הווקמן בבארבי, קיבוץ גלויות 52, תל אביב

תמוהה קצת, הכותרת. מילא, הזכרתי את המתחם של ההופעה, הבארבי. אבל את הכתובת? תמוה. ובכן, הבארבי הרגיש אתמול כמו קיבוץ. יותר מההופעה עצמה, שהייתה נפלאה, הקהל הוא שהפך אתמול את הבארבי למקום כל כך אינטימי, עוד יותר אינטימי מהרגיל. ראשית, הווקמן לא מילאו את כל הבארבי, אלא רק את חציו, לאחר ההרחבה שעבר. שנית, גם במרחב היחסית מצומצם הזה לא היה צפוף, ואף אחד לא דחף. אבל כשהתסכלתי מסביבי ראיתי שני דברים: האחד, הקהל נרגש בצורה בלתי רגילה. מכיר כל מילה, שר בתשוקה עם הלהקה, ומחזיר לה אהבה ענקית. שנית, וזה העיקר, בעיניי, הקהל היה, כאמור, מצומצם, ובאיזה שהוא מקום, כמעט כולם הכירו את כולם. כבר ראיתי הופעות שמלאות במכרים, אבל כאן זה היה מקרה קיצוני במיוחד. לכן, ההופעה הזו הרגישה כמו קיבוץ, אינטימי באמת. ויותר מזה – הוכיחה איזו קהילת מוזיקה אלטרנטיבית יש כאן, ועד כמה היא מדהימה באמת. ואת כל האהבה הזו, הפנים-קהילתית, מחברת המוזיקה, והפעם החיבור הזה היה הווקמן.

הווקמן איננה להקה סופר-מצליחה. בניגוד ללהקות כמו הסטרוקס ו Yeah Yeah Yeahs, הווקמן לא פרצו לקהל רחב יותר. הם נשארו בגבולות הגרעין הקשה של האלטרנטיב. עם זאת, בארץ, הם זכו להכרה נרחבת יחסית, כשהלהיט הכי גדול שלהם The Rat, היה שיר השנה של "הקצה", כשעוד שודרה בגלגל"צ. אבל בסוף, גם בארץ, הגיע בעיקר הגרעין הקשה של הקהילה, וכאמור, זה רק תרם להיותה מיוחדת באמת.

הלהקה עלתה בדיוק ב23:00, כפי שהוצהר, דיוק נדיר במחוזותינו. ההופעה נפתחה עם Line By Line השקט, מתוך האלבום האחרון והמעולה Heaven. פתיחה איטית, עם גיטרה שקטה בלבד. אחרי פתיחה של כדקה וחצי, נכנס קולו של הסולן הנפלא המילטון לייטהאוזר. סף ההתרגשות של הקהל גבוה במיוחד כבר בשלב הזה. הקהל היה עד כדי כך מדהים, שבמהלך ההופעה הסתכלתי יותר עליו מאשר על הבמה. אחרי השיר הראשון שפנה ישירות ללב, וויתר על הרגליים, הגיע שיר הנושא של האלבום החדש, עפ תיפוף נפלא וקצבי שהרים את הבארבי לאוויר.

כמה שירים הלאה, זיגזגה הלקה שוב לשיר מאוד שקט, שהוא גם אחד השיאים של ההופעה, We Can't Be Beat, השיר הפותח של האלבום החדש. גיטרה שקטה-שקטה, הרמוניות עדינות ונפלאות, ושירה סופר אינטימית. פשוט קטע יפהפה, מרגש. בין אם השירים שקטים ובין אם מלאים אנרגיה, הלהקה מבצעת אותם בצורה מושלמת, והקהל מגיב בהתאם, בהתרגשות, באהבה, ולהסתכל על זה מהצד נראה כמו קבוצת אנשים באמצע חוויה כמעט דתית.

השיא הבא של ההופעה, הוא כמובן The Rat, כאמור, הלהיט הכי גדול שלהם. ריף גיטרות מהיר, הבארבי כבר באוויר. התופים נכנסים בקצב והקהל בשמיים. ואז הוא מתחיל לשיר, עם הקול האדיר הזה. והקהל המדהים הזה צורח אותו את ההמנון. איזה קטע פנומנלי. איזה קהל נפלא. הווקמן ירדו מהבמה, ושבו אליה כמה דקות לאחר מכן.

הם נתנו הדרן של לא פחות מחמישה שירים. בניגוד להופעה, הוא נפתח בבום, עם קיר של גיטרות ותופים – Thinking of a Dream I Had. ההופעה הסתיימה בשיא נוסף, I Lost You, שיר שהם מבצעים באופן די נדיר, ובוצע כאן בעקבות בקשה במייל שנשלח ללהקה. את הסיפור הזה תוכלו לקרוא בבלוג כשחן תכתוב את הפוסט שלה על ההופעה. מכיוון שעמדתי לידה, הרגע הזה הפך לסופר מרגש, וסגר את ההופעה המרגשת ממילא הזו, לאושר צרוף.

כפי שפתחתי כך גם אסיים: ההופעה עצמה הייתה נהדרת, אבל מעל הכל, היא הראתה איזה קהל אלטרנטיבי מופלא יש כאן, כמה מדובר בקהילה אינטימית ואוהבת, ועל החיבור והאהבה שמוזיקה יכולה לחולל בין בני אדם.

מודעות פרסומת

תגובה אחת (+הוסף את שלך?)

  1. מיכאל גינזבורג
    אוג 15, 2012 @ 17:45:07

    מקנא! אבל מרגש לקרוא…

    הגב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: