על אבודה וחמש מציאות – ההופעה של הווקמן בישראל

ב-29 ביוני 2012 הייתה לי שיחה קולחת ב"ווטאסאפ" עם חברתי הטובה, איילת. סיפרתי לה על עותק חתום של "Heaven", האלבום האחרון של להקת הווקמן, שעומד למכירה ב-Ebay. היא שאלה אותי אם יש מהדורה מיוחדת שמביאה אותם פיזית להופיע פה, ואני אמרתי לה, ואני מצטטת: "הם בחיים לא יגיעו לארץץץץץץ". החלטתי שהסיפור לא יסתיים עם צ' סופית, והיא הובילה אותי לכתוב מכתב אהבה ללהקה ולשלוח אותו להם בדוא"ל. ארבעה ימים אחר כך, הווקמן הודיעו שהם עומדים לבוא להופיע בישראל. הייאוש הפך לשמחה והשמחה הפכה למכתב נוסף, שבו הודיתי להם על המחשבה, ניסיתי להניא אותם מלקרוא מכתבים הקוראים להם לבטל את ההופעה והתנצלתי על אנוכיותי כשביקשתי שיבצעו את "I Lost you" מתוך האלבום "You and Me" – רגע קטן ומתוק של קתרזיס.

חודש וחצי עברו מאז, עברתי דירה, ניקיתי דירה, האולימפיאדה הגיעה, מייקל פלפס שבר שיא ולב קטן שלי, והזמן טס ל-14 לאוגוסט. ההתרגשות האמיתית הגיעה באותו יום כשפנטזתי על העליה של המילטון לייטהאוזר וחבריו לבמה. אותם שירים שליוו אותי בתקופה האחרונה, מילים שנתתי להם לדבר את מה שאני כאבתי, כולם הולכים להתנגן במועדון הבארבי בתל-אביב. המחשבות נדדו להן בעוד ניהלתי שיחות רכבת עם עמיחי ואיילת, הקדמנו בשעה, נשנשנו איזה חצי סנדביץ' ונכנסנו בהתרגשות עצומה אל תוך המועדון. אסטרטגיה מוקדמת כיוונה אותי לעמוד בשורה הראשונה, שמאלה מהאמצע, שמה ידעתי יעמדו לייטהאוזר ובן דודו, וולטר מרטין, שלמדתי להכיר ולאהוד מראיונות.

אט-אט המועדון התמלא, ובאחת-עשרה אפס אפס עלו הווקמן על הבמה בתל-אביב. פריטת הגיטרה של "Line by Line", כמו גלים המבשרים על בוא הסערה, ליוותה את לייטהאוזר. הוא העיף מבטים לכל מקום חוץ מהקהל, התפתל קצת יחד עם המיקרופון ולרגע הביט ישירות אל המצלמה שלי (בתמונה חשוכה במיוחד). כמה שניות אחר כך המבט נשכח, והקול הצרוד השיט את הבארבי לחוף יותר נחמד, בו משהו טוב התחיל. הריגוש נתן מקום גם לאנרגיות הפיזיות, ו-"Heaven" הגיע. שיר ההיאבקות הפרטי שלי, אותו אני מקדישה לאדם יקר שאפילו לא יודע על קיומו ובכל זאת הוא שר איתי אותו כל פעם מחדש. מלחמה פרטית משלי קיבלה צלם אנוש של סולן אשר מתייחס לכל מילה ברצינות המגיעה לה, ו-וריד אחד שמאיים להתפוצץ מעומק הנשמה שיוצאת ללייטהאוזר מהגרון.

מתנשא לגובה עצום, מנחית מכות עצומות יותר. המילטון לייטהאוזר

האנרגיה הגיעה גם מהכיוון של מאט באריק, על התופים, שלא בחל באמצעים כדי להפוך את הרצפה לטרמפולינה מקפיצה במיוחד. "Angela Surf City", "Love is Luck" ו-"Heartbreaker" המשיכו בקו הקצבי, ואז הגיע "We Can't be Beat". עיניי היו מרותקות למה שעבר על הבמה, וניסיתי גם לפתח את כישורי הצילום שלי, אבל בשיר הזה אוזניי ומבטיי הופנו לקהל. בשיר הזה הפכנו לקומונה, שרנו את המילים ואפילו ניסינו לא לזייף בקטעי ה"אוו". כל זה עד שהמילטון החליט לשחק איתנו קצת ולהאריך את ההברות עד קצה הנשימה והותיר את הקהל עם היכולת המפרגנת היחידה – למחוא כפיים ולהריע לסיבולת לב-ריאה שלו. זה בלתי אפשרי שלא לציין את נוכחותו הבימתית של סולן הלהקה, אי אפשר להסביר כזו עוצמה מספיק בשביל שאחד שלא חווה אותה יבין. אני לא ציפיתי לכזו רמה של אבסולוטיות מלייטהאוזר, וכל מה שהוא נתן מתוכו, מאחוריו ומצדדיו להופעה הזו.

הביצוע של "Blue as your Blood" היה מקסים, והיה יכול להיות אפילו יותר מוצלח אם היו שומעים את השירה של לייטהאוזר, "The Love you Love" המשיך להקפיץ למרות קשיי הסאונד של המקום וכך גם "Juveniles". כאשר הגיע תורם של השירים מ"You and Me", הלב קיווה לאותו שיר מהדוא"ל, אך חי בשלום כשאלה היו "On the Water" ו-"In the New Year" שנוגנו. הדרמה שהיא "You and Me" הושרשה טוב גם בגלי השמע בבארבי, ולייטהאוזר נתן את כל כולו לשיר – לצרחות, לרגיעות שאחר כך, וללהקה סביבו שניגנה במלוא הכוח. ואם בכוח עסקינן, "The Rat" הוכיח את כוחו בפעם המי יודע כמה והקהל היה באוויר. "All Hands and the Cook", אחד מהשירים החזקים ביותר של הלהקה, קבע את סיומה של ההופעה. החבר'ה נפנפו לשלום, אמרו תודה, והמקום החשיך. את אותם זמנים חשוכים השקעתי בצעקת השם של השיר הזה, נו, מהדוא"ל, לא התכוונתי לוותר בכזו קלות.

מחוייט ומדוגמן. וולטר מרטין על הבס

ההדרן היה מפתיע במיוחד, עם "Thinking of a Dream" האנרגטי מאותו אלבום של העכבר, הדרמה חזרה מ"You and Me" עם "Donde Esta la Playa" ו-"Four Provinces" ו"Woe is Me" נתן עוד קצת כבוד לאלבום המוערך "Lisbon". רגעי החשיכה עדיין לווו בצעקות "I Lost you" ואט אט נהפכו גם לקללות קלילות, שמצאו מקומן בלחישה באוזנה של איילת. ניסיתי להציץ לסטליסט ששכב תחת רגלו של פיט באוואר, למצוא איזה זרע של תקווה שיסיים את ההופעה הזו, והבחנתי בשמו של השיר האחרון. היה לו שם ארוך במיוחד, והפוך הוא נראה כמו מה שציפיתי לו. אחרי ש"Woe is Me" הסתיים, לקח ליטהאוזר את הגיטרה האקוסטית וצעק לעבר מרטין ובאוואר את שם השיר, והלב החל לעבוד שעות נוספות. חבורה של אנשים שעמדו במרחק מה ממני התחננו בפני לייטהאוזר לשיר אחר והוא התנצל באומרו כי בחורה מסוימת ביקשה שיר. בהתלהבות שלא ידועה לי, הרמתי את ידי כדי לשאת באשמה, לייטהאוזר בתמורה הביט והצביע לעברי ואמר באנגלית יפה "זה בשבילך". "This is for you". אני בחיים לא אשכח את זה.

לא עבר מספיק זמן בשביל שאצעק, וכבר החלה המנגינה של "I Lost You". הגוף רעד, ואיילת הייתה שם בשביל להחזיק אותו, הפנים בידיים, מחפשות את המתג שיכבה את החלום שמתגשם אל מול העיניים. אותם גלים שקטים מהשיר הראשון בהופעה הפכו לסערה של דמעות שנבעו מהלם, תודה, ובעיקר הרבה אהבה לכל הרגע שארך בסך הכל כמה דקות.

"So hang onto me
Hang onto me
The world's going round
And time's cutting out
The headlights are stinging all over the road
Throw me a rope
Throw me a rope"

בראש הדהדו רגעים שלמים של מפח נפש, של שיברון לב, של בכי מר שניחם אותו רק חבל אחד שנזרק ממילותיו של לייטהאוזר. את ההתפרצות של סוף השיר כבר צעקתי בלי חשבון לאף אחד. אחד השירים האהובים עליי נוגן, הוקדש ואני קיבלתי חיזוק חיובי עמיד במים ובתקווה גם בזמן. כשהוא נגמר, לא הספקתי להגיד אפילו תודה, והווקמן נעלמו מהבמה כאילו לא היו. הנשימה חזרה לקצב סטנדרטי רק לאחר כמה רגעים. עוד תמונה נצרבה בתאי הזיכרון העמוקים ביותר.

"I waited a long time
All for you
I waited a long time
I lost you"

ו(כמעט) כולם ביחד.

סך הכל שעה וחצי, זה לא היה מספיק. החבר'ה התעלמו מחומרים מהאלבום הראשון והסאונד היה מחפיר. לא שזה הצליח להעכיר את האווירה במקום. משורה ראשונה הרגשתי את החום מועבר גם מאלה האחרונות, ולפי תגובתם של חברי הלהקה, הוא לא חלף מעליהם. כיאה לכל הופעה, חיכינו בסבלנות לווקמנים שייצאו מחדר ההלבשה וגיליתי חמישה אנשים נחמדים, צנועים ופוטוגנים. הם ענו לכל שאלה, חתמו על כל עותק של דיסק שניתן להם, ובעיקר לא הפסיקו להודות על כך שהסכמנו לארח אותם. את התודה שלי אני מרגישה שלא אמרתי מספיק, אבל לפחות תמונה עם המילטון יצאה מזה. הערב הפך ממרגש לאחד בלתי נשכח, אשר החזיר אותי שנה אחורה לרגעים יפים עם אינטרפול בארץ. אם מה שדרוש זה עוד זמן של שנה בשביל שארגיש את אותו אושר מליל אמש, אם זה מה שדרוש בשביל שלילה שלם אבלה בשחרור שרירי הלחיים מחיוכים, אז אני מוכנה לחכות. וזה הזמן להודות לפלאג פרודקשן שאחראים להבאת הרגעים האלה אליי לזיכרון, ואת הלהקות הכל כך רלוונטיות וחשובות אל חיק הקהל הישראלי. זה היה ערב שלי, עם אנשים אהובים, איילת אהובה במיוחד והקדשה אחת שאזכור לעולמי עד.

עכשיו רק תזכירו לי, איך נאחזים בכזו הרגשה עילאית?

אני בחיוך גדול, המילטון לייטהאוזר בחיוך תמוה ואיילת באושר ועושר