מתחילים ללכת מכאן – לפני שהיו ווקמן

כפי שאיימתי, המסע להופעה של להקת דה ווקמן ב-14 באוגוסט בישראל לא יעבור בלי הדרכה שלי.

חבר'ה, תנו בראש, אני אתן בקלידים. הווקמן בתחילת דרכם.

אחרי הרמן הסה, והשיר שהתחיל הכל, הגיע הזמן לבוסר האמיתי – והוא הדרך שעשו הווקמנים לפני שהקימו את הלהקה. הסיפור מתחיל בעיר בירה שלא ידעה עדיין בוש ג'וניור או אובמה – בשנות ה-90 וושינגטון גידלה שלושה בנים בשם פול מארון, מאט באריק ו-וולטר מרטין. הראשון התעניין בגיטרות, השני למד את מלאכת הכאת התופים והשלישי התמחה בנגינה על הקלידים. ביחד עם עוד שני חברים הם הקימו את להקת "Jonathan Fire*Eater", להקת רוק שחזרה לימים של ג'ים מוריסון וקלידים מאורגני טריפים, ועמדה לפרוץ בעולם האינדי האמריקאי. בימי הקולג', עברו חברי הלהקה לניו יורק ושם חיפשו את התהילה, הם הקליטו איפי בשם "Tremble Under Boom Lights" ואיתו יצאו לחמם להקות כמו בלר ופאלפ בסיבוב ההופעות שלהם בארצות הברית. לא עבר זמן רב, והם הוציאו אלבום שלם בשם "Wolf Songs for Lambs" – אבל ההצלחה עלתה להם לראש, והם החליטו להתפרק. מארון, באריק ומרטין לקחו את הוינטג' שהיה להם ביד, וחיפשו להם חברים אחרים שמאמינים ברוק של שנים עברו – והפלא ופלא, באמת היו כאלה.

במרחק של שמונה שעות וחצי מעיר הבירה, בבוסטון מסצ'וסטס, פיטר באוואר והמילטון לייתהאוזר – אחד בסיסט והשני גיטריסט עם קול גדול, ישבו להם בבית הספר היסודי וחלמו על הלהקה שתביא אותם לחלוק את הכישרון של רוי אורביסון והרולינג סטונס אותם כל כך העריצו. יחד עם עוד שלושה חברים, הקימו באוואר ולייתהאוזר להקה בשם "The Recoys" שגם נאחזה בעבר הרחוק ושילבה את המוזיקה הישנה עם הלכלוך של גורדי השחקים של ניו-יורק. איפי אחד הספיק להם בשביל להבין שזה פשוט לא זה. אז השניים גיטריסטים ישבו בצד הכביש, פטפטו בקול גדול, ופגשו את שלישיית הוינטג' מהפיסקה הקודמת. הם ארזו איתם שירים כמו "The Blizzard of 96" ו-"That's the Punchline" ופנו לדרך חדשה.

פול מארון, מאט באריק, וולטר מרטין, פיטר באוואר והמילטון לייתהאוזר נפגשו בשנת 2000 והקימו את להקת "The Walkmen" ועם מעט הכסף שנשאר ללהקה מימי "Jonathan Fire*Eater", הם ניסו את מזלם בעולם האלטרנטיבי האמריקאי. באריק, מרטין ובאוואר הביאו את הסאונד של "הדלתות", באוואר ולייתהאוזר הביאו את החספוס שלמדו מהעיר הגדולה וביחד חיברו מלודיות מתוקות שמזכירות שמלות פרחוניות בצבע מסטיק ושילבו אותם עם חליפות טוקסידו מהודרות של אנשי העסקים בוול סטריט. בשפה שהיא לא קסטרואית: הם עשו רוק ישן-חדש. 12 שנים עברו והיום הם אחת החבורות המוזיקליות המוערכות בעולם האינדי, 12 שנים שהם לא מסכימים אחד עם השני ובכל זאת הם מצליחים להוציא אלבום כל שנתיים, ומה שהסתבר לי בחודשים האחרונים – שכל אלבום הוא אוצר לא קטן.

(למעלה: אחד השירים שלא שרדו את "The Recoys" אבל קיבלו טיפול מקיף על ידי ההרכב החדש באלבומם הראשון)
פעם הבאה תתחיל סקירת האלבומים. כי בשביל מה רכשתי (כמעט) את כולם?

עד אז, המשך שבוע מקסים

חן.

מודעות פרסומת

2 תגובות (+הוסף את שלך?)

  1. מיכאל גינזבורג
    יול 11, 2012 @ 19:01:45

    מדהימה.

    הגב

  2. mayka26
    יול 12, 2012 @ 10:20:58

    מרתקת כתמיד!

    הגב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: