65 לבואי, 40 לזיגי סטארדאסט

תיכף נחזור לתמונה כאן למעלה, אבל קודם כל – הקדמה:

אני דוחה את הפוסט הזה כבר כמה שנים, לדעתי. כפי שדחיתי את פתיחת הבלוג שוב ושוב. זיגי הוא אחד האלבומים היחידים שאני זוכר את הפעם הראשונה שהאזנתי לו. חוויה מכוננת בנוגע להאזנה למוזיקה, חוויה בלתי נשכחת.

יום הולדת 17, נדמה לי, אולי שנה אחרי. אם אני זוכר נכון, בדיוק התחלתי לקנות דיסקים של הביטלס. אמא שלי הלכה לחנות שבה תמיד קניתי, בקניון חיפה (שמן הסתם נסגרה מאז, כמו עוד הרבה חנויות מוזיקה ברחבי הארץ), וקנתה עוד דיסקים שלהם. את אחד מהם כבר היה לי, והחלפתי אותו למהדורת שלושים שנה שבדיוק יצאה לזיגי. שבתי הביתה, התכוונתי לשמוע את האלבום, ואז גיליתי שבפינה השמאלית למטה כתוב – TO BE PLAYED AT MAXIMUM VOLUME (לכן צירפתי את התמונה כאן למעלה, שתראו גם אתם). אני, כמו ילד טוב, מבצע הוראות. סירבתי להאזין לאלבום עד אשר הבית יתפנה מיושביו. כעבור שבועיים קיבלתי שבת ריקה, כל המשפחה יצאה למקום כזה או אחר. החלטתי להזמין כמה חברים הביתה לשבת. אחד מהם הגיע מוקדם, והחלטנו שהגיע הזמן להאזין לזיגי, בפול ווליום. שמנו Tekken 4 בפלייסטיישן, וזיגי במערכת. הייתי משוכנע שאינני מכיר ולו שיר אחד באלבום.

האלבום נפתח עם Five Years. כששומעים את השיר הזה בפול ווליום, הפתיחה האיטית הזו של התופים, נכנסים בפייד אין, פשוט מדהימה. זה היה יפהפה, אבל עדיין לא עפתי לגמרי. המשכנו ל Soul Love, הג'אזי, הרומנטי משהו, עם הסקסופון הנפלא הזה. אינני חושב שהכרתי גם את השיר שאחריו, Moonage Daydream. ואז, הגיע Starman.

סטארמן, ללא ספק אחד משיאי האלבום, אולי שיא השיאים. בשניה הראשונה שלו, הגיטרה האקוסטית הזו, כבר ידעתי שאני מכיר אותו היטב. בשניות 0:52-0:57 היה משהו נורא מוכר, ידעתי שהרדיו משתמש בקטע הזה באיזה פתיח. אין לי איך להסביר את זה – אבל הייתי כל כך מאושר מהעובדה הזו, שאני מכיר את השיר, שאני מכיר את הכמה שניות האלה. קראתי פעם שהאושר ממוזיקה נובע משמיעה של רצף צלילים באופן מסויים, אחרי ששמענו אותו קודם. הציפייה הזו למשהו מוכר, וההמתנה להגעתו, היא שגורמת להנאה הזו. נדמה לי שזה מסביר גם את המקרה הזה. נורא התרגשתי, ממש נחנקתי מדמעות מרוב יופי שמתפרץ מחתיכת המוזיקה המושלמת הזו. כבר ברגע הזה היה ברור לי שאת ההאזנה הזו אני כבר לא אשכח.

השיר שאחריו, It Ain't Easy, הוא שיר מתעתע משהו כשמאזינים לו בפול ווליום. הוא נפתח די שקט, קצב קבוע, ברור. ואז, ארבעים וארבע שניות לתוכו, מגיע בום כזה, שלא יכולים לצפות לו. ושוב, אני מזכיר, פול ווליום. כל כך מפתיע, שוק מוחלט.

עד שיר הנושא, הגיעו עוד שלושה שירים שירים יפהפיים, ואז חשתי את אותה תחושת אושר, עוד שיר שאני כבר מכיר. רוקנרול.

שני שירים הלאה, הגיע הסיום הדרמטי, עם Rock 'n' Roll Suicide. כשהוא הסתיים, הסתיימה לה גם חוויה מיוחדת במינה, שאי אפשר לשכוח אותה, גם היום, כמעט עשר שנים אחרי. עדיין אחד האלבומים האהובים עלי בעולם כולו.

לקריאה נוספת על האלבום, הדמות והתופעה: כאן

הערה לסיום: ייתכן שהפוסט הזה יפתח סדרה של פוסטים בימי הולדת של אמנים משמעותיים בחיי. נראה.

עמיחי

מודעות פרסומת

3 תגובות (+הוסף את שלך?)

  1. Pniel
    ינו 08, 2012 @ 23:46:20

    אני זוכר את הפרצוף שלך באותו היום כאילו זה היה אתמול,
    גם למי שראה אותך מתמוגג (וראוי לציין שיש רבים כאלו..) יהיה לי קשה לתאר את המחזה.
    אני מאידך (איזו מילה.. הא!), ישבתי מהצד והקשבתי, לא ממש יצאתי מגדרי, אבל הקשבתי.
    זה בא לי בבום משהו כמו חצי שנה – שנה מאוחר יותר (יש אלבומים שלא משנה כמה ימליצו לי עליהם אני אצטרך להתאהב בהם לבד).

    אני זוכר את עצמי, מוזיקאי צעיר, עם חלומות גדולים וכוויות של מיתרים על האצבעות,
    שומע את האלבום הזה שוב, ושוב ושוב, לומד אותו לעומק, כל תו, כל שכבה, כל מכה של תוף או מצילה. כל מניירה קולית של המלך המוזר הזה. משנן ונפעם.
    הסאונד השנוי במחלוקת, מצד אחד עלול להישמע מצוחצח מידי ומצד שני מטונף, מצד אחד גיטרות רזות ומצד שני כלי מיתר שמזיזים את הבטן, מצד אחד זמר עם קול מוזר – מצד שני אחד המבצעים היותר טובים. מצד אחד מדויק ומהודק – מצד שני בדיוק ההיפך מזה.
    עיבודים מושלמים ומלוטשים, הפקה גאונית, מילים לחנים.. הכל טוב באלבום הזה.
    זה ללא ספק אחד האלבומים המשפיעים עלי ביותר אי-פעם.
    הוא גם אחד האחראים להתאהבות שלי בבניית קונספטים מוזיקליים – לחלוטין מופתי לעניין הזה.

    אם אצטרך להתעכב על שיר אחד באופן ספציפי, הרי שזהו שיר הסיום ROCK'N'ROLL SUICIDE.
    יצירת מופת זה לא מספיק כדי לתאר את השלמות הבלתי נתפסת של הקטע הזה.
    כולה 3 דקות – אבל עולם ומלואו. החל מהטקסט ולחן שהיו עובדים נהדר גם בזכות עצמם וכלה (עוד מילה לפנים..) בעיבוד המתפתח בהדרגה, שלא נותן לך להתרגל לכלום. שמתחיל קטן ונגמר ענק. מתחיל באקוסטית, ואז מגיע הקול. ואז עוד גיטרה, ואז תופים ובס וכלי נשיפה, ועוד גיטרות וכלי מיתר ומקהלה גרנדיוזית וזה עולה ועולה ועולה, ונשבר ומתפוצץ עליך פתאום you're not alone!!
    ואז באופן כל כך אסתטי, מסתיים במשיכה קצרה של צ'לו. פשוט ולעניין.
    כל כך מדוייק וכל זה ב3 דקות. אין מילים.

    *אגב – נקודה למחשבה –
    זה אחד האלבומים היחידים שאני יכול לחשוב עליהם, שכשאנשים שומעים אותם הם שרים גם את הסולואים. אני זוכר באוטו של ספי, בדרך להופעות של אלג'יר.. שמים זיגי ושרים הכל, גם את המילים וגם את המוזיקה.

    ועוד אגב – גם HUNKY DORY ראוי לפוסט!

    הגב

  2. tsoof
    ינו 09, 2012 @ 09:31:19

    הו, גם אני זוכר את הפעם הראשונה שלי. בטח עדיין היית קונספט אז, כי זה היה איפשהו באמצע האייטיז. ובאמת, בהכל אשם סטארמן, שיר שכולם שמעו כבר פעם. גאונת צרופה. החוויה שלי מזכירה את שלך, וגם אני, כמו הבחור שהגיב מעלי, תמיד רוצה עוד קצת מרוקאנרול סואסייד.

    זה אחד מארבעה תקליטים של בואי שאשכרה זורמים לי בדם. נדמה לי שהם יצאו ברציפות מ-69 עד 72, ונדמה לי גם שזיגי הוא האחרון (הראשון הוא The Man who sold the world). אהבתי עוד לא מעט דברים של בואי, אבל הארבעה האלה, יחד עם ספייס אודיטי והאנקי דורי (הכי בעולם) הם מרכז ההתאהבות שלי בו כשהייתי קטן קטן. לא עבר מעולם…

    הגב

  3. himandshe
    ינו 09, 2012 @ 20:58:41

    תודה על התגובות, חברים.

    הגב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: