זמרת אחת למשול בכולן ולהשלות – על לנה דל ריי

Lana-Del-Rey-Ride-Video-6-600x363

פנטזיה לא עושה לי את זה. באמת, יש סיפורים שתופסים אותי והם בדרך כלל אלה עם הרמיזות הפילוסופיות או הקלאסיקות מהסילבוסים של השלוש שנים האחרונות. יצורים בעלי אוזניים מחודדות או חצאי ג'מוסים ממש לא מושכים אותי. הכי קרוב הגעתי לסופרמן וספיידרמן, באטמן של כריסטופר נולאן כבר היה יותר מפנטזיה על-גיבורית. אבל יש יוצא דופן יותר מיוחד והוא "שר הטבעות", פרי מוחו רחב האופקים של ג'.ר.ר טולקין, שהמציא את התיכון היפה ביותר שהמציאות בחיים לא תוכל להפיק. הארץ התיכונה ותושביה, בעיקר ההוביטים, אפשרו לי להיפתח לז'אנר, אך רק דרך הסרטים. את הספרים לבושתי עדיין לא קראתי. *עדיין.* ביום שבת ראיתי את "ההוביט" בקולנוע, מה שהוביל אותי לבלות חצי חופשת מיגרנה בצפייה בטרילוגייה ההיא. עוד פעם בכיתי כשבורומיר מת (המוות הכי יפה של שון בין?), כשת'יאודן מת ובעיקר במסחטת הדמעות שהיא חצי השעה האחרונה של הטרילוגיה, גם בפעם המי יודע כמה שאני רואה אותה. ועכשיו אני יושבת ותופסת את הראש (גם בפעם המי יודע כמה) ומבינה עד כמה מציאותי הסרט הזה, וכמה פנטזיה עוטפת אותי בלי שארגיש אפילו, והו, כמה שהיא מושכת.

אז מאנשים נמוכים עם אוזניים מחודדות ורגליים שעירות, אני עוברת לגברת חלקלקה שהאכילה אותי בסרט הכי מתוק. לנה דל ריי ליוותה אותי כל השנה, בין אם רציתי או לא. בהתחלה היא עשתה לי את זה עם "Video Games" והאמנתי למשחקים שהיא שיחקה עם המוח שלי, האמנתי לכמה רגעים באהבה הוליוודית חסרת מעצורים ובאמריקה אחת נוסטלגית ומלאת הבטחות ורודות. החלום התנפץ כשהקשבתי לשאר האלבום שלה, "Born to Die", ונוכחתי לדעת שעם כל חלום באה גם הפשרה שעושה האמן כדי להצליח. לנה דל ריי הלכה בדרכי ריהאנה ושאר הכנועות לכיוונים של היפ הופ דל שומן ותדמית של זונת צמרת. עזבתי את דל ריי ושטתי בדרכי הכנועה אל מחוזות גבריים, ו(מה לעשות שהם עדיין) חזקים יותר.

אבל אז יצא השיר "Ride"

החלום האמריקאי שב להציף לי את הלב, ו-50 כוכבים לבנים האירו לי דרך חופשית יותר לרכב עליה. החופש בספריו של ג'ק קרואק חזר אליי מאחורי גבם של אופנוענים, שערה של דל ריי התנפנף לו ברוח מדברית, והרגשתי עצמי נסחפת יחד איתה למחשבות על מטרה אמיתית, רצון שיוביל אותי סוף סוף להבין מה אני עושה פה. הגברת הוציאה את אלבומה במהדורה מיוחדת שכללה דיסק נוסף עם שמונה שירים חדשים, שהלוואי והיו מחליפים את כל אלה שלא סחפו באלבום המקורי. תוך חגיגה של אייקונים אמריקאיים כמו ברוס ספרינגסטין ואלוויס פרסלי, היא נתנה כבוד גם לאבי האופטימיות האמריקאית, וולט וויטמן ב"Body Electric". אמריקה הישנה, זו שחלמה קדימה ולא פנימה, נפחה רוח חיים וגם ניפחה שפתיים. ב-"Bel Air", עם פסנתר שמזכיר קצת את דייויד לינץ', הכישוף יכול היה לכבוש אותי לגמרי. קרה וגם התאהבתי באותה תקופה, על אמת, בשר ודם, ופתאום הבנתי על מה דיברה המשנוררת בשירי האהבה האחרים שלה. ג'יימס דין לא היה לי כמו ב"Blue Jeans" וגם לא נולדתי למות עם אף אחד, אבל השירים ידעו להגבירבי רגשות שנחו אצלי זמן לא קצר, ואפילו כאלה שלא הייתי מודעת שקיימים. פתאום כל הנימים היו כולם למען אחד, ואחד היה בשביל כולם, הפרפרים בבטן מעולם לא ידעו כזו שמחה.

אך כל זה היה תעתוע.

האהבה נגמרה, ועמה הגיעה ההבנה שעם קולה הכל כך מיוחד של דל ריי, עדיין יש בה את רוח השרלילה שמעידה על טעם של פפסי קולה שם למטה. עוד פרצוף יפה שהבטיח עולמות של אהבה והקרבה הדדית נפלה למלכודת של כניעות חסרת צניעות בעליל. מרקיע שביעי, דל ריי ירדה למינוס אחד, והשאירה לי זכרונות מתוקים להיאחז בהם בתקווה לאושר הבא שיגיע. מהדורת "Paradise" של דל ריי הייתה יכולה להיות אוצר בשבילי, לולא היה טומן בתוכו גם כמה מלכודות פופיות חסרות טעם וריח. מגזינים הכתירו אותה בתור הבטחה גדולה, והאמנתי לזה. היא באמת טובה, אבל לצערי גם רודפת בצע. ההוביטים שחגגו לי על הלב החזירו לשלטון את המציאות האנושית, ושבתי אל הארץ לקרוא קצת מאמרים של מישל פוקו וספרים מהסיקסטיז, ומה אתם יודעים… החיים בכל זאת יפים.

lana-del-rey-paradise-edition-new-album

ולמה הם יפים? בנוסף לדברי חכמים כמו פוקו וקן קיסי יש אלבומים מלאים, מהתחלה ועד סוף, שכן עשו את השנה יפה יותר, ומגיע להם לדעתי לקבל את תשומת הלב של המילה הכתובה. אז אחרי שהוצאתי את הטיול השנתי עם השרלילה, עכשיו הגיע הזמן להוביטים המזמרים. או בקיצור- עוד אלבומים שעשו את 2012 יפה כמו האלפים. זה יהיה בפוסט הבא.

עד אז, חג שמח!

חן.

מודעות פרסומת

3 תגובות (+הוסף את שלך?)

  1. Noam B
    דצמ 27, 2012 @ 13:13:45

    כתבת מקסים, נהניתי 🙂

    מִלנה אני לא מתלהבת יותר מדי. משהו בקול שלה מפריע לי, והשירים (הספורים ששמעתי) לא מעניינים מספיק בשביל לגרום לי להמשיך להקשיב בכל זאת.

    הגב

    • Chen Honig
      דצמ 27, 2012 @ 13:23:53

      צריך מצב רוח מסוים בשביל דל ריי, הייתי אומרת לך לתת לה צ'אנס, אבל יש מספיק לשמוע במקומה:)

      הגב

      • Noam B
        דצמ 27, 2012 @ 15:49:46

        אני חושבת שאם בשביל מוזיקה מסוימת צריך מצב רוח, אני בכל מקרה ארגיש מהתחלה שיש לה פוטנציאל למצוא חן בעיני, במקודם או במאוחר. ועם לנה לא הרגשתי דבר כזה.
        בכל מקרה, כמו תמיד, עוד חמש שנים היא תוכל להיות הזמרת האהובה עלי P:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: