פיק ברכיים ו\או: איך גראהם קוקסון עשה את זה עוד פעם

הייתי כותבת על השינז החדש, אבל בדיוק הגיע האלבום של גראהם קוקסון…

גראהם קוקסון הוציא לפני 3 שנים אלבום אקוסטי ושלו בשם "The Spinning Top". הוא הבטיח שיש לו עוד הרבה להציע בז'אנר ורמז על תקליט שייצא מאוחר יותר ויכלול כמה קטעים נוספים שהוקלטו במיוחד בשביל אותו אלבום ולא צלחו את שלב העריכה. שלוש שנים ואיחוד שני של בלר בדרך, וקוקסון לא עמד במילה שלו, כיאה לכל חבר שאינו פוליטיקאי בחבורה המטושטשת. כשישב בתוכנית של גונזו, המאזינים ואלקסה צ'אנג התענגו על צלילים אקוסטים של שיר חדש בשם "Ooh, Yeh Yeh", אך כמה זמן הבחור הפתיע בהופעה דיסטורשנית עם שיר אחר בשם "City Hall". מפה, אין דציבל שיגדיר את הגבול שחרק הבן אדם עם הגיטרה שלו. לפני תשעה ימים יצא האלבום החדש של קוקסון בשם "A + E" וכל קשר בינו לבין מה שעשה לפני כן הוא מקרי בהחלט.

קוקסון חזר לימי האינדי-דיסקו הצעירים בבריטניה, ימים של סיגריות, אלכוהול ומלא ריקודים פוצעי ברכיים. את הדיכאון שם במושב האחורי, האהבה עדיין נוסעת אצלו במהירות גבוהה, ומביאה אותו אל המועדון הקרוב. בתוך אותו מרתף קטן של הקלטות דחס קוקסון גיטרות, באסים וכמה צלילים אייטיזיים בלי ממש קשר לתקופה. הרחק מעולם הבריטפופ העליז וימי הסולו העגמומיים, הביא קוקסון מעצמו צד אחר – עדיין אותו בריטי חסר התחנחנות, עדיין אותם משקפיים ופריזורה מלוכלכת, אבל הסתכלות יותר צלולה על החיים, האולפן והבוגי. רחבת הריקודים לא חייבת להיות כולה פרחים של ריהאנה, יש מקום גם לרעש העורבים הדיסטורשנים ואלפי הגיטרות שרק אחד בשם קוקסון מנצח עליהן.

האלבום מתחיל באופן קליל עם השירים "Advice", "City Hall" ו- "What'll It Take" שזכה לאחד הקליפים המיוחדים בתקופה האחרונה. "The Truth" מרמז על השתלשלות אפלה של עניינים, הקצב נהיה יותר מתון, וחושך מתחיל לכסות את המוזיקה. ב"Knife in the Cast" חוזר קוקסון לאותן מילים מבולבלות שתמיד ידע לכתוב, והשיר מותיר אוויר לנשימה בין פיזוז אחד לאחר. השיר האחרון, הפלא ופלא, הוא "Ooh, Yeh Yeh" מהתוכנית של גונזו שעבר מהפך מיום נאה באביב למפלצת תוצרת פרנקנשטיין. עשרה שירים סך הכל, וכל כולם מושקעים לכדי עוד יצירה מגוונת של הגיטריסט הממושקף.

לא תעזור כל הצטנעות באשר היא שתצא מפיו של קוקסון, הבחור הזה יודע מה הוא עושה – והוא עושה את זה בלי לדעת שהוא עושה את זה, תת-הכרה שנפתחת כמו מניפה ומניבה פירות חמוצים-מתוקים. זה כבר לא מפתיע שהוא יודע להפתיע וזה גם מה שאני אוהבת לקרוא לו: רוקנרול.

ציון בסולם יאא"י: 9.1

7 תגובות (+הוסף את שלך?)

  1. yasmin
    אפר 10, 2012 @ 11:44:04

    חבר'ה קוקסון נהדר אבל אל תשכחו את אלבארן עם dr.dee ורוקט ג'וס!

    כנראה שטשטוש מוציא דברים טובים ממך 🙂

    להגיב

  2. מיכאל גינזבורג
    אפר 10, 2012 @ 13:00:53

    רשומה מרתקת, לא צפיתי לפחות 🙂
    עדיין לא מצאתי זמן להאזין לחדש שלו.
    הפוסט למעשה מהווה קטליזטור לכל מי שדחה
    את הפגישה עם האלבום. תודה חן 🙂

    להגיב

  3. Dror Blumberg
    אפר 12, 2012 @ 13:55:27

    אוקי, לקח לי זמן אבל הגעתי למעמד וקראתי (:
    עוד לא שמעתי את האלבום, הוא בדרך ב2 הגירסאות הCD+DVD וגרסת התקליט. אני יודע שזה ישמע פסיכי כי חוץ משיר שתיים לא שמעתי את האלבום החדש אבל בקוקסון אני שם את מבטחי. כל האלבומים שלו נפלאים, הם שונים, מגוונים ואין ספק הבחור לא רוכב על אותו הגל אלא מחפש אופק חדש ובריא. אני מקווה שלא אתאכזב, הצלחת להעביר את הFEEL של האלבום ובהחלט עשית לי חשק להחזיק כבר את האלבום כהרגלך. מקווה שלא אתאכזב, זה נשמע אלבום לא פשוט לעיכול אבל פאק איט זה קוקסון! ובקוקסון נשים את מבטחנו! בלר לנצח !

    להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: