תמיד אל אותה ילדות נשכחת – על ההופעה של סיגור רוס בטולוז, צרפת

~*~*~*~*~*~*~*~

~*~*~*~*~*~*~*~

בטיסה מבריסל (בלגיה) לטולוז (צרפת) ישבתי ליד החלון. הוצאתי את הנגן מהתיק הכבד ושמתי את "Takk" של סיגור רוס, הרי מוזיקה כזו נועדה להישמע בעת ריחוף. דילגתי על כמה שירים כדי להתחיל את המסע באוויר עם "Hoppípolla", אולי המנגינה הכי מפורסמת של הלהקה. כאשר הבטתי אל מחוץ לחלון לכיוון היבשה, הבחנתי באלומת אור, תוצר של קרני השמש שהתנגשו עם המטוס, אלומה שנסעה ישר, יחד איתי. כאשר האלומה התחככה במקור מים, האור חזר אליי וסינוור. עם "Hoppípolla" ברקע, האלומה סינוורה אותי אט אט לפי קצב השיר, והרגשתי עצמי נוסקת מעלה אל אטמוספרות אחרות, פירות דמיוני, אשר נקטפו תווים תווים על ידי יונסי בירגיסון וחבריו. האלומה המשיכה ללוות אותי בטיסה, לפעמים בקצב ולפעמים לא, וכשהעברתי אחורה ל-"Glósóli", היא הפכה צבעונית ורק הדיילת שדיברה הצליחה להסיח את דעתי מהחוויה כשדיווחה שהנחיתה עתידה לבוא בקרוב. צליל הגלוקנשפיל בשיר הזיז את שרירי הזיכרון אחורה לזמנים של כדורים צבעוניים והתרוצצות חסרת מאס ילדית בבית של ההורים. הדמעות הגיעו, לא לדאוג, הילדה הקטנה זכתה לנשום קצת.

הנחיתה לא הייתה קלה, היום הראשון בעיר הזרה לא היה קל, ותסבוכת איימה על חוויית ההופעה של סיגור רוס שחיכתה לנו יומיים אחר כך. אותה ילדה קטנה נטמעה עמוק בתור שמיכת צמר, אבל כמו שאמרתי: אין צורך לדאוג. ביומיים הראשונים טולוז נראתה כמו עיר אירופאית סטנדרטית, כיכר עירייה רחבה ומלאת אנשים, בתים המזכירים ימים קדומים של אירופה וחנויות בתחתיתם המזכירים כל מקום אפשרי בעולם, כולל את ישראל. הגברים הצרפתים היו יפים, הגברות מרשימות, התיירים היו מעטים והקניות היו רבות. אנגלית הם לא יודעים שם, אבל לעזור תמיד שמחים. כאשר אני מנסה להיזכר בימים האלה, הכל נראה לי מטושטש, כי היום השלישי – היום של ההופעה של סיגור רוס מחק לי אותם (מזל שיש מצלמה).
ה-12 לספטמבר, יום ההופעה, לא היה רגיל – אחרי יומיים שטופי שמש התעוררנו פנינה ואני לשמיים אפורים, כאילו בישרו על בואם של האיסלנדים. הסתובבנו מעט בעיר, קנינו לנו מקדונלדס, נחנו במלון ויצאנו די מוקדם לכיוון המועדון בו התקיימה ההופעה, ביקיני שמו, לא פחות ולא יותר. לאחר נסיעה קצרה במטרו, גילינו כי המועדון ממוקם בפרבר מחוץ לעיר, מקום שנמצא ליד תעלות מידי אשר חוצות גם את טולוז, אך ציביליזציה כמעט ולא הייתה שם.

מועדון הביקיני, מימין אפשר לראות את הכניסה

ארבע שעות לפני המופע ישבנו מחוץ לביקיני יחד עם חבורה של בנות בעלות מראה פריקי, איש מבוגר אשר נשען על דלת הכניסה והתבודד לו עם אוזניות ועוד חבורה של בני נוער צרפתים אשר היו מורכבים מכוסיות, חבר של אחת מהן, היפסטר ופושטק (שזכה לחזור מההופעה עם מפרט וקרן). סטודנט אמריקאי שנסע במיוחד מהעיר בורדו כדי להשיג כרטיס להופעה סיפר לנו על חוויותיו מקואצ'לה האחרון, עיניו נצנצו כאשר דיבר על M83, ידיי החזיקו עצמן מלחנוק אותו כשאמר ככה סתם שגם רדיוהד היו שם. בחלוף שעה כבר הפכנו לחבורה של מעריצים אשר חיכו ביחד, חלקם לכרטיס, וחלקם להופעה. השומרים החלו לגדר אותנו, ונאלצנו להמשיך לחכות בעמידה, פנינה ואני עמדנו ראשונות יחד עם מר מתבודד ודאגנו לחסום מכולם את התענוג של להיכנס ראשונים. את המצלמה השומר בכניסה לקח לי והוביל אותה לשמירת חפצים. פנינה החכימה ולא אמרה כלום על שלה. בסופו של דבר הבנו, כי עם או בלי מצלמה, זה לא באמת משנה. תמונות פנינה לא צילמה, והצדק איתה, הופעה ראשונה של סיגור רוס רואים ולא מצלמים, אי אפשר לפספס ולו רגע אחד. רצנו ישירות לבמה, תפסנו מקום בשורה הראשונה ומאז לא זזנו. מי צריך פיפי כשהאף של יונסי מחכה לך בפינה?

בשעה שמונה בדיוק עלה BLANCK MASS, בחור אשר עטה על עצמו מעיל צבאי רחב ותסרוקת לא מובנת, והתמקם על הבמה מאחורי שולחן עם מחשב וכמה גאדג'טים מצדדיו. בלי ברכת שלום, החל הבחור בעבודתו ותיכנת לתוך האוזניים של הקהל מוזיקה מונוטונית שגרמה ללב שלי לזעוק לעלייתם של האיסלנדים לבמה. לא העזתי להסתכל על השעון במהלך ההופעה כדי לא לספור את זמן הסבל, וכשהוא ירד עם מחוות נשיקה התכופפתי לשבת, גם כי כבר הגב כאב וגם כדי שלא תמצא הנשיקה את דרכה אל אחת הלחיים שלי (והוא נראה דווקא די טוב). בעוד אנשי הצוות סידרו את הבמה, ישבתי עם פנינה ונשענתי על הגדר, הצצתי מבין חורים לראות מה הם מעוללים, וההתרגשות החלה להתעצם כשעשו בדיקה לגיטרה של יונסי. כאשר ירדו מן הבמה, קמנו לגלות במה מכוסה שטיחים פרסיים אדומים וביתיים ואת המיקרופון של יונסי שני מטרים ממנו. כל מה שנשאר זה רק שהלהקה תעלה.

והם עלו. בצעדים קלילים עלו לאחורי הבמה להקה של שלישיית כלי נשיפה ושלישיית כלי מיתר, שני חבר'ה שעזרו על הקלידים והגיטרות ובמדים של חיל החלומות עלו יונסי בירגיסון, גיאורג הולם ואורי פאל דיראסון. אורי עמד עם הפנים אל הקהל, יונסי עם הגב, כל אחד על גלוקנשפיל משלו, גיאורג אחז בקרן של כינור שעמדה לנגן על אחת המצילות של התופים. "Í Gær" החל בנגינה קלילה על הגלוקנשפילים, ואני עדיין לא הבנתי מה מתחולל לי מול העיניים. לאחר הפתיחה השקטה של השיר תפס כל אחד את מקומו: אורי על התופים, גיאורג על הבס ויונסי על הגיטרה יחד עם הקרן המפורסמת. מכה חזקה של אורי על התופים הספיקה והכל התבהר לי, הדיסטורשנים שהגיעו ישר לאחר מכן היו מלווים בדמעות ההתרגשות שלי ופניי היו ממוקדות בסולן, שהיה כל כך קרוב אליי. כאשר "Vaka" הגיע, לחשתי לאוזנה של פנינה בתדהמה שזה השיר ששמענו באותו יום בבוקר. השיר הפותח מהאלבום הכי אהוב עליי פתח לי סוגריים חדשים, מעכשיו הכל יהיה בעולם אחר: הרחק מהביקיני, הרחק מצרפת ומכל מה שאני מכירה. "Ný batterí" הצליח להרגיע אותי כמעט, אבל הטפטוף בהתחלת "Svefn-G-Englar" החזיר את הלב למקומו הראוי. הנוסטלגיה בעטה, האחיזה בפנינה התחזקה ואותה ילדה קטנה שפעם ראתה את "ונילה סקיי" בגלל טום קרוז שמחה על היום בו זכתה להכיר יקום הרבה יותר יפה אשר מימיו זורמים לצלילי קול הפלסט היפהפה של יונסי (תודה לקמרון קרואו כבר אמרתי?). לא הצלחתי להסיט את מבטי ממר בירגיסון, לא הפסקתי להביט אל תוך עיניו אשר הציצו מדי פעם לקהל וגם בהו, היצור אותו אני מחשיבה כיצור היפה בעולם הוכח ככזה גם בחיים האמיתיים. העוצמה בה הוא שר, הגוף שהשתחווה לגיטרה ונתן לה את כל מה שהוא יכול עם הקרן והרגש שאפף את כל כולו היו חווייתיים מספיק בשביל למלא אותי. כאשר הגיעו זמנן של קריאות ה"tjú" האחרונות המוכרות מן השיר, הרים יונסי את הגיטרה, הצמיד אותה לפניו ושר אליה. את מה שיצא משם אי אפשר לתאר. אחד השירים האהובים עליי ביותר נגמר, אבל אין סוף בארץ לעולם לא.

ב"Sæglópur" העברתי את מבטי לגיאורג וגיליתי נסיך על בס, אמנם לא לבן, אבל בדמיון שלי הוא היה כזה, אביר מקועקע קלות שלא הפסיק לחייך לחבריו ללהקה וגם לעצום עיניים כאשר השיר הרגיש לו כך. ב"Viðrar Vel Til Loftárása" כבר לא נשאר לי מה לבכות, תהיתי כיצד תועבר רצועה של עשר דקות על הבמה, אבל הזמן לא נכח באותו ערב. כמו בטיסה, כמו בציפייה כולה להופעה הזו, הכל ריחף. כאשר הלהקה הפסיקה לנגן באמצע השיר, הכל עמד מלכת, חוץ מצרפתי שניסה להרוג את הרגע ולא הצליח. כאשר הלהקה עמדה דומם על הבמה, שום דבר לא זז, השלושה היו שם, עיניהם עצומות וממשיכות כך עד שהגיע הזמן לחזור לנגן. "Hoppípolla" סימן שינוי אווירה, וברגע שהחלה המנגינה המפורסמת, והקהל הריע במחיאות כפיים, הרים יונסי את מבטו לקהל המתלהב ופירגן בחיוך ילדי ומקסים. כך גם גיאורג ואורי. פתאום קיבל היצור מן החלומות הצבעוניים שלי פנים אנושיות, והשתתף איתנו בשמחה הגדולה. פנינה צעקה את מילות השיר, אותן מילים ששרה לי גם במשמרת לפני כמה שנים, בה שמענו את "Takk" ביחד וצחקנו על איך איסלנדית נכנסה לפה של שתינו. כאשר הגיע "Með blóðnasir", הרים יונסי את ידיו והזמין את כולם לשיר יחד איתו ועם חבריו על הבמה. הנגינה לוותה בחיוכים רבים, משחקי של מבטי עיניים בין אורי וגיאורג ולפעמים בין השירים העבירו ביניהם חברי הלהקה בדיחות, אפשר היה לדעת לפי החיוכים שהרעיפו אחד כלפי השני.

"Olsen Olsen" הגיע, השיר לו פנינה ציפתה, והיא הדריכה אותי על מי להסתכל. זה התחיל עם גיאורג על הבס, המשיך עם אורי, חשב שיסתיים עם יונסי אבל הייתה חלילנית מקסימה באמצע ששבתה אותי. את "Festival" לא זיהיתי בכלל, אבל הביצוע היה נפלא, ואז הגיע "Varúð" מתוך האלבום החדש. גיאורג עבר לנגן על קלידים, אורי הלך אל אחורי הקלעים ויונסי החל לשיר. כאשר הגיע זמן הפזמון וקריאת שם השיר, מועדון הביקיני שחה בתוך מים צהובים, הילדה הקטנה צללה אל הלווייתנים, הדולפינים ובנות הים הקטנות – הכנריות שעמדו מאחורה ועזרו לאווירה החלומית כשליוו בשירתן. כשהלהקה כולה הצטרפה, הגוף שלי שחה פנימה. מה שנשאר בחוץ הייתה רק אותה ילדה. את "Hafsól" התחיל גיאורג עם הקשת מקל תיפוף על הבס שלו, וגיליתי שיר יפהפה. בלי להניד עפעף בסיום השיר, ירדה הלהקה מהבמה. הקהל שעד עכשיו רובו היה שרוי בשקט מחא כפיים וקרא ללהקה לחזור. כאשר הלהקה שבה, השאגות של הקהל התעצמו אף יותר. על המסכים מאחורה התנוססה תמונת העטיפה של האלבום האחרון, והספינה החלה את השיט שלה על השמיים עם "Ekki Múkk", יונסי שר בעיניים עצומות ומאחוריו גיאורג עצם גם את עיניו, כאילו גם הוא שט יחד עם הקהל באוויר. את המילים לשיר הזה דווקא שרתי, את הפה הסתרתי כדי לא לעשות מעצמי צחוק לפני הלהקה. חן הקטנה נזכרה באגדות של דיסני עליה גדלה, וב"Glósóli" זכתה לאותה נשימה שחוותה גם בטיסה בעקבותיה של אלומת האור הצבעונית. מחיאות הכפיים הנלהבות של הקהל שבו, והחיוך לא מש מהפרצוף. "Popplagið" הגיע, וידעתי שזהו סגור הסוגריים של ההופעה, אבל הגוף לא נתן לידיעה הזו להוריד מערך השיר, ואפילו ענטזתי מעט בסביבות סיום השיר. עוד פעם, בלי להניד עפעפון, ירדה הלהקה מהבמה. הקהל שב לשאוג ולמחוא כפיים, וקיוויתי לעוד איזה הדרן. מאחורי הקלעים יצאה הלהקה כולה לקוד קידה ולמחוא כפיים חזרה. כאשר יצא יונסי, אסף מכתב מאחד המעריצים מהשורה הראשונה, קיפל, ושם אצלו בכיס. לאחר השתחוות הריע יונסי בהתלהבות חזרה לקהל. מולי עמד צבא צבעוני של תלבושות, כלים ותפאורה אשר עמד להיסגר בפנינו, אבל דאג שלא נצא בלי חיוך על פנינו.

בדרך החוצה עצר אותנו אותו סטודנט אמריקאי, רוב שמו, עיניו מנצנצות כאשר סיפר לנו שהצליח להשיג כרטיס. צמד ספרדים שהיו איתו השיגו לנו טרמפ חזרה לטולוז עם שלושה צרפתים: אודרי הנהגת, אדוארד השיכור ואחיו שסיפר לנו על מסעותיו מסביב לעולם. כאשר שאלו אותנו מאיפה אנחנו והודינו באשמה, צעקו לנו החברים בהתלהבות "אסף אבידן!" ולא הפסיקו לשבח אותו. הנה הוכחה שעולם המושתת על אמנות ולא פוליטיקה יכול לחיות בשלום בינו לבין עצמו. בצחוק הם גילו לנו על הטבע הלא סימפטי של הרחוב בו שהינו, והרגיעו אותנו באומרם שהם יקפיצו אותנו למלון עצמו. אחרי שסיכמנו שנשלם להם תשלום סמלי על הנסיעה, אודרי סירבה לקבל כל כסף ונפרדנו משלושה חבר'ה מקסימים ומאושרים. אל החדר עלינו משולבות ידיים, פתחתי את המחברת וכתבתי את רשימת השירים שהיו בהופעה, הסוגריים נפרצו והילדה התייפחה. היא הבינה שעליה לרדת בקרוב מן הסולם אותם בנו לה שלישיית האיסלנדים, ולחזור לקרקע מציאותית ועבשה. היא רצתה להיאחז במעקה הספינה המעופפת של "Valtari", להפליג אל מחוזות נוספים יחד עם יונסי, לשאת את גיאורג לנסיך ולשבת עם אורי לכמה דרינקים (הילדה הקטנה היא חוקית בכל המדינות). היא רצתה עוד הופעה, היא לא שבעה, הקיבה המוזיקלית הייתה רק רבע מלאה, ולא רצתה להרפות מתחושת הריחוף. ההופעה שחררה לי את הילדה הקטנה הזו, אותה אחת שנוטה להיות אכזרית מדי פעם, אך נותרת תמימה וזכה, כמו המוזיקה של סיגור רוס. יונסי, היצור מן האגדות, מי שפנינה קוראת לו פיטר פן, הטיס את הצינית והאחראית שבי והזכיר לי על היופי שהוא יצר וגם אני יכולה ליצור אם רק ארצה, אמנם לא ברמות סיגורוסיות – אף פעם לא ניסיתי לכתוב עם קרן של כינור על הנייר.

הימים שלאחר ההופעה היו שונים. טולוז נראתה אחרת, פנינה ואני נתנו לחורף לעטוף אותנו והסכמנו לזרום עם העיר בשקט, לא טיילנו ולא סימנו "וי" על כל מקום. יום אחד עברנו ליד הנהר הגדול בעיר ופשוט ישבנו שם, קראנו ספר, צילמנו מלא וספגנו את האוויר הצרפתי. היומיים שלאחר מכן הם אלה שגורמים לי היום להתגעגע למקום. הם והברמן הבריטי המתוק מאחד הפאבים בהם ישבנו. החזרה לארץ הייתה מלאה במחשבות של "מה מכאן?" וחן הקטנה רצתה רק לחזור לאותו חדר מלון באותו לילה ולהתייפח. לחבק את השמיכה חזק חזק ולא לקום יותר. חלמתי על "Heysátan" ו"Njósnavélin" (השיר מהסצינה האחרונה מ"ונילה סקיי"), שניים מהשירים האהובים עליי של הלהקה שלא נוגנו אז בהופעה חיה ורציתי עוד. באיסלנד, בשוויץ, בישראל, לא היה איכפת לי. רק רציתי עוד. אני כולי תקווה שיהיה מי שיביא אותם לארץ, חשבתי על כל מי שאני מכירה ואוהד את הלהקה, כמה מגיע להם, כמו כמה וכמה צרפתים שהעידו שזו לא ההופעה הראשונה שהם רואים של הלהקה, גם לחוות את ההופעה הכי יפה שראיתי בחיי. תמיד זה נגמר בהצהרות כאלה מצידי, אבל אין מילת תואר יותר מתאימה מאשר היפה ביותר, כמו יונסי. הוא וצבא הילדים לקחו אותי לאותו צוק מהקליפ של "Glosoli" וגרמו לי לרחף, הרגשתי כמו וולט מ"מר ורטיגו", שאחרי רגע של ייאוש טוטאלי, עם ראשו טמון עמוק ברצפה, מצא את הדרך סוף סוף לעוף כמה סנטימטרים מעל. ומשום מה נורית גלרון שרה לי עכשיו ברקע את המילים:

"כאן נשארתי
מה שהייתי
פעם מזמן
מה עוד מביא אותי תמיד
אל אותה ילדות נשכחת."

מה עוד?

~*~*~*~*~*~*~*

אף לא תמונה אחת צולמה על ידי, לעוד תמונות של הצלמים המוכשרים אפשר להסתכל באתרים הבאים:
התמונה הראשונה נלקחה מפרופיל של JROM: אפשר להיכנס פה
התמונה השנייה נלקחה מהמצלמה של yours truly.
התמונה השלישית נלקחה מהאתר של המועדון עצמו: אפשר להיכנס פה
התמונה הרביעית נלקחה מפרופיל של Nguyen Marc: אפשר להיכנס פה

מודעות פרסומת

8 תגובות (+הוסף את שלך?)

  1. Noam B
    ספט 22, 2012 @ 13:32:39

    Awwwwwww 🙂 (לא מצאתי איות בעברית שיעביר את זה טוב)
    כמו תמיד, לצערי אני לא יכולה להזדהות עם תחושות הריחוף וכו', אבל זאת אני, וכמעט התרגלתי P:
    לאחרונה התאהבתי בלהקה הזו. אבל באופן אירוני וגם מוזר, עוד לא התאהבתי בשירים. אני כרגע "רק" עם האנשים, בלי היצירה שלהם (כמעט). אבל אני בטוחה שמתישהו שאני אתאהב גם בשירים, זה פשוט חייב לקרות P:
    מה שכן, בסרטון שהבאת, אהבתי שהביצוע יותר… כבד(?) מבאלבום, אז אולי אני אעבור לשמוע בעיקר שירים שלהם מהופעות.
    ובחזרה לנושא הקודם- כשאני משווה את עצמי למה שכתבת על עצמך, אני חושבת שאני ממש לא שכחתי את הילדות שלי. אם כבר אני עוד די נמצאת שם (אני בסה"כ בת 22 אבל עדיין), אז אולי אני לא צריכה את סיגור רוס שיחזירו אותי אליה…

    עוד פרט פעוט- לא אמורים להיות ארבעה בחורים בלהקה? :X …וארבע נגניות מיתר? (יש לציין שאני לא עוקבת אחרי סידורי ההופעות שלהם)
    ועוד קטן- יונסי ממש לא הכי יפה בעיני, אבל הוא יכול להיות בין עשרת הכי חמודים 🙂

    גם אני הגעתי דרך "מוזיקה נטו" P:

    הגב

  2. himandshe
    ספט 22, 2012 @ 13:52:06

    נ(ו)עם, את יודעת, על טעם וריח. למרות שלדעתי יופיו של יונסי זו עובדה בטבע… סתם. אני לא יודעת מה קורה עם חברי הלהקה, הם היו פעם ארבעה, עכשיו הם שלישייה. לא נראה לי שהם אמרו על זה משהו רשמי, אבל בכל מיני תמונות עדכניות יש רק שלושה, לצערי הרב מאוד, קיארטן (החוליה החסרה) מקסים ויפיוף גם הוא. עם סיגור רוס זה באמת קשה להפריד את המוזיקה ממי שמנגן אותה, לפחות בשבילי, כי יש קסם באנשים האלה, אבל לא הייתי מבחינה באחרים בלי ההופעה הזו. לראות גם את גיאורג וגם את אורי שם, נותנים הכל, זה היה חווייתי.

    הביצועים בהופעה היו כבדים יותר, גם לדעתי, אולי בגלל שהם היו איטיים יותר.

    אני אוהבת את הילדותיות במוזיקה של הלהקה, למרות כל האפלוליות מסביב יש מלא תום בקסילופונים ובקול של יונסי. כל אחד ומה שסיגור רוס עושים להם, העיקר ששתינו נהנות מכל התהליך 🙂 תודה רבה שקראת!

    הגב

    • Noam B
      ספט 22, 2012 @ 17:28:14

      אני בד"כ לא מרגישה חיבור בין מוזיקה לאנשים שכותבים/מנגנים/שרים אותה, אבל זה כנראה קשור לזה שאני לא מרגישה כלפי מוזיקה כמו שאחרים מרגישים, לפחות אלה שמאוד אוהבים מוזיקה.
      יש רק שיר אחד כרגע, שאני מרגישה שהוא נורא חמוד כי מי ששרה אותו נורא חמודה.
      אני כן רואה את הקשר בין האישיות של חברי סיגורוס לבין המוזיקה, אבל זה לא מתחבר לי רגשית.
      בזה אני כנראה מושפעת מאבא שלי. הוא למשל מאוד אוהב יצירות של בטהובן, והוא אמר שכנראה לודוויג היה זבל של בחור P: ככה גם אני יכולה לאהוב אמנים בלי האמנות שלהם, ובעיקר להיפך.

      הביצוע הספציפי שראיתי נשמע לי כבד גם בלי קשר לקצב. הצליל עצמו של הנגינה והשירה היה כבד יותר, אפל או משהו כזה.
      הביצועים באולפן הם אולי…. יותר מדי תמימים ורכים ומרחפים בשבילי :X
      למרות שאני מאוד חמודה ורכה בעצמי P: ואני מאוד אוהבת את השיר החמוד שהזכרתי קודם.

      אני לצערי לא נהנית מכל התהליך. במיוחד יש עניין אחד שכל הזמן גורם לי לקנא עד עמקי נשמתי באנשים: אני לא מתרגשת מהופעות. בהופעה הראשונה שהייתי בה, של להקה מחו"ל, לא הרגשתי שום דבר מיוחד. אח"כ שמעתי מאנשים שהם נורא נהנו, בכו, השתגעו, ושזה היה היום הכי טוב בחיים שלהם. ואני רציתי לקבור את עצמי. לצערי זה עדיין קצת ככה כשאנשים מספרים על הופעות. אני לא מצליחה להשלים עם זה שאני לא ממש יכולה לחוות את חווית ההופעות העילאית שמספרים עליה, שאני שונה. ומצד שני לא בא לי לוותר על הופעות של הלהקות האהובות עלי, במידה ויבואו לארץ ("תבואנה" בעברית צחה. גם זה בגלל אבא). מה שכן, אני לא אטוס לחו"ל בשביל הופעה, גם לא לקפריסין. אחותי תטוס השנה לראות את הלהקה האהובה עליה, ואני בטוחה שהיא תתרגש עד שד עצמותיה 🙂 אני רק מקוה שלא תקבל התקף לב P:

      מה שכן, יצא לי לאחרונה לראות על מיני סרטונים של יונסי (וקצת של אורי, כשהוא מוכן לדבר P: ), ומאוד נהניתי כל שניה להגיד לעצמי "יואוווווווווווו איזה חמודדדדדדדדדדדד!!!!" D:
      אבל עכשיו בעקבות זה אני מוצאת את עצמי נבוכה כל הזמן מעניין קטן (העובדה שהדבר הזה מעסיק אותי כל כך ומביך אותי, היא מה שמביך…. אז אני לא אפרט מה העניין), בצורה ילדותית אבל לא תמימה בכלל. חשבתי לא לציין את זה בכלל, אבל לצערי זה תופס הרבה מהמחשבות שלי בזמן האחרון.

      תודה שהגבת 🙂
      ואני נעם P:

      הגב

  3. himandshe
    ספט 22, 2012 @ 17:36:18

    נעם יקרה, יש אנשים שמתרגשים ויש כאלה שלא, זה לא גורע מהחוויה אף פעם. אז אל תקחי את זה קשה כאשר אנשים אחרים מהללים הופעות וחוויות בעוד את לא מוצאת את עצמך מרגישה אותו הדבר. כל אחד נהנה מדברים איך שהוא נהנה, העיקר שאת מרוצה מכך שהיית שם, שאת שמחה שהיית שם, זה מה שחשוב. אני בן אדם שמתרגש, בעיקר מהופעות, ומחיוכים של שון פן בסרטים, אבל זה עניין אחר לגמרי 🙂

    מאחלת לנו עוד הופעות חו"ל בארץ, מגיע לנו!

    הגב

  4. Noam B
    ספט 22, 2012 @ 18:37:33

    אני מסכימה בהחלט. אבל הקנאה נובעת בין השאר מזה שעוד לא מצאתי את הדבר שיגרום לי להתרגש עד… התקף לב למשל P: יש משהו שעוד לא קרה לי, ואני צריכה לעבוד הרבה בשבילו, שנראה לי שיש לו הרבה פוטנציאל. אבל אי אפשר לדעת, ובא לי להתרגש גם בלי להתאמץ כל כך.
    בינתיים גם אני מתלהבת מדברים קטנים ו"שטותיים" P:

    שמחה שהייתי שם- אני לא סגורה על זה… כרגע אני בעיקר מכורה, גם אם זה לא עושה לי טוב.

    אני מאחלת לך ולאחותי הופעות חו"ליות בארץ 🙂 ולו למען הצדק- לא יתכן שצרפתי יוכל להגיד "ראיתי את להקת '%%%' 3 פעמים, ואת להקת '&&&' פעמיים, ואני מחכה לראות את שתיהן שוב" – וישראלי יחכה לפעם הראשונה. למרות שיש להקות/זמרים שהופיעו כאן כבר שלוש פעמים. אבל זה לא קונצנזוס כמו צרפת/בריטניה/גרמניה, ושלא לדבר על ארה"ב. אבל שם נמצא "הכסף הגדול", ואצלנו פחות :/ וזה עוד בלי לדבר על המצב המדיני וכאלה…

    הגב

  5. himandshe
    ספט 23, 2012 @ 11:09:23

    להתרגש בלי להתאמץ – זה סוד הקסם 🙂

    אודה שקיללתי כל צרפתי\ספרדי שנתקלתי בהם במהלך הטיול לטולוז שדיבר בעליצות שזו אינה הפעם הראשונה או השנייה שהוא רואה את הלהקה – זה באמת לא הוגן. בגלל זה אני טסה לחו"ל לראות את הלהקות שאני באמת אוהבת. אבל לפחות זה מגביר את הכיף כאשר להקה אהובה מגיעה סוף סוף להופיע בארץ. וכשאני כותבת "סוף סוף" אני לא מתכוונת לעוד 30 שנה, אלא כשהם באמת רלוונטיים.

    הגב

  6. Noam B
    ספט 23, 2012 @ 12:28:01

    בשביל מי שממש אוהב להקה, הם רלוונטיים גם 30 שנה אחרי שיא הפופולריות או משהו, לא ככה?
    כל עוד הם מסוגלים לנגן/לשיר במשך שעה/שעתיים/שלוש.
    – –
    וקצת off topic
    את נראית לי בחורה מאוד נחמדה 🙂
    ומהתמונה האחרונה בפייסבוק (אני יכולה לראות רק אותה, אני לא רשומה) את גם יפה P:

    ואיך להקה חורפית יכולה להופיע במועדון שנקרא "ביקיני"??

    הגב

  7. himandshe
    ספט 23, 2012 @ 13:47:44

    איזו חמודה, תודה על המחמאות!

    אני מניחה שלצרפתים יש את ההיגיון שלהם, "ביקיני" זה לא שם שהייתי נותנת למועדון הופעות.

    הגב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: