פסטיבל הג'אז בת"א – גאווה ישראלית

פסטיבל הג'אז בת"א מתקיים כבר 23 שנים, והשנה המופעים התקיימו לראשונה בסינמטק. ראיתי שני מופעים, שניהם מיוחדים לפסטיבל: האחד, בערב הפתיחה, היה מופע משותף של יובל כהן ויהונתן אבישי. בערב השני ראיתי את חמישיית עומר אביטל, סופרגרופ של ג'אז ישראלי, לא פחות. שני המופעים הוכיחו, כל אחד בדרכו, עד כמה אנו יכולים באמת להתגאות בכמות ואיכות מוזיקאי הג'אז שיצאו מכאן.

המופע של יובל כהן (סקסופון) ויונתן אבישי המוכר גם מ Third World Love (פסנתר), היה מאוד מינימליסטי, אינטימי. ההעמדה על הבמה כללה, באופן טבעי, רק פסנתר, סקסופון ומיקרופונים. אולם קטן מאוד, ובתוכו היו גם מספר מקומות שנותרו פנויים. שיתוף הפעולה בין שניהם היה פורה ומרשים באמת. הם ניגנו הן קטעים של אבישי והן קטעים של כהן, וביצעו אותם ביחד, כאילו כל קטע שייך לשניהם. הם אלתרו האחד על החומר של השני. עם זאת, לא היה ברור בכל קטע מי מוביל ומי מובל.

הקטע הראשון במופע הרגיש מאולתר מאוד, כמעט כאילו לא ברור אם הכינו אותו מראש. הסגנונות היו מגוונים למדי, בקטע "כיכר השוק" של אבישי, למשל, היו נגיעות טנגו. לאורך המופע, כהן ניהל את התקשורת עם הקהל, בעוד אבישי היה נחבא אל הכלים במקצת. אפילו בקטעים שלו כמו "Lost Boys" הוא נשאר מאוד שקט.

בהמשך, הם ביצעו עיבוד יפהפה של יובל כהן ללחן של מוני אמריליו ל"בארץ אהבתי השקד פורח". מפגש כזה, בין הג'אז לשירים עבריים קלאסיים, לקח את השיר לכיוונים בהם כבר לא ניתן היה להבחין במקור. אם תרצו, המלודיה המקורית היא כמו שער מוכר, שמוביל אותנו למקומות לא מוכרים, לא צפויים. לקראת סיום הקטע, הם חוזרים למלודיה המקורית, כאשר בין ההתחלה ובין הסוף קיים אלתור ג'אזי שקשר בינו ובין המקור מקרי בהחלט, אך בחיבור הזה נוצר קטע מיוחד במינו.

הקטע הבא נקרא "זעקת הגר", כהן מספר על מוזיקאים שהגיעו לישראל ועברו השפלה בשדה התעופה, ושבעקבותיו כתב את הקטע הזה. במהלך הקטע תהיתי לעצמי, כיצד כותבים קטע אינסטרומנטלי שאמור להעביר חוויה כל כך ספציפית, ולא רגש כללי שכזה. באמצע אותו קטע, כהן כנראה הסכים איתי, וציטט במקרופון "וגר לא תלחץ, וידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים".

הקטע הנועל היה "A Blues Orange", שכהן כתב בהשראת ציור של הבת שלו, לא פחות. הקטע היה שקט ומלודי, כראוי לקטע הסיום של המופע.

ביום השני לפסטיבל, ראיתי, כאמור, את המופע של חמישיית עומר אביטל. החמישייה כללה את עומר אביטל על הבס, אבישי כהן על החצוצרה, אלי דג'יברי על הסקסופון, עומר קליין על הפסנתר וג'ף באלארד האמריקני על התופים. כאמור, סופרגרופ של ממש. עומר אביטל ואבישי כהן עובדים ביחד גם בהרכב המצויין Third World Love. ואילו אלי דג'יברי ועומר קליין מוכרים גם למי שאיננו חובב ג'אז משיתופי פעולה עם אמנים כמו רונה קינן ושלומי שבן.

בניגוד למופע של כהן ואבישי, האולם היה מלא עד אפס מקום, כראוי לליין אפ הסופר מרשים הזה. הקהל הרב היה גם מאוד מגוון, וכלל מנעד מאוד רחב של גילאים.

קטע הפתיחה  "Free Over" גרם לאולם להרגיש קצת כמו מועדון ג'אז ניו יורקי. פתיחה עדינה על הפסנתר, ליטוף קליל על המצילות, כלי הנשיפה נכנסים ביחד, הכל מדוייק ואחיד. החיבור בהרכב הזה נראה טבעי, נשמע נהדר ועשיר מאוד. הדבר היחיד שבעייתי בכך, הוא שלא ברור לאן להפנות את העיניים עם כל כך הרבה וירטואוזים על במה אחת. בהמשך הקטע מתחיל בלגן שלם, במובן הג'אזי, החיובי, של המילה. הלהקה משתוללת ממש על הבמה, נותנת שואו, עניין שלפעמים נדמה שנראה רק במופעי רוק. נראה כאילו כל אחד מהנגנים מבצע יצירה אחרת לגמרי, ובכל זאת, מכל הבלגן הזה, נוצרת יצירה אחת שלמה.

הקטע הבא, "Suite of the East", מתחיל עם סולו מרשים מאוד של עומר קליין. מרשים כל כך, עד שלא ברור אם הוא פתיחה או קטע בפני עצמו. מיד בסיומו נכנסת שאר הלהקה ופתאום מרגיש שהתחיל קטע אחר לגמרי. עומר אביטל על הקונטרה בס, מאחור, קופץ ומשתולל חרף הבס העצום שהוא צריך לנגן עליו ונותן סולו מדהים. בשלב הזה כל הלהקה כבר מזיעה, אבל החיוכים על פניהם אומרים הכל – הם נהנים לא פחות מאיתנו. בהמשך הקטע עושה רושם שלדג'יברי קרתה תקלה כזו או אחרת עם הסקסופון, אבל בג'אז כמו בג'אז הלהקה פשוט ממשיכה לנגן באופן טבעי. רק כשהוא חוזר, הם יכולים באמת לסיים את הקטע.

"Devil Heart", נפתח עם הקונטרה בס, בסגנון ערבי משהו, ולאחר מכן פונה לכיוון אחר. עומר קליין מקיש על הקלידים במהירות, מעלה את הקצב, ושוב מרגיע אותו. אבישי כהן נכנס עם החצוצרה, ואז הם עוזבים את המלודיה שאיתה הם התחילו, מאלתרים משהו אחר לגמרי ושוב חוזרים. בשלב הזה, הגיע תורו של המתופף באלארד לקבל את התשואות שלו. הוא נותן סולו ארוך, משנה מקצבים ללא הרף, מתופף עם המקלות ואז עם הידיים, נע בין התפרעות מוחלטת לליטוף התופים. הלהקה מלווה אותו לאחר מכן בעדינות, והקטע מסתיים, לקול תשואות הקהל.

הקטע Homeland"" במקור של Third World Love, נפתח עם קטע טריו פסנתר/בס/תופים. באלארד מנגן רק עם מברשות. כלי הנשיפה נכנסים, הכל מאוד שקט, נעים. לפתע הלהקה מתחילה להעלות קצב ועוצמה, ואחרי כמה דקות שוב חוזרת לשקט הזה. אלי דג'יברי נתן עוד סולו, עומר אביטל מאחוריו התענג על כל צליל. אחרי שהלהקה שוב הצטרפה, הכל הרגיש מאולתר לחלוטין. במקרים כאלה התקשורת היא עניין מכריע, שהרי לא ברור בכלל מתי הקטע מסתיים, אם כל אחד עוסק בשלו. ניכר על כולם שהם מסתכלים אחד על השני, ומסיימים את הקטע רק כשכולם מוכנים לכך.

הקטע האחרון (לפני הדרן) נקרא "שמחה". בתחילתו, לא לגמרי ברו מדוע זה השם שנבחר לו. הפסנתר נכנס בקטע כמעט קלאסי, חצוצרה שקטה, תופים עדינים. אחרי סולו של עומר אביטל, מתחיל הקטע שמבהיר למה שמו של הקטע הוא "שמחה". מהיר, קצבי, עשיר, לפעמים מרגיש כמו קטע כלייזמרי. לא נותר אלא להזיז את הראש לפי הקצב. כשהמקצב נרגע קצת, אפשר להרגיש מעין חיבור בין מוזיקה ערבית לכליזמרית, ובין שני הקצוות הללו "שמחה" היא יצירה נפלאה באמת.

ההדרן מרגיש כמו אלתור גמור, קליין מנגן על מיתרי פסנתר הכנף, מבפנים. באלארד מתופף עם כפות הידיים, גם על התופים, גם על רגליו שלו. אלי דג'יברי נותן סולו נוסף, ולאחריו קטע קצר של טריו פסנתר, בס ותופים. לסיום חוזרים כלי הנשיפה ומסיימים את הקטע הספק מתוכנן ספק מאולתר הזה.

הקהל מריע, יודע שהוא ראה מופע ג'אז מיוחד באמת, ברמה שלא רואים הרבה בארץ. לחשושים לאחר מכן טענו שמדובר באחד המופעים הטובים שהם ראו. ייתכן בהחלט. מה שבטוח – הפסטיבל הזה, והמופע הזה במיוחד – הראה שראוי שנהיה גאים באיכות הג'אז שישראל הצליחה לייצר.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: