לצלול במים חצי עמוקים – על החדש של גריזלי בר

דובי גריזלי מלמעלה למטה: דרוסט, בר, רוזן וטיילור

לפני שבוע וחצי פורסמה בבלוג של אתר LAWEEKLY רשימה של 20 הלהקות ההיפסטריות הגרועות ביותר. וזה מה שנכתב על חברי גריזלי בר, שהגיעו למקום החמישי המכובד:

"נערי הכנסייה הם התגלמות כל מה שרע בספקטרום ההיפסטרי. את זמנם הם משקיעים יותר על ארגון כלים יוקרתי ובררן מאשר על פזמונים, אותם הם כנראה מוסיפים מדי פעם בחוסר רצון. המילים שלהם מעלות שום דבר שאפשר לראות בעיניים, כאילו הם מניחים שה"יופי" של המלודיות הנסיוניות ישלים את החוסרים. הרבה להקות עשו מוזיקה יותר מטושטשת ולא מכוונת, אבל לאף אחד מאלה אף פעם לא הייתה החוצפה להיכנס לרשימת הטופ 10 של מצעד הבילבורד (מצעד מכירות האלבומים האמריקאי – עם Veckatimest ח.ה.). אולי בגלל זה אפשר להבין למה הם מדוכאים." (תורגם חופשי על ידי, הסנגורית מטעמם, נכתב על ידי בלוגר תשומי כלשהו)

נערי הכנסייה – אד דרוסט, דניאל רוזן, כריס טיילור וכריסטופר בר – הם באמת היפסטרים. סביר להניח שבתמונות והופעות שונות שיערם יהיה גזור בצורה גרוטסקית מסויימת, ואם לא זה, אז האופנה תהיה היפסטר-שיק מוקפדת וצמודה. הקולות שלהם מעלים בספק אם מדובר בנערי כנסיה או נערות, וכשהם עוברים סולמות ונחשים בגרונם, אי אפשר להתכחש לעובדה שיש שם משהו רוחני, יותר מדת, הרי זו מוזיקה.

אבל בשביל הגריזלי ברים המוזיקה היא כלי, היא מכחול חד-גוני שמשמש אותם לצייר את הדבר הכי מופשט. לעיתים לא מדובר במשיכה, אלא יותר בזריקת צבע פולוקית – התזה של צלילים שלאו דווקא גובלת בהיגיון אלא הרחק על קו הדמיון. מוזיקה כזו אי אפשר לתאר במילים. ככה הרגשתי בפעמים הרבות שהקשבתי ל-"Veckatimest", אלבומם הקודם ואולי היצירה הכי טובה שלהם. לקחו לי חודשים עד שהבנתי את האלבום הזה, עד שהצלחתי להבין מה רביעיית הציירים מנסים להציג בפניי, וכשניסיתי לפשט את זה לכדי מילים, אף פעם לא הצלחתי לרדת אף לסוף דעתי שלי. חוסר הבהירות, המלודיות הלא ברורות וההרמוניות הקוליות שלפעמים מחליפות את הפזמונים( אליהם מייחל הבלוגר תשומי) הם מה שמבדילים את הלהקה הזו מכל אחת אחרת מבחינתי, ומה שעושה אותה מעניינת בהרבה יותר מכל פרט מוזיקלי שמנסה את מזלו בהגיעו לאוזניי.

אם "Veckatimest" היה מה שהכניס אותי למערבולת אבסטרקטית של צלילים, האלבום החדש שלהם "Shields" הוא הטאצ'ים האחרונים שנותנים לצופה איזהשהו מושג במה מדובר, אך לא בהכרח עד הסוף. לאחר שחברי הלהקה התנסו בקריירות נפרדות ומסקרנות לא פחות: כריס טיילור הפתיע בתור "CANT" ומפיק אלבומים של טווין שאדאו ומורנינג בנדרז (לפני שהם נפלו לתהום הפופ הרדוד), דניאל רוזן הוציא איפי מקסים השנה, ואד דרוסט שיתף פעולה עם טובים כמו מר שועל – רובין פקנולד – בדואט מרגש במוחד. לאחר שכל אחד הוכיח שהוא יכול לבד, הם ניגשו לעבוד על מה שהם עושים הכי טוב – לעבוד ביחד. כיאה למוזיקה מופשטת, גם המילים לא ברורות, פעם הם דיברו על זמן – הפעם הם מדברים על קצב ויחסים.

עטיפת האלבום החדש "Shields"

אל האלבום ניגשתי מוכנה, מלומדת יותר, וכנראה בגלל זה היה לי קל יותר לעכל אותו. "Sleeping Ute", השיר הפותח, מדגים בדיוק את מה שהבלוגר תיאר כהשקעה, שלדעתו היא מיותרת, בארגון כלים. כלי המיתרים מתערבלים בתוך סערה של תופים והאנדרלמוסיה מוצאת מפלט איפהשהו בקולו של דניאל רוזן בשירתו "I can't help myself". מי שחיפש לו שקט מבין שהגיע הזמן לפנות למקומות יותר בון-אייבריים, ומי שנשאר יכול לחוות את קולותיהם של רוזן וטיילור ב-"Speak in Rounds" בו הגיטרות האקוסטיות דומות מאוד לאילו של "Southern Point" מהאלבום הקודם. מה שאני הכי אוהבת בגריזלים היא ההפתעה באמצע השיר, מן מלודיה יפה שמתחברת בצורה כלשהי לזו חסרת האיזון, מן ניצן קטן וצבעוני בין הקוצים הרכים שהם הלחנים הלא מובנים של הלהקה. את זה אפשר למצוא הרבה במהלך האלבום. ב"Yet Again", שנכון לעכשיו הוא האהוב עליי ביותר, גיטרות הגלשנים גולשות מגל לגל עם הרבה יופי, כך גם ההרמוניות הקוליות בפזמון, אבל קטעי הקישור המפתיעים מתעלים על כל רגע בשיר, ויחד עם הדיסטורשנים בסוף הם אלה שמשאירים את החותם האמיתי. הצלילים השונים שהקלידים מפיקים ב"A Simple Answer" מצילים מה שיכול היה להיות שיר משמים, ו"What's Wrong" הוא מה שאני הייתי קוראת לו גריזלי טיפוסי: התחלה מסתורית (מטושטשת כדברי בלוגר תשומי) הקול של רוזן נכנס, ולאט מצטרפים עוד כמה עם כלי נשיפה ומיתר, וכל מה שנותר זו רק העוצמה שעתידה לבוא בהמשך השיר.

"Shields" הוא הדיאט-Veckatimest, הוא מרגיש כאילו הוא האלבום שהיה אמור להגיע לפני המפץ הגדול. הוא יפה, הוא גריזלי-טיפוסי מדי פעם ולפעמים גם מזכיר להקות כמו השינז, ארקייד פייר (מקום שלישי ברשימת הגרועים) וקצבים של שירים שהאייטיז היה מעדיף לשכוח. לפעמים הוא נע בדרמטיות עם כלי נשיפה גדולים אשר משתפשפים עם ההרמוניות הקוליות שנשמעות כאילו באו ממרחק ("Half Gate"), אך הסערות בסופן משתכשכות במים חצי עמוקים ועוצמת הגלים מגיעה לרמה סבירה. קולותיהם של דרוסט, רוזן וטיילור הם מתנת אלילים, וכשהם שרים ביחד קשה שלא לחשוב על מלאכים בשמי ברוקלין, הילה מסביב לדמותם, שלא מפסיקה להאיר את אולפן ההקלטות. אבל זה לא הטוב ביותר שהם יכולים לעשות, את זה הם הראו פעם קודמת עם שירה שמאפילה על כל כישוף ומנגינות שצריך זמן לעכל אותן, אבל גם כשהם רק שבע-שמיניות מושלמים, זה עדיין נשמע הרבה יותר טוב מכל דבר אחר. אז לא , אין להם סיבה להיות מדוכאים מהבחינה המקצועית אך אם הם בוחרים להוציא את הרגשות השליליים דרך המוזיקה המיוחדת שלהם, מה איכפת לנו? אה, ובחרתי להתעלם מההערה הכל כך מוגזמת על מצעד הבילבורד – איכות לא נמדדת במכירות, אך כשהיא משתקפת בהן, אני רק מפרגנת.

ציון יאא"י: 8.97

שיהיה המשך קיץ מהנה, פעם הבאה – חוויות מהופעה של סיגור רוס העתידה לקרות בטולוז, עדיין לא מעכלת.

מודעות פרסומת

2 תגובות (+הוסף את שלך?)

  1. Dror Blumberg
    ספט 03, 2012 @ 20:50:34

    האמת עוד לא שמעתי, הורדתי. אבל מה ששמת מקסים וכהרגלך את גורמת לי לקום ממקום מושבי הכבד ביותר ולעטות על אוזניי את האוזניות…לבדוק את המשהו הזה שהצית אותך…תודה

    הגב

  2. מיכאל גינזבורג
    ספט 04, 2012 @ 08:57:33

    מה שדרור אמר 🙂

    הגב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s