לאוהבים את החורף

צילם: קמינסקי ירון ונלקח מאתר "הארץ" עם טאצ'ים של שתי דקות בפוטושופ

בישראל קל להעריך את החורף, דווקא בגלל שהקיץ פוגע פה לתקופה ארוכה, ואני? אני מעריצה את העונה הזו. הקלישאה של הפוך, השוקו החם והגשם בחוץ היא כמו חלום רטוב בשבילי וכשכל זה קורה – למרות האפרוריות, הכל נראה הרבה יותר טוב. מה גם שזה מזג האוויר הכי מבין ותומך כשאין כוח לשמש המאירה והחיובית. רכיב אחד לא כללתי בתוך הקלישאה והרי הם סיגור רוס, שמביאים את נופיה היפים של איסלנד הישר אל תוך החדר הקר, אה, ויש גם מוזיקות חורפיות אחרות כמו: "סי צ'יינג'" של בק, "וייט לדר" של דייויד גריי ו"קלוזינג טיים" של טום וייטס (הרשימה הזו רק נמשכת ונמשכת). בתקווה שבאמת אתמיד ואכתוב – אני מגישה בפניכם פינה שתציג את מיטב השירים והאלבומים להעביר איתם את העונה – גם אם זו לא העונה בשבילכם, המוזיקה תמיד עובדת.

שיר חורף: גבע אלון – The Great Enlightenment

סילחו לי בעוד אני מנצלת את הבמה הזו להתנצל בפני מר אלון. אחרי הופעה במועדון הביט, נמנעתי מלהתלהב ממנו, ואחרי הופעה של טל כהן שלו (ראו מטה) אפילו טענתי כי אלון הוא רק חצי מרגש לעומת האקוסטיים האחרים. אבל אז יצא הפלא הזה, סינגל חדש מתוך האלבום הקרב ובא של ה"ניל יאנג הישראלי" (דגש על המרכאות, כי ניל יאנג היה\הוא\יהיה רק אחד). בשיר אחד הפך אלון את נקודת מבטי עליו. אותה הארה שכולם מחפשים בשיר, היכתה בי וגם אני רציתי ממנה. עוד לא מצאתי אותה, אני אופטימית, אבל כל עוד השיר הזה יושמע לי בדרך לשם, אני מסודרת. אז תודה גבע, ושוב, חוזרת בי מדבריי.

הופעת חורף: איתי מזילו וטל כהן שלו 

אם היו שואלים אותי לפני כמה שנים מה אני חושבת על גל האמנים הישראלים ששרים באנגלית, הייתי מבטלת אותם בהינף יד – בישראל היה ישראלי הייתי אומרת, בעודי חולמת על הביג בן בלונדון או איזה בית קפה בפריז. היום אני (קצת) יותר אובייקטיבית, במיוחד אחרי שהבנתי כמה כישרון יש לאותם כותבים. גבע אלון הוא אחד מהם, אבל יש את הקולות של איתי מזילו מלהקת UNMUTE  וטל כהן שלו שהם ראויים לציון.
יום שבת סגרירי לפני שבועיים, בהגשה צנועה אך כריזמטית,   מזילו הכניס את הקהל של הסינקופה אל תוך עולמו ושר על בית, לב שבור ושינויים שקשה לעבור. הסינכרון בינו לבין אורי לוי-גנני, שליווה אותו בבס וכלי הקשה, הוסיף לחמימות במקום. אי אפשר לתאר את מזילו בלי להזכיר את קולו של נואל גלאגר שניגר מגרונו בגירסה יותר רכה ורגישה, וקשה שלא להתחבר לכזו כנות בימתית. אני מצפה לראות מה תהיה התוצאה כשיוציא סוף סוף אלבום עם להקתו.
את הדיסק של טל כהן שלו יש לי כבר כמה זמן באוסף, הקשבתי לו קצת והנחתי אותו בצד, ידעתי שהוא עוד יחזור אליי. היה זה אותו יום שבת בהיר וקר בסינקופה, וכהן-שלו נתן הופעה מרגשת, בין אם בשירים המקוריים שלו או בקאברים, הקול המיוחד שלו עשה את העבודה שהוא צריך לעשות. השירים מהאלבום השני והקרב ובא של האמן נשמעו יותר אקוסטים-אגרסיביים משירי אלבום הבכורה, והשירים מאותו אלבום חורפי מ2009 נשמעו אפילו יותר טוב בהופעה מאשר התוצאות באולפן.כאשר הגיע זמן לקאברר את "If you could read my mind" של גורדון לייטפוט, התנסטלגתי אל תקופה יפה של ילדות בה הקפידו להשמיע לי את השיר, ונשארתי מהודקת לכיסא.  אינטרוברטיות לא תמיד עובדת, אך זה חלק מהקסם של כהן-שלו, ומי שהשלים אותו מוזיקלית, עודד נפתלי על גיטרה ומפוחית, היווה גם סוג של קונטרסט והוכיח כי טובים השניים מן האחד.
למי שעדיין לא יצא, מומלץ בחום לבוא ולבקר במקום שהשניים מופיעים בו, ביחד או לחוד, הרי זה משובח. למטה: אין זקן עבות שיסתיר את הכישרון

אלבום חורף סטנדרטי: Musee Mecanique – Hold this Ghost

זה הזמן להודות למר דרור בלומברג, חבר פייסבוקי ותיק, שמשתף מוזיקה מתוך רצון טהור לשתף – בלי התרברבויות, בלי "אני הכרתי לה את זה!" – הכל על בסיס אהבה למוזיקה והרצון להפיץ אותה לאחרים. את האלבום הבא הכרתי דרך דרור, ששם את זה בלי כוונה והצליח לקלוע לטעם שלי (וזו לא פעם ראשונה). המוזיאון המכני, למרות הצרפתיות, הוא שמה של להקה מפורטלנד, ארה"ב. המוזיקה, למרות המקור שלה, היא חורפית לגמרי – כשאייר פגשו את איירון אנד ויין והתנגשו במרקורי רב אחרי שהתגלגלו במורדות הר מושלג. אל הגיטרה האקוסטית הצטרף הגלוקנשפיל החולמני, המלודיקה ועוד אפקטים שמזכירים שריקה של רוח (ב"The Propellors" אפשר לעוף רחוק), את הקאנטרי האמריקאי ("Fits and Starts") ורגעים של התעלות רגשית כששומעים שיר שפשוט מאוד נשמע מצויין ("Nothing Glorious" הללו את הגלוקנשפיל!). האלבום יצא ב2008, מי יודע מה עוד יצא בעשור הקודם ועדיין נשאר חבוי, אבל טוב לדעת שיש עוד הרבה מה לגלות, ואני מצפה לראות מה עוד החבאת במגירות שלך, מר בלומברג!

אלבום חורף אנטי-סטנדרטי: The Caretaker – An Empty Bliss Beyond This World

היה היה בחור בשם ג'יימס קירבי. יום אחד צפה קירבי בסרט עם אחד בשם ג'ק ניקולסון, לסרט קראו "הניצוץ". הייתה זו סצינה אחת בבר שליבתה אצל הבחור את אש היצירה, והוא החליט שהוא יוצא במסע לכער את הנוסטלגיה. תחת השם הבדוי "The Caretaker" הוא טיפל בפסי קול המוכרים משנות ה20 עד ה60 התמימות כביכול, ונתן להם גוון אימתני, הזוי ובעיקר מלנכולי. אחרי סקירה של סיכומי השנה באתרי האינטרנט והבלוגים, הגעתי למסקנה שזוהי התגלית המיוחדת ביותר מכולן. רעשי שריטת התקליט ברקע והתזמורת המדממת מביאים לידי חוויית הקשבה לא קונבנציונאלית. בפעם הראשונה ששמעתי את האלבום חשבתי לכבות אותו אחרי שתי דקות, ולא שמתי לב שאחרי חצי שעה עדיין המשכתי להקשיב לו. הקסם של אולמות הנשף בארה"ב באמצע המאה קודמת התנדף והשאיר במקומו  אבק מן העבר ודיכאון עכשווי. אולי זו אמירה של האמן על הנוסטלגיה הקיטשית שרובנו חווים, או שאולי האמן הזה החליט להוכיח עד כמה הוא מוכשר. זה לא אלבום קל, אבל מעניין הוא כן. הלינק למטה הוא של האלבום כולו, כי ככה הוא אמור להיות מושמע, בשלמותו.

הגעתי למסקנה שאני אוהבת סוגריים.

(שיהיה המשך שבוע מקסים)

חן.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: