מוריסי בביתן 1: אגדה בשיאה

"You know what I do? I connect. I get people off. I look for the guy who isn't getting off, and I make him get off." (מתוך "כמעט מפורסמים")

לפני שאכתוב ולו מילה אחת על ההופעה עצמה, חשוב להבהיר: כשאני כותב על מוריסי, זה לא כמו לכתוב על כל הופעה אחרת. כשאתם קוראים את מה שאכתוב כאן, עליכם להבין שמוריסי עבורי הוא קודם כל הסולן של הסמית'ס. והסמית'ס העבירו לי בשלום את גיל ההתבגרות. וגם היום, בגיל 26, אני לא מפסיק לשמוע אותם, ולא בכדי. המילים של מוריסי ליוו אותי בזמנים קשים, וקשים פחות. לכן, נדמה לי שאם לא גיליתם אותם בגיל מוקדם יחסית, כנראה שלא תאהבו אותם כפי שאני אוהב אותם, כפי שאפשר לאהוב רק להקה שגילית בגיל 16. The Queen is Dead הוא האלבום ששמעתי הכי הרבה פעמים בחיי. נדמה לי שרוב האנשים שהגיעו אמש (מוצ"ש) לביתן 1, מרגישים כמוני, ולכן הסיקור תואם, אני מקווה, גם את מה שהם הרגישו.

כמו בהופעה הקודמת, מוריסי פתח את ההופעה בהקרנה של קטעי וידאו של האמנים שהשפיעו עליו, כמו ג'יימס דין, סרז' גינסבורג והניו יורק דולז. מכיוון שרוב הקהל היה בהופעה הקודמת, ידענו שמצפה לנו רבע שעה של טיזינג, ולא התרגשנו מזה. לבסוף מוריסי אכן עלה לבמה, ומיד פתח בהמנון How Soon Is Now. בהתאם לפסקה הקודמת, אפשר לומר שבשלב הזה, הקהל כבר שבוי, ולא באמת משנה מה יקרה מכאן, הקהל ייצא יותר ממרוצה. יותר מזה, יש שהיו מסתפקים בלצעוק את השורה "I am human and I need to be loved, just like anybody else does".

מוריסי בנה סט ליסט שמחד מתגמל מעריצים שעוקבים אחריו באדיקות, ומאידך לא מאכזב את מי שמכירים רק את הסמית'ס. לא כל סולן שעזב להקה מבצע כל כך הרבה שירים שלה, שבעה מתוך עשרים. שאר השירים התפרסו על פני אלבומי הסולו שלו, כאשר גם שם הוא לא הדגיש אף תקופה, ונע על פני שני עשורים.

כך, אחרי ביצוע נפלא ל Every Day Is Like Sunday, ו You're The One For Me, Fatty המוקדמים יחסית, הוא קופץ ל You Have Killed Me המאוחר. כך שלא משנה מתי התחלת לעקוב, או אם עקבת, תקבל את התמורה לכספך.

I'm Throwing My Arms Around Paris, השיר הנפלא שלו מתוך אלבומו האחרון Years of Refusal, מקבל ביצוע מופתי, ומיד לאחריו מגיע שיא ההופעה עבורי, ונדמה לי שגם לכל שאר הנוכחים: I Know It's Over, מתוך The Queen Is Dead. המילים של השיר הזה, הלחן, ליוו את הקהל שנים רבות, החזיקו אותם אחרי אכזבות רומנטיות כאלו ואחרות, הראו להם שיש אחרים שמרגישים כמוהם. ולשמוע את השיר הזה, שתמיד הייתה לו משמעות כזו עבור כל כך הרבה אנשים, מבוצע בלייב, זו חוויה מיוחדת במינה. אחרי הביצוע המופלא הזה, לא יכולתי לבקש יותר, וכל שיר נוסף כבר היה בגדר בונוס.

אחרי עוד שלושה שירים, שניים מהם מהאלבום האחרון שלו, שאגב יצא כבר לפני שלוש שנים, רק כי אף חברת תקליטים לא פנתה למוריסי כדי להוציא את החומרים החדשים שלו, מוריסי שוב קופץ לקלאסיקה ומבצע את Last Night I Dreamt That Somebody Loves Me. גם השיר הזה הוא המנון עבור הקהל, ובהתאם מתקבל בהתרגשות.

בהמשך, מוריסי מוציא מפתח מהודר משהו, וטוען שקיבל את מפתח העיר מראש העיר התל אביבי, שמקבל בוז קולני. מוריסי מגדיר מחדש את תל אביב כראות עיניו: בלי בשר, בלי KFC, והכי חשוב: בלי מדונה. אחרי הנאום הזה, ועם דגל ישראל שעוטף אותו כחצאית, הוא מבצע את Meat Is Murder, עם הקרנה של קטעי התעללות בבעלי חיים מאחור. לא נשארו לסמית'ס עוד הרבה המנונים גדולים באמת, אולי מלבד There Is A Light That Never Goes Out, שבוצע כאן פעם שעברה. אפשר לומר שקיבלנו שלושת רבעי מההמנונים האלו, וזה אחוז מרשים בהחלט.

המופע מסתיים עם Let Me Kiss You, אותו מוריסי כתב לננסי סינטרה. לאחר מכן הוא חוזר להדרן, ומבצע את I Will See You In Far-Off Places.

הקול של מוריסי עדיין נשמע מדהים, התקשורת שלו עם הקהל נהדרת, הקהל הזה, שמוריסי שינה את חייו, אסיר תודה ומריע ממושכות. לאורך כל ההופעה ניכר כי האהבה הזו הדדית. כמו הציטוט מ"כמעט מפורסמים", גם מוריסי מתחבר לקהל שלו, אבל הוא לא באמת צריך להתאמץ – הם כבר שלו. בני שש עשרה ימשיכו שוב ושוב לגלות את הסמית'ס, וכאמור, מי שגילה אותם בזמן, כבר לא ישכח אותם. לכן, למוריסי יש קהל שמתחדש כל הזמן, ולו הייתי שוקי וייס, לא הייתי מהסס להביא אותו שוב בעוד כמה שנים. כמו שמוריסי אמר, I Will See You In Far-Off Places. הלוואי.

מודעות פרסומת

4 תגובות (+הוסף את שלך?)

  1. Dror Blumberg
    יול 22, 2012 @ 07:56:55

    מוצלח כתמיד, רק…קטנוני שכמוני – מה עם מה שהיה לפני המופע? המפגש עם מוריסיי. תזרוק לנו כמה עצמות. בחייך.

    הגב

  2. עודד
    יול 22, 2012 @ 08:48:08

    זריז ביותר. בטח הלכת לישון ב- 4 בבוקר. השיא היה הפתיחה של HOW SOON IS NOW… אין כמו הגיטרה של השיר הזה…

    הגב

  3. מיכאל גינזבורג
    יול 22, 2012 @ 13:41:40

    כאמור, גיליתי את הסמית'ס בתחילת השנה, בעודי בן 24, והקסם חילחל בי עמוק.
    מוזיקה היא לא עניין של גיל. ופוסט מעולה!

    הגב

  4. ברק רונן
    יול 22, 2012 @ 18:52:16

    כמישתמך בך מאחורה שלא תיפול, אני חייב לציין את העובדה שסביבינו היה קהל שכנראה בא לראות קונצ'רטו לחליל צד של הפילהרמונית של זלצבורג. נימנומים ועוינות בקהל ההמום.

    הגב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: