אלבומי השנה 2012: הופעות או לא להיות

הייתה יופי של שנה. כל כך טובה, שברור לי שמלא אנשים לא ידברו איתי אחרי שהם יקראו את הרשימה שלי. טוב, אולי קצת הגזמתי, אבל רק קצת. אלבום השנה שלי, לשם המחשה, לא הופיע בחלק גדול מהרשימות. כשישבתי וחשבתי על הבחירות שלי, קלטתי שחלק לא קטן מהאלבומים ששמעתי הכי הרבה השנה נבעו מהופעה של האמן שראיתי, או הייתי עתיד לראות. כך שמבחינת הופעות ודאי שהייתה שנה נהדרת. שנה בה ראיתי חלק גדול מהאמנים שהוציאו את אלבומי השנה שלי. הבהרה חשובה נוספת, היא הסיבה להעדר אלבומים כמו Channel Orange של פרנק אושן, אולי הקונצנזוס הרחב של השנה: לא הספקתי להאזין לו יותר מפעם אחת. אז הרשימה הזו היא על תנאי, כי השנה שחלפה השאירה לי עוד הרבה פינות לגלות. את האלבומים שעלו במלואם ליוטיוב, תוכלו למצוא בלחיצה על שמם בפוסט. אז בואו נתחיל:

1. Jack White – Blunderbuss

ובכן, בקוראי את הרשימות האחרות של חברים, של אתרים, הופתעתי לגלות לא מעט מאוכזבים, לא מעט רשימות שלא כללו את האלבום הזה בעשירייה שלהם, וחלקם אפילו לכלכו עליו קצת. הייתי די משוכנע שזה קונצנזוס. מילא. את הווייט סטרייפס גיליתי, לפחות את מלוא תפארתם, קצת מאוחר. Seven Nation Army אמנם נטחן בגלגלצ עד דק, אבל לא התעמקתי מעבר לזה. כמה שנים לאחר מכן, חזרתי לאלבום שלהם Elephant, ושמעתי אותו בלי סוף מאז. אחד מאלבומי העשור הקודם שלי, בדיעבד. כשהוייט סטרייפס התפרקו, הצטערתי מאוד שלא נהניתי מהגאונות שלהם בזמן אמת. לכן, קצת חששתי כשהתחלתי להאזין לאלבום של ג'ק וייט, אבל בדיעבד, החשש לא היה מוצדק. הסינגלים, הסנוניות, שהוא הוציא לפני האלבום המלא היו פשוט מדהימים. והאלבום עצמו, כמו פעם. אלבום. לא סתם אסופה של שירים. וייט, אגב, כתב את כל השירים בפרץ יצירתי אחד, באופן רציף. לא שיר פה, שיר שם. והוא גם נשמע ככה. אבל זה לא אומר שאין פה גם קצת גיוון, פה בלוז, שם פסנתר חשמלי, קצת גיטרה אקוסטית. יש פה המון קטעי גאונות, אבל אם אני צריך לבחור אחד, אז Sixteen Saltines, שמשתמש כל כך יפה בפאוזה ככלי ליצירת ציפיה, וגם אם הציפייה מתממשת תוך שניה או שתיים, זה עובד כל כך, כל כך טוב. נדמה לי שמדובר באלבום שגדל מהאזנה להאזנה, ואולי הרבה אנשים ויתרו לו. אינני יודע. עבורי, הוא אלבום השנה, והלוואי שקריירת הסולו של וייט תימשך כך עוד כמה עשרות טובות של שנים.

(סתם טיפ – במהדורה היפנית יש שני קטעי בונוס, הבי סייד Machine Gun Silhouette, והקאבר ליו 2, Love Is Blindness. הם מוסיפים המון לאלבום, וכיף לסיים דווקא איתם)

שיאים: Sixteen Saltines, Love Interruption, I'm Shakin'.

2. Bruce Springsteen – Wrecking Ball

מה!? ברוס ספרינגסטין רק במקום השני?
כן, מי שמכיר אותי יודע שברוס ספרינגסטין הוא אחד המוזיקאים שאני הכי אוהב. ראיתי אותו מופיע בפראג ביולי, והאושר שחוויתי שם מלווה אותי גם היום. וכל כך קשה לי לשים במילים את מה שהרגשתי שם, שעברו כבר חמישה חודשים, וכל מה שיש לי זה פסקה וחצי. אולי יום אחד, אולי אפילו עד סוף דצמבר, אני סוף סוף אצליח. האלבום החדש של ספרינגסטין הוא הטוב ביותר שלו מאז The Rising, יצירת המופת המשולמת מ2001. וכמה שהוא נפלא, איך שהוא, ג'ק וייט הרגיש לי נכון יותר בפסגה. שני האלבומים הקודמים של ספרינגסטין, Magic ו Working on a Dream חלשים ממנו, גם אם יש בהם לא מעט שירים קסומים. באלבום החדש יש 11 שירים, או 13 במהדורה המורחבת, ואני לא יכול לומר על אף אחד מהם שהוא חלש. כל אחד מרגש בצורה אחרת, חלק פונים יותר ללב, חלק פונים יותר לרגליים, אבל בסופו של דבר, האלבום תמיד מפעיל את שניהם. הסינגל הראשון והשיר הפותח We Take Care of Our Own נשמע ברמקולים באסיפות הבחירות של אובמה, ולא בכדי. This Depression מרגש במיוחד, כשדואגים להקשיב למילים. Death to My Hometown האדיר, עם הניחוח האירי/סקוטי שפשוט נולד לאיצטדיונים. ובעיקר בעיקר, Land of Hope and Dreams, שביחד עם השיר הפותח סימל עבורי את הבחירות בארצות הברית, וחשוב מכך, אחראי לרגע הכי מרגש, הכי חזק, הכי יפה, שהיה לי בחיים, כשהוא ביצע את זה בפראג. אבל אני מקווה לכתוב על זה ספציפית בהרחבה. מדהים לחשוב שעם הותק הזה, ספרינגסטין והאי סטריט בנד נשמעים ככה. אלבום מופלא. (שווה לדגום גם את שני שירי הבונוס המעולים במהדורה המורחבת: Swallowed Up (In the Belly of the Whale) ו American Land).

שיאים: Shackled and Drawn, Death to My Hometown, This Depression, Land of Hope and Dreams.

3. Leonard Cohen – Old Ideas

עוד אמן שנשמע נפלא בהתחשב בותק שלו. כהן מביא את כל הנגנים הנפלאים שלו, את זמרות הרקע שכבר זכו להצלחה בעצמן, כמו ג'ניפר וורנס ושרון רובינסון, ומפיק עוד אלבום לפנתיאון יצירות המופת שלו. הקול של לאונרד כהן תמיד היה עמוק, ואף פעם לא באמת נשמע צעיר. את האלבום הראשון שלו, שהוא אגב האלבום שלו שאני הכי אוהב, הוא הוציא בגיל 33. היום הוא בן 78, ועדיין מוציא אלבומים. אנחנו יכולים להיות אסירי תודה שאנחנו חווים יצירות של היוצר הענק הזה בזמן אמת. אולי כל זה קורה רק בגלל שהאמרגן שלו מעל לו בכספים ואילץ אותו לעבוד במקום לשבת בבית ולהנות מהפנסיה, אבל הרווח כולו שלנו. האלבום ממשיך, מצד אחד, את הקו הרגיל של כהן, ביחד עם הלהקה הנפלאה שלו, ועם זמרות הרקע המצויינות, והידועות בפני עצמן, ג'ניפר וורנס ושרון רובינסון. מצד שני, כהן מרשה לעצמו לסטות מעט מהקו הזה, ללכת לכיוונים טיפה ג'אזיים, להכניס קצת בנג'ו ב Amen, למשל. Darkness, אחד משיריו הגדולים ביותר, הולך לכיוון של מוזיקה שחורה עתיקה, מאמצע המאה שעברה בערך. והשיא, בעיניי, Different Sides, השיר הנועל של האלבום, שמזכיר קצת את אלבום הבכורה, ומשאיר, אחרי עשרה שירים, טעם של עוד. ואם זו לא מחמאה ענקית לאמן כל כך ותיק, אני לא יודע מה כן.

שיאים: Show Me the Place, Darkness, Different Sides.

4. Of Montreal – Paralytic Stalks

יופי מוזיקלי אינסופי. פשוט ככה. כמה עושר, כמה גיוון. איך להגדיר דבר כל כך עשיר? אלקטרו-פופ-פסיכדלי-פרוגרסיבי? לא הכרתי את ההרכב הזה יותר מדי, עד שהודיעו שהם מגיעים לארץ (היה מעולה). שמעתי את האלבום החדש המון פעמים לפני ההופעה, והוא לא נמאס. תמיד אפשר למצוא בו משהו חדש, הפתעה כזו שלא שמת לב אליה. לא מדובר באלבום קל. עד השיר השלישי, Dour Percentage, שהוא גם הסינגל הראשון, צריך סבלנות, כי השירים לא קליטים במיוחד. אבל הם שווים את זה. האלבום הזה הולך לכל כך הרבה כיוונים, מגיע לכל מיני מקצבי היפ הופ, כמו למשל ב Ye, Renew the Plaintiff, אבל מצליח לשמר תחושה של אלבום אחיד. אני מעדיף לא להיכנס כאן לתיאור מפורט, כי באמת שיש פה עושר עצום של סגנונות. אל תפספסו את היופי המדהים הזה, עיבודים עשירים, הרמוניות שמיימיות, פונה לרגליים, לראש, ולא נמאס אף פעם.

שיאים: Dour Percentage, Ye, Renew the Plaintiff

5. The XX – Coexist

The XX הם הרכב מעט קודר, ובכל זאת, מדובר באלבום המשמח של השנה. למה? מכיוון שאחרי האלבום הראשון והמופתי שלהם, הם איימו בכך שזה יהיה האלבום הראשון והאחרון שלהם. הייתי מאושר לשמוע שהם מקליטים עוד אחד.
ההישג העצום של האלבום הזה הוא העובדה שהוא לא איכזב. הציפיות אחרי האלבום הראשון שלהם, שאני עדיין טוען שהוא חדשני, ושאין עוד אלבום שנשמע כמוהו, היו בשמיים. ובאופן מפתיע, האלבום השני לא פחות טוב.
אז כן, חדשני הוא לא. הוא הולך בדיוק לאותו כיוון כמו הראשון. עם אותם עיבודים ייחודיים שקצת קשה לי לתאר. יש משהו ב XX שגורם לי לתחושה של מחנק בגרון. הם גם מרגשים וגם איך שהוא מפילים עליי איזו אווירה כבדה כזו.
אם אני צריך לסמן שני שירים כשיא, מדובר בשני הפותחים, Angels ו Chained, אבל אי אפשר להגיד שהאלבום מדרדר משם. הוא שומר על רמת רגש גבוהה מאוד, ונותר רק לקוות לאלבום שלישי.

שיאים: Chained, Angels

6. Bat For Lashes – The Haunted Man

נטשה קאן, איזה כישרון ענק. מדובר באלבום היחיד השנה שקניתי עותק פיזי שלו לפני שהאזנתי אליו במלואו. ואני לא מצטער. הסינגל הראשון, Laura, הדהים אותי באופן מיידי. פתיחת הפסנתר הטיפוסית שלה, השירה, ההגשה, שאי אפשר שלא להאמין לה. מה שקשה להסביר לגבי השיר הזה, הוא שהעיבוד מאוד מינימליסטי, רק פסנתר, ואולי טיפה כלי נשיפה ברקע, שבקושי נשמעים, ואיך שהוא, השיר נשמע מאוד עשיר. Marilyn הנהדר הולך לכיוון טיפה יותר אלקטרוני, עם השפעות דארק-אייטיז מובהקות, ו All Your Gold, הסינגל השני, מצליח לגעת בהמון סגנונות, ועדיין להיות מאוד קליט. כמו כל האלבומים שלה, גם כאן יש איזון מדוייק בין עוצמה ועדינות כזו, ועם עיבודים וביצועים כאלו, קשה לפספס. באט פור לאשס נשאר אחד הקולות המשמעותיים והייחודיים שיש בעולם כיום, ולא נראה שנטשה קאן מאבדת משהו מהעוצמה שלה. אלבום יפהפה, וסביר שגם הבא בתור יהיה כזה.

שיאים: Laura, All Your Gold, Marilyn

7. Mark Lanegan Band – Blues Funeral

ההופעה הנפלאה של מארק לאנגן בבארבי הבהירה מדוע הקרדיט באלבום נתון ל Mark Lanegan Band, ולא ללאנגן עצמו, לבד. הלהקה מורכבת ממוזיקאים מוכשרים ביותר, שנותנים את הטון לא פחות מהסולן הנפלא שלה. זה גם, כנראה, האלבום הכי מגוון שיצא השנה. השיר הפותח, The Gravedigger's Song, פותח בבום, ולא נותן למאזין להירגע עד סופו, בעוד שהשיר שהבא אחריו, Bleeding Muddy Water, מאוד שקט ואיטי, ונותן לקול של לאנגן את קדמת הבמה. St. Louis Elegy הולך לכיוון המערבונים של מוריקונה, וגם מארח את גרג דולי, החבר מהגאטר טווינס. יש פה עוד שירים שהולכים לכיוונים מגוונים, ומגיעים גם למחוזות יו 2 וניו אורדר, אבל בסופו של דבר, מדובר ביצירה אחת, שמארק לאנגן מנצח עליה בכישרון רב, ולא נותן לסלט הטעים-טעים הזה לצאת משליטה.

שיאים: The Gravedigger's Song, Bleeding Muddy Water, St. Louis Elegy.

8. Calexico – Algiers

את קלקסיקו לא הכרתי יותר מדי לפני ההופעה הפנומנאלית שהם נתנו בבארבי לפני 3 שנים. קניתי אז כרטיס באופן עיוור לחלוטין, וחזרתי מאושר. הופעה בלתי נשכחת, ואחת הטובות שהייתי בהן. אחרי הבשורה המגה-משמחת שנזכה לראות אותם שוב בבארבי, אפשר גם לשמוח שהאלבום החדש נהדר. נכון, הוא לא טוב כמו הקודם, או מושלם כמו Feast of Wire, ועדיין, אלבום קלקסיקו טיפוסי, עם כמה מהשירים הכי טובים שלהם. העושר המוזיקלי של הלהקה הזו הוא פשוט בלתי נתפס. כרגיל, ההשפעות נעות בין אמריקנה למוזיקת מריאצ'י מקסיקנית, ועד לקובה, עם כלי נשיפה וליטופי תופים. Para, הסינגל הראשון, מושפע קצת מרדיוהד, No Te Vayas הולך לכיוון הלטיני, ו Hush האווירתי-אקוסטי מרגש מאוד. הייתי רוצה לשים אותם הרבה יותר גבוה, אבל קצת חסר לי הצד המופרע שלהם, שצפוי להרים את הבארבי שוב רק עם שירים מאלבומים קודמים (ואולי עם Splitter הקצבי למדי). הם בחרו ללכת לכיוון הרגיש שלהם, ולוותר קצת על הרגליים. נחכה ונראה. אם כך ואם כך, אין לי ספק שההופעה הצפויה בבארבי איננה הופעה שאתם יכולים לפספס.

שיאים: Para, No Te Vayas, Hush, Splitter.

9. Crystal Castles – III

את קריסטל קאסלס הכרתי בעקבות הקאבר המופלא שלהם ל Not In Love של פלטינום בלונד, ביחד עם רוברט סמית', הסולן של הקיור. הקאבר הזה הוא אחד השירים שהכי אהבתי בשנים האחרונות, והוא לא מפסיק לרגש אותי, ולגרום לי להתפרע לגמרי כל פעם שאני שומע אותו. לכן, האלבום הזה הוא אחד האלבומים שהכי חיכיתי להם השנה. והוא לא איכזב. קריסטל קאסלס הוא הרכב מאוד קשה בעיניי, הסאונד שלו מאוד סמיך. ועדיין, שלושת האלבומים שלהם מצויינים, ושווים את ההשקעה. דווקא האלבום הזה הוא המקום להתחיל בעיניי. הוא הרבה יותר מלודי, יש בו לא מעט שירים שתופסים אותך מיידית, והוא גם מאוד רקיד. למשל, Telepath ו Affection הרקידים, או Sad Eyes שתופס את המאזין מיידית, ו Child I Will Hurt You, השיא הברור של האלבום, שמסיים אותו עם אקורד קצת עצוב. אני רוצה להזכיר כאן עוד, אבל נסתפק באלו. תנו להם צ'אנס וסבלנות, הקריסטל קאסלס שווים את זה.

שיאים: Child I Will Hurt You, Affection, Plague, Wrath of God.

10. Madonna – MDNA

רק בשביל לתבל את הרשימה בקצת פופ. מדונה חוזרת לפופ, אחרי האלבום הקודם שלה, Hard Candy, שהיה בעיניי, איך לאמר בעדינות, מחורבן. האלבום ההוא גם סימל נקודת שפל בקריירה שלה, במובן הזה שלראשונה היא לא הובילה טרנד, ולא שמרה על כיוונים קודמים, אלא הלכה עם המיינסטרים מסביבה. ולא רק זה, אלא שהיא לא ביצעה את הסגנון הזה בצורה טובה מדי. לכן, גם אם האלבום הזה הוא לא יצירת מופת, הוא משמח. כי מדונה חזרה לדאנס הפשוט שלה מתחילת הקריירה. שמעתי את האלבום המון לפני ההופעה, וככל ששמעתי אותו יותר, כך אהבתי אליו גדלה. ואחרי ההופעה, על אחת כמה וכמה. I'm Addicted, השיר הכי רקיד שלה מזה שנים, הרים את ההופעה לאוויר, Girls Gone Wild, שבהתחלה לא התלהבתי ממנו, אבל היום אני חושב שהוא יופי של שיר. Masterpiece, שמחזיר את מדונה סוף סוף לבלדה מעולה, I'm A Sinner הכיפי, וגם Falling Free שמסיים את האלבום בשקט, נורא יפה. אז אולי לא מדובר ביצירת מופת, או עוד אלבום לפנתיאון שלה, אבל כן מדובר בחזרה למקורות, ובביצוע מצויין של זמרת שעוד יש לה מה להציע. העיקר שתמשיך בכיוון הזה.

(גם כאן די שווה ללכת על המהדורה הכפולה, עם כמה שירים טובים לא פחות משירי האלבום. כמו כן, ישנה גרסה אקוסטית יפה ל Love Spent. נסו ותהנו).

שיאים: I'm Addicted, Falling Free, I'm A Sinner, Masterpiece.

אלבומים שחבל שלא נכנסו לכאן, וגם זה, באופן די שרירותי:

Why? – Mumps Etc – עשיר ומגוון בצורה בלתי רגילה, יפהפה.

Rufus Wainright – Out of the Game – גם הוא נתן פה הופעה, קצת שנויה במחלוקת. ההפקה של מארק רונסון נותנת לו כיוון עשיר וכיפי, בניגוד לאלבומים הקודמים וה"רציניים" יותר שלו.

Japandroids – Celebration Rock – נכנס גבוה בהרבה רשימות, אבל לא שמעתי אותו מספיק. רוק אלטרנטיבי מאוד "מלוכלך" ואנרגטי. The House That Heaven Built הוא לגמרי אחד משירי השנה.

Rumer – Boys Don't Cry – לא מופלא כמו האלבום הקודם שלה, אבל ראוי לציין את העובדה שלמרות שמדובר באלבום קאברים, רומר החכימה ובחרה שירים לא ידועים של אמנים ידועים למדי, ובכך הפכה את השירים לשלה, כי את המקור לא הרבה מכירים. כמו באלבום הקודם, גם כאן יש עיבודים יפים בסגנון פופ סיקסטיז, עם הקול המלטף והנפלא שלה, ומי שאהב את הקודם ודאי יתרגש גם מהחדש. (גם כאן שווה להשיג את המהדורה המיוחדת)

Father John Misty – Fear Fun – ג'וש טילמן, לשעבר המתופף של הפליט פוקסז הולך לכיוון של פולק-רוק פסיכדלי, לפעמים עם נגיעות של רוק קצת יותר בועט. האלבום לגמרי נשמע כאילו הוקלט בסוף שנות השישים-תחילת השבעים. באופן מעניין, הוא מזכיר לי את האלבום שהוציא המתופף המנוח של הביץ' בויז, דניס וילסון, שנקרא Pacific Ocean Blue. ממליץ בחום לנסות את שניהם.

כמה אזכורים לאלבומי הופעה מעולים שיצאו השנה:

Led Zeppelin – Celebration Day

לד זפלין סוף סוף הוציאו את הופעת האיחוד האגדית שלהם מ2007. אני עוקב אחרי קריירת הסולו של רוברט פלנט, והאלבום שהכי אהבתי בעשור הקודם הוא Raising Sand שהוא הקליט עם אליסון קראוס, כך שלא הופתעתי מהקול הנפלא שעדיין יש לו. ג'ימי פייג' וג'ון פול ג'ונס נותנים שואו מטורף לא פחות, וג'ייסון בונהאם, הבן של המתופף המנוח ג'ון, לא מבייש את הפירמה. ערב אגדי.

Paul Simon – Live in New York City

האלבום האחרון שלו היה אלבום השנה שלי ב2011. ההופעה שלו בארץ הייתה אחד הימים היפים בחיי, והשנה אפילו זכיתי למכתב הקדשה ממנו, אחרי שהייתי טיפה בקשר עם המנהל שלו, אחרי שפגשתי אותו בארץ (הנה, השווצתי קצת). אלבום ההופעה כולל 20 שירים מתוך 27 שהיו בהופעה שהוקלטה, וזה די מצער. ועדיין, יש פה את הקלאסיקות, ואת השירים החדשים והנפלאים, וכל הביצועים פשוט מושלמים. אז כן, היה יכול להיות ארוך יותר, אבל זה כל כך מופלא, שלמה להתלונן?

Florence + The Machine – MTV Unplugged

אחרי אחד האלבומים הטובים של השנה שעברה, פלורנס פונה לכיוון האנפלאגד, שבאופן טבעי מדגיש את הקול האלוהי שלה. מעט קשה להתרגל לעיבודים האלה, אחרי הבומבסטיות של האלבום, אבל אחרי שמתרגלים, מבינים שגם כאן העיבודים נפלאים. שווה להתעקש.

Kylie Minogue – Abbey Road Sessions

אמנם זו לא הופעה, אלא עיבודי מיתר ללהיטים קודמים, אבל כללתי אותו כאן. קיילי אולי לא ווקאליסטית גדולה, אבל איך שהוא, העיבודים האלו מצליחים לעבוד, ונותנים פנים אחרות ומעניינות לשירים. קיילי לקחה כאן סיכון, ובסופו של דבר זה עבד לה. מעניין וכיפי.

שתהיה שנה אזרחית משובחת, עם מלא מוזיקה טובה והופעות בלתי נשכחות (הנה, היום כבר הודיעו על שובו של מארק רונסון).

בפוסט שלי על אלבומי השנה שעברה, הבעתי תקווה שטייגר לאב יוציאו ב2012 אלבום בכורה. זה לא קרה. נקווה שב2013 זה סוף סוף יקרה. בינתיים, הנה עוד שיר שלהם:

מודעות פרסומת

2 תגובות (+הוסף את שלך?)

  1. idity8
    דצמ 25, 2012 @ 22:17:46

    אפשר כפתור לייק לבלוגרים מינימליסטיים?
    בחירות מעולות 🙂

    הגב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: