תיאטרון חושים

עוד לילה לבן הביא אותי לפשפש בדברים שלא מגיעים אליהם בשעות האור. בזיק של זיכרון החזיר אותי לאתר Fanfiction.net, אתר בו מעריצים של סרטים\סדרות\ספרים היו כותבים סיפורי פנטזיה מעבר לעלילה המרכזית של הסיפור. באתר הזה כתבתי שני סיפורים, האחד על סמולוויל, והשני על סדרת אנימה בשם "X". מכיוון שהייתי צריכה סם הרדמה למחשבות שלא נתנו לי לישון בלילה האחרון, פניתי לסיפור על "X" והרגשתי שאני קוראת סיפור שנכתב על ידי מישהו אחר. שכחתי מהצד הזה בי, הצד שהולך אל מעבר לקו ההיגיון ונותן לעצמו להיפתח גם ללא נודע. הנוסטלגיה היכתה בפעם המי יודע כמה כאשר באחד מהפרקים שילבתי מילים של השיר "Touched" של להקה בשם VAST (Visual, Audio, Sensory, Theater), ומרגע שהתעוררתי היום, איני מצליחה להרפות מהם. עכשיו הגיע הזמן לכתוב:

אז מי אלה VAST? הם זה בעצם בן אדם אחד שבא מערבות טקסס בשם ג'ון קרוסבי – הבחור בתמונה למעלה והמוח מאחורי הכל. מה הם עשו? אינדסטריאל אפשר להגיד, מן רוק של אוונסנס עם יותר נשמה וגות'. הלהקה סיפקה את היצר האלטרנטיבי שבי, ובזמן שכולם סגדו לאיימי לי, אני היללתי יותר את דמותו של קרוסבי, שלא היסס לשיר על הדברים המלוכלכים ביותר שיכולים להיכנס לאוזן של נערה צעירה בת 17. מילים על סקס, אלימות, וכל אסוציאציה של מזוכיזם ודם העבירו לי את השנה האחרונה בתיכון. רגשות של נחיתות וזרות שכל אחד מאיתנו חושב שהוא עובר בגיל העשרה קיבלו את הכתף התומכת, הכביכול דיכאון כבש כל עצב בגוף, אבל נראה לי שיצאתי מזה בסדר.

אחרי שלושה פרוייקטים אפלים למדי, ג'ון קרוסבי החליט למתן את הפרסונה הקיצונית שלו, ולהוסיף רוך למוזיקה שהוא יצר. את הלכלוך הוא ניקה עם תרכיז של רומנטיקה,את תמונות הזוועה שהוא צייר עם מילותיו הוא הפך לדימויים מעולם האגדות והמוזיקה גם היא לקחה כיוון מעודן יותר. התפנית החדשה גולמה כולה באלבום "April", שנשאר איתי עד היום. אם באלבומיו הראשונים השתמש בקולות האפלים הסטנדרטיים: מן הארה קרישנה שבטי מהגיהנום כמו ב"Dirty Hole" וקולות גריגוריאנים ב"I'm Dying", בחומרים המאוחרים יותר הסתפק קרוסבי בקול המיוחד שלו, בלי עזרים מבחוץ.

כמו התהפוכות שעבר קרוסבי ביצירה שלו, ככה גם אני המשכתי הלאה והתבגרתי לעולם של גיטרות שלא צריכות את הפוזה האפלה בשביל להיכנס ללב של אנשים, אבל היום הוא הוכיח שהמוזיקה שלו עוד נשארה באיזהשהו תא במוח, אם לא בעורק המחבר ללב. קרוסבי הכיר לי את הצד האפל ביותר של מוזיקת נעורים, המחיז לי את המוות וגרם לי להרגיש מגניבה לכמה דקות. עכשיו טום וייטס אחראי במחלקה הזו.

אשאיר אתכם עם כמה טעימות שיכולות להתאים גם למתוסבכים פחות,
שיהיה המשך שבוע מקסים,
חן.


מודעות פרסומת

2 תגובות (+הוסף את שלך?)

  1. מיכאל גינזבורג
    יונ 25, 2012 @ 13:31:58

    מתי יהיה פוסט על כל מה ששמעת בצבא? 🙂
    חוץ מאותו יום בו גילית את אינטרפול……

    הגב

    • himandshe
      יונ 25, 2012 @ 13:36:28

      מה זאת אומרת? אתה אומר שבתיכון הקשבתי לחרא???? סתם סתם. אמנם אינטרפול הם לא כל מה ששמעתי בצבא, אבל הם היחידים שעוד נשארו איתי מאז. אולי יום אחד יעלה לי זיכרון של פרנץ פרדיננד או קייזר צ'יפס, בינתיים אני תקועה בתקופה אחרת.

      הגב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: