לאוהבים את החורף – בן קול

גרפונקל אף פעם לא היה שם שעמד בפני עצמו. לא משנה כמה אלבומי סולו הוא הוציא, או לכמה פרסים הוא היה מועמד על כישרון המשחק שלו – אם לא היה איזה סיימון מלפניו או מאחוריו, כנראה שלא ממש יבחינו בתופעה המתולתלת. רצו המאמות הטובות לבית סיימון וגרפונקל, שלחו את בניהן לאותו בית הספר בקווינס, ובכיתה ו' החיבור ביניהם קרה. רצו האגואים הגבריים וב-1970, לאחר הצלחה עצומה של אלבומם "Bridge Over Troubled Water", השניים פירקו את הנישואים ההרמוניים שלהם. עד אותה פרידה, היו השניים התגלמות ההתאמה הווקאלית – שניהם עם קולות מתוקים, כאשר גרפונקל  גבוה בכמה אוקטבות (וסנטימטרים) מחברו, וביחד הם יצרו ישות ווקאלית אחת שזרמה יחד עם המלודיה והמילים שלרוב סיימון היה אחראי עליהן. הם שרו על הכל: הקיטש בא לבקר מדי פעם, הועלו נושאים פוליטיים, בעיות חברתיות בעולם המיקרו והמאקרו וכמובן שהלבבות השבורים קיבלו כמה פריטות מהמגירות הניו יורקיות שלהם.

למרות נוכחותו הגבוהה של גרפונקל, הכריזמה הבימתית שלו שאפה לרמות נמוכות, והוא גם הודה בזה מאוחר יותר בסרט התיעודי-מוזיקלי-פוליטי "Simon and Garfunkel: Songs of America". גם סיימון לא היה חיה ברוס ספרינגסטינית, אך זה לא הפריע לו להמשיך בדרכו לעולם מוזיקלי שונה מאשר חברו לאחר פירוק החבילה. הוא גילה לעולם המצעדים את אפריקה עם "גרייסלנד", המשיך במלאכת כתיבת המנונים כמו "Fifty Ways to Leave your Lover" ו-"You Can Call Me Al" (ותודה לו שביצע אותו באיצטדיון רמת גן בקיץ האחרון), וטמן את רגלו עמוק בתוך היכל הכותבים הגדולים של ההיסטוריה יחד עם בוב דילן וניל יאנג. לחברו המתולתל לקח זמן לדון בשאלת "גרפונקל, לאן?" ולבסוף הוא נהנה מהצלחה קטנה מאוד עם אלבומים כושלים וכמה ניסיונות בעולם המשחק ששיאם הגיע במועמדות אחת לגלובוס הזהב על תפקיד המשנה שלו ב"ידע הבשרים" (מישהו מכיר בכלל?).

 

אבל למי איכפת כשיש לו קול כזה?

 

כאן אני מגיעה לפואנטה. אחרי הכל, החורף עדיין נוקש על חלוננו. הקור מאלץ אותנו לעטות עלינו שכבות של בדים, את התנורים והמזגנים לפתוח בכל מקום אפשרי ולשתות לרוויה כל מה שיש לקומקום החם להציע. הצעיפים שומרים על הצוואר, הגטקעסים על הרגליים ומי בא לקראת האוזניים? הצמר וקולות המשי שמלווים את העונה הזו. נכון, יש לא מעט מהם: יונסי של "סיגור רוס", אדי של "פרל ג'אם", גיא גארווי של "מרפק", מארק לנאגן של "מארק לנאגן", אבל גרפונקל. הו גרפונקל. עבודותיו לאחר הפירוק גבלו בסטרייסנדיות , ועם מיטב המלודיות והכלים שהביאו אחרים למקומות גבוהים בסולם הזיכרון ההיסטורי, הוא הביא את עצמו אל תהומות הנשייה. ובכן, לא מבחינתי – הוא בעל אחד הקולות המיוחדים: גבוה, רך, גובל בנשיות ובעיקר מחמם ובלתי נשכח. אני מודה שאת אלבום הלהיטים שלו לא הצלחתי לשמוע ברצף עקב מחלת הציניות בה לקיתי מילדותי, אך לפעמים, בלילות הקרים, כשעצבי המחלה הרפויים מבקשים את מה שנאבקו בו במהלך שעות היום, גרפונקל נותן להם את הליטוף הנעים ביותר.

את השיר הזה, לדעתי הטוב ביותר מקריירת הסולו של מר תלתל, הכרתי בטעות בתקופת הKAZAA המופלאה, ומאז גרפונקל לא צריך את ה-ו' המחברת לפני שמו.

 

 

קחו את זה בתור עזר למה שהחזאים אומרים יהיה סופ"ש חורפי וסוער,
או סתם בתור פוסט שמצדד גם באלה שאיבדו מכוחם אחרי הסיקסטיז.

איפרד מכם בברכת בהצלחה במבחנים, סמינריונים, פרוייקטים וכל שאר ההגשות המלחיצות,

חן.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: