לאוהבים את החורף – לא לבעלי לב חלש

אף פעם לא הייתי חובבת סרטי אימה, הייתי מעדיפה לראות את הדמויות שלמות עם כל האיברים בפנים. ואם אפשר בלי דם – אין מושלם מזה. אלימות בסרטים עושה לי רע, היא מכה אותי גם מדי פעם ומשספת, והלב שלי נמנה בין אלה שמעדיפים לראות את ג'ולי אנדרוז עולה אל ההרים לצלילי המוזיקה. זה לא אפקט הפחד שפועל בסרטים האלה, אלא הגועל, אחרי הכל הפחד מושך אנשים, ואותי הז'אנר רק הרתיע. אז מה כן מפחיד? אלכס דה-לארג' ומה שאני אוהבת לקרוא לו גותי. למושג "גותי" יש כמה וכמה הגדרות, ובשבילי הוא מסמל את הגרוטסקה של הדת (בעיקר הנוצרית), המוזיקה שמלווה את ישו בכנסייה, המוות והשפה הלטינית. המשיכה שלי לז'אנר הייתה תמיד על אש קטנה, את התלבושות השחורות העדפתי להשאיר בחנויות ולבני הנוער ומה שעמד לפניי הייתה רק הסקרנות, למצוא עוד ועוד מתוך האפלה ולהתגבר על הפחד.

הראשונים שעימתו אותי עם הפחד היו ארקייד פייר והעוגב שלהם. אלבומם השני "Neon Bible" הוקלט במבנה של בית קפה, שפעם שירת את הקהילה הנוצרית בקוויבק בתור, איך לא, כנסייה. הסאונד של האלבום מאוד קלסטרופובי, הקולות אטומים והמילים מתנדנדות בין עולם החיים, השיגרה וכל החופש שרוצים באמצע. זו אולי אחת מהיצירות היותר חשוכות ששמעתי בחיי, אף פעם לא אשכח את הפעם הראשונה ששמעתי את האלבום ואיך שהגיע זמנו של "Intervention", רצתי לבדוק מי מת לי בחדר.

הבא בתור היה אינגמר ברגמן, הבמאי השוודי שעשה קולנוע חושב. יצירת המופת שלו (אחת מני רבות), "החותם השביעי", עוסקת בכל דבר גותי: מוות, אלוהים, שטן ובעיקר דת ואמונה. סצינה מיוחדת במינה היא כאשר קבוצת שחקנים באה להופיע בכפר מודאג מהמגיפה השחורה, בניסיון לבדר את העוברים ושבים. זה לא מצליח להם, בעיקר כשבאה להקה אחרת של מאמינים המעמידים את הפחד לפני הכל ומענישים את עצמם על מנת שהאל יסלח להם ויבטל את המוות הנוראי ששרר באירופה של תקופת ימי הביניים. לי לקח זמן להתגבר על הקטע, שאפשר לקשר אותו לעוד גורמים רלוונטיים להיום, ממש אצלנו (ובלי קשר לדת).

ג'ון פרושיאנטה כתב לא מעט על המוות, פליט פוקסז ייחלו לו בין תיאורי הנוף לחיי הכפר ובאך המיס אותי אל עולמות של מוזיקה כנסייתית, ואני מניחה שהמסע לא נגמר פה.

אבל לא לשם כך באמת ניסיתי לכנס אתכם. (ואולי בכל זאת… אם לא נתתם עוד צ'אנס לברגמן, תעשו לעצמכם טובה)

לא מזמן הכיר לי חובב מוזיקה, נקרא לו ארז, אמן מיוחד במינו אשר הציג את עצמו בשם ג'יילז קורי. קורי היה חקלאי במאה ה-17, אשר הואשם במעשי כישוף שטניים בתקופת ציד המכשפות בארצות הברית, ועונה עד כדי מוות לאחר שלא הסכים להודות באשמה. כמה מאות אחר כך, החליט אדם בשם דן בארט לשים קץ לחייו וכמעט הצליח במשימה, אך כוח היצירה מנע ממנו לעשות את הצעד האחרון. הוא לקח את השאלות הקיומיות שלו והמיר אותן במוזיקה, אסף את הגיטרה וכתב מה שהאייטונז אוהב לקרוא לו : פולק דיכאוני. לא פלא שלקחו לי כמה חודשים בשביל לעכל את מעשה ידיו, והיה צורך בלא מעט אומץ, אך הוא היה שווה כל רגע.

בארט, אשר עטה על עצמו מסיכת האנונימיות ולבש את שמו של קורי בשביל הפרוייקט הזה, לא רק שר ומנגן: הוא זועק, לוחש, מכה וזועק יותר חזק. אותן אבנים כבדות שמחצו את ג'יילס קורי למוות, הפעם מעיקות על מי שלא מוצא את עצמו בין החיים או בין המתים. את קולו של בארט מלווים קולות הנשמעים כמו נזירים – מפחידים מדי פעם כמו בשיר הפותח, "The Haunting Presence", אך גם מנחמים כשבארט מבקש זאת. בין החוסר ביטחון בחיים האלה, מביע האמן את הרצון להבין אותו, לפצח את מה שאי אפשר לפצח ואולי למצוא הרמוניה בין כל הרעשים של השדים הפנימיים. לא חסרים פה אזכורים של קברים, שטנים, לבבות שבורים ובדידות – ומה שיכול היה בקלות להיחשב בתור בכיינות לשמה, הוא בעצם הביטוי הכי כן ואמיתי לדיכאון, לעצבות, והאפור שלפעמים גם חודר פנימה והמציאות לא מאפשרת להרפות ממנו. בלי יותר מדי רחמים עצמיים, ובלי מטאפורות קורט קובייניות, הציב בארט בפנינו המאזינים את החור השחור שכולנו לפעמים מציצים לתוכו, אך מעדיפים לא לדבר עליו.

זו לא יצירה קלה. היא עוצמתית, נוגעת, מרתיעה ומתריעה מפני מצבים כאלה. רק היום, אחרי כמה חודשים, הצלחתי להקשיב לאלבום ברצף מהתחלה עד הסוף ואפילו הצלחתי להחליט מהי הרצועה האהובה עליי מתוכו.

אם לא הצלחתי לשכנע, זה מה שהיה למי שקראנו לו ארז להגיד על האלבום: מתוך הבלוג "רדיו פרימיום להמונים":http://premiumradio.blogspot.com/2012/01/giles-corey.html

למען האמת, לא חשבתי שאי פעם אפרסם את הרשומה הזו, בעיקר בגלל הכובד שלה. בתור אחת שדברים כאלה יכולים להשפיע עליה לא מעט – מקווה שלא הרסתי את יומכם, זו לא הייתה כוונתי.

ואם כן הרסתי, תמיד יש את ג'ולי אנדרוז.

אאחל לכם יום קל, חורפי עד כמה שאפשר (במובן הטוב, כן?) ומוזיקלי.

חן.

מודעות פרסומת

4 תגובות (+הוסף את שלך?)

  1. מיקי
    ינו 12, 2012 @ 18:22:17

    רגע, זה פוסט לכבוד יום שישי ה-13?

    הגב

  2. himandshe
    ינו 12, 2012 @ 21:20:42

    אם ביום שישי ה13 אתה אוהב שנזירים באים וסוקלים אותך באבנים, אז יום שישי ה13 איט איז! 🙂

    הגב

  3. ארז.ס שמתכנה לפעמים ארז
    ינו 12, 2012 @ 22:52:51

    נהדר! זה מרגש להיות השראה לפוסט 🙂

    תופתעי לשמוע, חן, שחידשתי לי לא מעט לגבי ג'יילס קורי וכתבת בצורה יפהפיה.
    אני שמח שסוף סוף הצלחתי לשמוע את האלבום ומקווה שתמשיכי לשמוע אותו. כאמור אלבום שנת 2011 שלי.

    הצפיה הראשונה והיחידה שלי בחותם השביעי (ובברגמן) היה שעמום שלא יתואר. אולי הסיטואציה לא הייתה אידיאלית, הזמן לא היה מתאים או שהטלוויזיה הייתה עקומה, אבל ציפיתי מאוד לראות את הסרט וזה כל כך לא עבד. זה היה מייגע וארוך.
    אך אני מקווה לתת לו צפייה נוספת בתנאים יותר אידיאליים ואולי לראות קודם גם ברגמנים אחרים כמין הכנה.

    הגב

  4. himandshe
    ינו 12, 2012 @ 23:00:14

    שמחה שאהבת, תודה על המילים היפות!

    תן לו צ'אנס, פעם ראשונה עם ברגמן היא לא קלה. את "החותם השביעי" ראיתי פעם ראשונה עם הפסקות. הסימבוליזם חוגג אצל ברגמן, הוא לוקח דברים כפשוטם, מנסה לעקוב אחרי כל משמעותם, ויש כל כך הרבה לגלות בסרטים שלו. הם ידועים באיטיותם, אבל תמיד הראש פועל יותר אחרי מאשר לפני הצפייה בחומרים שלו. צריך הרבה סבלנות בשבילו. אם בא לך לנסות עוד, אז תנסה את "פרסונה", מדבר על פן יותר פסיכולוגי מאשר פילוסופי והוא משתמש בשיטות מאוד לא טיפוסיות בעלילה שלו. אבל שוב, תיקח נשימה עמוקה לפני שאתה נכנס כי זה מצריך הרבה סבלנות.

    הגב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: