לדבר עם הבסיס – על אלבום הסולו השני של פול בנקס

לתקופה של שבוע שכחתי מי אני, בניתי לי חן חדשה, בהסתמך על אנשים חדשים שהכרתי. הקשבתי למוזיקה שאני מעריכה מאוד – אריק קלפטון פה, לו ריד שם – והתרחקתי קצת מכל מה שייחד אותי מאחרים בפני… טוב, עצמי. בתקופה הקצרה הזו שמתי בצד חברים טובים כמו גיא גארווי, ווין באטלר ושקעתי אל תוך מחוזות ישנים של גיטרות בלוז וסקס אפיל שמתפוצץ בעזרת כריזמה, אשר מחלחלת לה מבין חורי הרמקולים. לא שאני מתלוננת, איגי פופ היה לי ידיד טוב, אבל שבוע מספיק בשביל לרצות לחזור הביתה. אז פתחתי היום את הנגן שלי ושמתי לי את השיר הראשון מתוך האלבום החדש של פול בנקס, סולן אינטרפול (להקת חיי,כבר אמרתי?) , ושבתי אל "הבסיס" שלי – ליבה שכבר שנים קיבלה צורה של גיטריסט בלונדיני עם נשמה של משורר.

נחבא אל המיקרופון ומוציא לאור את כל השאר

בנקס, חבר טוב ומנחם במרחק פיזי של כמה אלפי קילומטרים, הוציא אלבום סולו שני בשם "Banks" אותו כתב במהלך סיבוב ההופעות עם להקת האם. הוא בחר להוציא אותו בשמו שלו, בלי מסיכות של שמות אמצעיים, כולו חשוף. הבניין המצולם בעטיפת האלבום מסמן את היותו של האלבום תהליך של בנייה של עצמי שבנקס עדיין לא ממש סגור עליו, והוא משאיר לנו חלונות כדי להבין איך אותם חורים נמצאים גם בנו. אולי אם נדע לאן נכנס החושך, נדע גם את מה לחשוף לאור. השירים ב"Banks", כמו כל שיר בנקס טיפוסי, הם חידה. המשפטים ברורים, הקשר ביניהם ממש לא, אך בנקס נותן את הכבוד לדמיון שלנו בשביל שנשלים את החסר. אחרי שהסיר מעצמו את מעטה ג'וליאן פלנטי, התגלה לפניי בנקס כועס יותר, ציניקן, עדיין אגואיסט ויותר מכל – אמיתי.

מבחינת מוזיקה אין חדש תחת שמיה האפורים של ניו יורק – הגיטרות מתכתיות, מכתיבות את קצב השיר, אך נותנות למילים להניע אותן. ברצועה האינסטרומנטלית כמו "Lisbon" תשמעו תזמורות, כמו גם בסוף של "The Base". אחרי שתתמוגגו מקולו המרגיע ב-"Arise, Awake", לא תבינו מאיפה הגיע הסימפול המגוחך של הגבר המאוהב, וב"Another Chance" הקיטשיות תתפוגג בין משחקי הסאונד שעשה בנקס במחשב תוך כדי סימפול המשפטים הכל כך בנאליים. המלודיה תמיד הוגשה בקילוגרמים על ידי בנקס, והיא לא חסרה פה, הדרמה חוגגת ב "I paid for that" – אך את המתוק בנקס לכלך באבק של מציאות ובלבול.

עטיפת האלבום

המוזיקה היא כבר לא שם המשחק עם אינטרפול ושות', האהבה שלי עיוורת לחברים טובים כמו פול בנקס, שליוו אותי כבר כמעט עשור ולא הפנו לי גב. מספיקה לי ההתחלה של "I'll Sue you" כדי להיזכר למה אני כל כך אוהבת את האמן הזה, שבארבע שורות יכול לכתוב לי מנטרה שתישאר איתי שנים על גבי שנים. ג'ורג' האריסון חזר על "הארה קרישנה" כמה פעמים כדי להגיע לאמת רוחנית, אני רק צריכה את מה שבנקס כותב, יחד עם פריטות הגיטרה החוזרות שלו כמובן. הארכיטקט תכנן לי בניין שלם של מחשבות שמתעוררות בי תוך כדי הקשבה לחומרים שלו, ומעוררות בי השראה לחשוב עוד ולהתפתח. אז סליחתי למר קלפטון, למר ריד, וגם למר פופ, כי למרות שהם נחשבים לבסיס של כל מה שאנחנו שומעים היום – בנקס הוא הבסיס של מי שאני. בגלל זה מוזר לי לבקר אלבום כמו "Banks" וגם לתת ציון, אי אפשר לנתק את המוזיקה מן המילים, במיוחד לא במקרה של פול בנקס, ואם המילים שלו הם אני, אז איך אתן להן ציון?

אם לסכם במשפט – חסידים יישארו חסידים, המינוס לפלוס של אינטרפול, פלוס שמושך אליו ממיטב העצובים – אולי גם אתכם?

ותודה לאלוהי היוטיוב שמאפשרים הקשבה לאלבום במלואו

מודעות פרסומת

9 תגובות (+הוסף את שלך?)

  1. Noam B
    נוב 19, 2012 @ 18:59:34

    זה תמיד מעבר להבנה שלי, שאנשים מצהירים ש"המוזיקה של X היא אני/החיים שלי". אולי אני לעולם לא אוכל באמת להבין, אבל בכל מקרה זה מקסים 🙂

    אני חושבת שאם את מתחברת לאלבום בצורה כל כך עמוקה, אין אלא לתת לו ציון 11/10 P:
    לא הייתי אומרת שיש לך "אהבה עיוורת", פשוט באמת ובתמים כל דבר שפול יכול להוציא יתאים לך 🙂
    ——–
    וגם כאן, שאלת off topic- את שומעת גם מוזיקה עם "קול באישה"?

    הגב

    • Chen Honig
      נוב 19, 2012 @ 19:18:20

      קול באישה?

      הגב

      • Noam B
        נוב 19, 2012 @ 20:39:49

        זה היה אמור להיות בדיחה על המשפט "קול באישה ערווה", שאולי בגללו חרדים וחלק מהדתיים לא מוכנים לשמוע שירת נשים. כנראה שהמשפט הזה לא כזה ידוע כמו שאפשר לחשוב כשגרים עם אבא שלי…
        בקיצור, רציתי לשאול אם את שומעת גם זמרות.

  2. מיכאל גינזבורג
    נוב 19, 2012 @ 19:11:31

    לייק עצום 🙂

    הגב

  3. ארז.ס
    נוב 19, 2012 @ 23:07:20

    "אז סליחתי למר קלפטון, למר ריד, וגם למר פופ, כי למרות שהם נחשבים לבסיס של כל מה שאנחנו שומעים היום – בנקס הוא הבסיס של מי שאני" – איזה משפט יפהפה. כתבת נהדר, הוניג. ומאוד חסר לי מזה לאחרונה.
    אני דורש עוד פוסטים!

    הגב

    • Chen Honig
      נוב 20, 2012 @ 07:53:00

      אני מקווה שתעזור במאמץ להשיג לי עוד כמה שעות ביממה כדי שיהיה לי עוד זמן להשראה כזו. מזמן לא היה לי את החופש הזה לכתוב. תודה שקראת! תמיד יהיו עוד פוסטים, אלא אם כן המוזיקה תמות בשלב מסוים…

      הגב

  4. Chen Honig
    נוב 20, 2012 @ 07:54:30

    נעם, זה לא נותן לי להגיב לך, אז אנסה את זה מפה – אני שומעת מוזיקה נשית, לא הרבה ממנה, כי אין הרבה מטורפות סטייל פטי סמית' או פיג'יי הארווי 🙂

    הגב

    • Noam B
      נוב 20, 2012 @ 13:11:12

      אוקיי P: אז את הרבה יותר בררנית בבנות.
      כשאמרת "מטורפות" חשבתי מיד על Julie Christmas. היא בסגנון אחר, מפחידה יותר (בעיקר בשירים עם שתי הלהקות שהיא היתה בהן), אבל בהחלט משוגעת.
      וכולם אומרים שביורק משוגעת, אני אאלץ לזרום עם זה P:

      הגב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: