם זאת, בהחלט ניתן לומר שבאופן יחסי, יש להם שירים יותר טובים מאחרים. את ההופעה פתח פיטר הוק עם כמה כאלה. הקהל היה נרגש, ובתוכו גם אני. עם זאת, ההתרגשות האמיתי הגיעה רק בשיר החמישי – אז החל פיטר הוק לבצע את Unknown Pleasures.

בעיניי, לאלבום הזה יש שלושה שיאים, השיר הפותח אותו, Disorder, השיר שמסיים את צידו הראשון של התקליט, New Dawn Fades, והשיר שאחריו, She's Lost Control. ניתן לומר שלהופעה, מבחינתי היו חמישה שיאים. כלומר, עוד שניים מעבר לאלו, אבל עוד נגיע אליהם.

Disorder נפתח, גם במקור, כהצגה של הנגנים, או של היכולות שלהם. , תיפוף מהיר, שורת בס חמימה (קשה לי להגדיר את זה אחרת), גיטרה מלודית מאוד, ואז שורת הפתיחה המוכרת, I've been waiting for a guide to come and take me by the hand.אחרי הפתיחה הזו, כבר היה לי ברור שהלהקה שפיטר הוק אסף לו, שנקראת The Light, לא רעה בכלל. השיר מסתיים בקריאות נואשות וחוזרות של המילה Feeling. יש בזה משהו בלתי מוגדר ששובר את הלב.

אבל שברון הלב לא נגמר כאן. השיר השני באלבום Day of the lords, שכמו שאני מבין אותו, טוען שהחיים הם אוסף של חוויות קשות, והפזמון שלו תוהה When will it end? שוב, קריאה חוזרת ונשנית ששוברת הלב. הקהל צורח אותה בתשוקה רבה, הרבה יותר מששומעים את פיטר הוק צועק אותה. נדמה לי שלאורך כל ההופעה, הקול של הוק נשאר מאחור, כי בסופו של דבר, כאמור, מדובר בבסיסט. New Dawn Fades, הנפלא, הוא שיר אפל מאוד, שמובל על ידיד שורת בס, אבל נגמר עם אור מסויים, בסולו גיטרה משובח. She's Lost Control המעולה, מתאר התקף אפילפטי שאיאן קרטיס היה עד לו. קרטיס חלה גם הוא באפילפסיה, והצליח להעביר בשיר הזה, וכך גם בלחן שלו, תחשוה אמיתית של חוסר שליטה. השיר הזה הוא מעין חיזיון להתקף שכזה. התקף שרוב המאזינים של ג'וי דיוויז'ן לא יחוו, וכנראה לא יהיו עדים לו. באופן מפתיע, על אף האפילה שאופפת את השיר, הוא כנראה השיר הרקיד ביותר של ג'וי דיוויז'ן, ובהופעה שכזו זה מאוד משמעותי.

אחרי שמסתיים האלבום, אנחנו מקבלים עוד מספר שירים בהדרן – הבולט שבהם, הלהיט הכי גדול של ג'וי דיוויז'ן, ששוחרר לאחר מותו של קרטיס, Love Will Tear Us Apart, שיר ענק, המנון, שהמלודיה הנפלאה שלו עומדת בניגוד לטקסט המכאיב שלו, טריק שהסמיתס ביצעו לאחר מכן לא פעם. זה הדבר הכי קרוב לשיר פופ שג'וי דיוויז'ן הקליטו. במידה מסויימת, קצת ניבא את האייטיז, עם השורה הזכורה של הסינטיסייזר. בהתאם להמנון שכזה, הקהל מתענג על כל רגע.

אחרי השיר הנפלא הזה, הלהקה יורדת מהבמה, לקול תשואות הקהל. אני מבקש את הסט ליסט, נדמה לי מהקלידן, ומקבל אותה. אני רואה שהשיר האחרון בסט ליסט כבר בוצע. התשואות לא פוסקות. כעבור דקה או שתיים, הלהקה חזרה לבמה, ונתנה לנו את שיא השיאים של ההופעה הזו, עבורי. הם ביצעו את Ceremony, הסינגל הראשון של ניו אורדר, שבמקור נכתב(וגם הוקלט) על ידי איאן קרטיס. הייתי משוכנע לפני ההופעה, וודאי אחרי שלקחתי את הסט ליסט, ששיר של ניו אורדר אני כבר לא אשמע היום. מהשוק, אולי מהאושר, צרחתי. עד עכשיו, בכלל הצרחה הזו, אני צרוד מאוד. אבל מאושר. התפרעתי כפי שלא התפרעתי כל ההופעה. בניתי על כך שלא אצטרך, אחרי שתופפתי ברגליי (בישיבה) כל ההופעה של גידי גוב שראיתי כמה ימים לפני כן, ושרירי התאומים נתפסו לי (כן, אני פדלאה).

אחרי ההופעה, תפסנו את פיטר הוק ביציאתו מהמועדון, החתמתי אותו על שני האלבומים של ג'וי דיוויז'ן, על כמה אלבומים של ניו אורדר, ועל בוקס-סטים של שתי הלהקות. הוא היה נחמד, לבבי. פתאום קצת לא ברור לי איך הם הצליחו לריב בניו אורדר. להתפרק. אני מניח ששלושים שנה ביחד בלהקה עושים את שלהם.

היום שמעתי גם ג'וי דיוויז'ן וגם ניו אורדר. מסתבר שבמקום לעשות Air guitar, אני עושה Air bass. נדמה לי שכך עשיתי תמיד, אבל רק עכשיו שמתי לב לכך.

אם כך ואם כך, חובבי האייטיז האפל זכו לערב מרגש, היסטורי מבחינתם (כלומר, מבחינתנו). אז כן, איאן קרטיס לא שב לחיים, פיטר הוק איננו סולן פנומנלי, ובכל זאת, הערב היה מרגש. ואני? אני עוד חולם על הופעה של ניו אורדר כאן בארץ. אין לדעת.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: