המצאת הבדידות

התעוררתי מחלום ממש טוב הבוקר. הוא היה כל כך מציאותי, שכאשר התעוררתי הייתי בטוחה שזה כבר יום רביעי. עברתי בחלום חלק ממה שהיה צפוי לי היום – את משמרת הבוקר בחנות הספרים, אפילו שוחחתי קלות עם הבוסית שלי על מה שהיה כל כך טוב בחלום, בערב התבוננתי בנוף שמזכיר יותר את לילותיהם של ברנדה ודילן מ"בברלי הילס 90210" במצפה על לוס אנג'לס, ובאמצע התגלה לי מכתב שגרם לי להרגיש שאני לא בודדה יותר. כשפקחתי את עיניי, ניסיתי להיזכר במה שהיה כתוב על פיסת הנייר – אך לא היה במה להיזכר. למען אתנחתא קומית הייתי שמה פה איזה ציור של "Forever Alone", אבל אימנע מכך.

על המכתב בחלום חתם לי מישהו מעולם שהוא לא שלי, כל מה שהביא לחלום הזה נחתם על ידי חבורה יותר נגישה בשם "The Walkmen", או בעברית צחה: ווקמן. כמה שנים לפני כן, בעידן של פוסט-פאנק ואינטרפול, המליצו לי על הווקמן – אמרו שאין מצב שאוהבים להקות של גיטרות בלי להקשיב לחומרי הלהקה. אני התעקשתי שדווקא יש מצב, הסולן צרח לי מדי באוזן והגיטרות קרעו לי שבלולים שרצו כאלה אבל של ג'ק וייט ודניאל קסלר. אך כל התכחשות סופה להתאבסס אצלי איפהשהו בגוף ולגמור אותי, ותורם של הווקמן איחר להגיע דווקא לפני כמה שבועות.

האלבום "You and Me" שכב אצלי באייפוד כמה חודשים טובים רק בשביל שיר אחד, עד שהחלטתי שהגיע הזמן להעביר כמה שירים אחורה ולשמוע הכל מהתחלה. את השבועות האחרונים ביליתי עם חברים ספרותיים וברקע ליוו אותי חמש זוגות ידיים ידידותיות של חברי הלהקה. פול אוסטר ואלבר קאמי שטפו אותי באקזיסטנציאליזם בעוד הגיטרות של הווקמנים העלו אותי לגלוש על הפילוסופיה, זרם זרם. ארנסט המינגווי, הזקן והים חברו למילותיו של המילטון לייתהאוזר – לא עוד סולן שצורח, אלא משורר שמזכיר בקולו את נינה סימון אם הייתה טועמת כמה ליטרים של מיץ גת. המסעות של הלהקה השתלבו לי עם אלה של דין מוריארטי וסאל מספרו של ג'ק קרואק, "בדרכים", וכשלא נשאר עוד מה לקרוא – נשאר רק לספוג ולתת את כל תשומת הלב לאלבום שהפך לאחד האהובים עליי ביותר.

"You and Me" הוא אלבום של געגועים – אל מקומות, אל זמנים אחרים ובמיוחד אל אנשים. לייתהאוזר כתב את מה שישב בתאי הזיכרון האפורים שלו, והיכה בי במקומות שהכי הכאיבו לי בתקופה האחרונה. את המקומות האקזוטיים שדורשים את השאלה בשפה הספרדית "Donde Esta La Playa" העבירו הווקמנים ללילות אחוזי רוחות של אהבה אסורה, התקווה לזמנים טובים מילאה שיר כמו "In the New Year" בקלידים וכמובן גיטרות שלא מפסיקות לבעוט, הלילות הרומנטיים הכתיבו מילים צבעוניות ב"Red Moon" וציירו תמונה של לילה עם יופי שאפשר להבחין בו רק כאשר אחד נותר לבד והרומנטיקה המשיכה עם "Canadian Girl" הנוסטלגי. אצבעותיהם של חברי הלהקה פרטו את דרכם ברכות היישר אל הגרון עם "New Country" הצנוע, וחיזקו את אחיזתן עם "I Lost You", שאיתו התחלתי את מערכת היחסים עם האלבום הזה.

"I lost you" הוא שיר קינה לכל מצב בעולם – האבידה הכי גדולה או הכי קטנה, הגעגועים הבלתי נפסקים, העיוורות שמחפשת לה אור בצידי המנהרה, כי הסוף לא נראה קרוב. הוא מלודי, הוא יפה, הוא רגיש והוא אחד השירים שאני הכי אוהבת בכלל.

באתר Allmusic כתבו כי זהו לא האלבום היפה ביותר של הווקמנים, אך כן הבודד יותר. לפחות על משהו אחד אנחנו מסכימים.

אז עכשיו הגעתי לפה, לבלוג, והיום אני סוגרת מעגל עם האלבום הזה, אך לא את האוזניים – כי יש כל כך הרבה לעכל מהיצירה הזו. את האלבום החדש של הווקמן, "Heaven", עדיין לא הספקתי להכיל כמו שצריך – אבל מכמה וכמה שמיעות אני יכולה להגיד שגם פה יש סיכוי למערכת יחסים אוהבת. הפוסט הזה הוא לכל מי שלא יצא לו להכיר, מי שרוצה להיות לבד, ומי שמרגיש שהוא כך בלי רצון אמיתי. אולי עוד אחד עבר את אותו הליך הכחשה שאני עברתי או שקוראים לו ארז סובל והוא ראה אותם בהופעה חיה כבר פעמיים – האלבום הזה הוא בשבילכם ואצלי הוא עושה דרכו בשביל הנכסף למדף האלבומים האהובים במיוחד.

וזה הזמן להשאיר אתכם עם טעימות,
שיהיה המשך שבוע נפלא,
חן.

מודעות פרסומת

7 תגובות (+הוסף את שלך?)

  1. ארז.ס
    יונ 05, 2012 @ 17:34:46

    אני חושב שאני מעתה אני הופך את המטרה שלי בחיים לאחת – להיות מוזכר בפוסטים של חן כמה שיותר פעמים. זה כיף! 🙂
    כתבת נהדר על אלבום נדיר ביופיו, האהוב עליי של אחת הלהקות הטובות ביותר שפועלות כיום. אני מאמין שגם אם הם ינסו הם לא יצליחו להוציא אלבום מאכזב. הסולן שלהם כל כך טוטאלי שהוא כל כך כובש אותי. ההשוואה של הקול שלו לזה של נינה סימון היא משהו שחשבתי כבר הרבה זמן רק שעוד לא הייתי מודע לזה עד שניסחת זאת בפוסט.
    את חייבת לשמוע את כל האלבומים שלהם (וגם אני למעשה צריך להשלים את הראשונים שלהם).

    הגב

  2. מיכאל גינזבורג
    יונ 05, 2012 @ 17:55:18

    איך פוסט כה כובש ומרגש ימנע ממני לגשת תיכף ומייד ולבדוק את אלבומי הלהקה עליה שמעתי כה רבות?
    אגב, ממש מגניב שאת אוהבת אוסטר וקאמי, הם מעולים!

    הגב

  3. himandshe
    יונ 05, 2012 @ 19:52:20

    ארז, כל איזכור מגיע לך, עבדת קשה בשבילו וגם פספסת שיעור דיני תקשורת שזו חתיכת "הקרבה"! אני הקשבתי לאלבומים אחרים שלהם, אבל כנראה שלא מספיק. השבוע האחרון גרם לי רק לרצות לשמוע אותם יותר ברצינות, ואני אעשה זאת, מבטיחה!

    מיכאל, קדימה לעבודה! אה, וקאמי? הוא מקימי.

    הגב

  4. ארז.ס
    יונ 05, 2012 @ 20:05:37

    בהחלט, החיים מלאים בהקרבות קשות! ההחלטה הזו להיות בפסטיבל על פני השיעור הייתה החלטה קשה מנשוא.
    אגב, התמונה בראש הפוסט היא יופי טהור.

    הגב

  5. מעקב קישורים: לאכול, להתעלל, לאהוב « himandshe

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: