אבק מתחת לגלים – המלצות חדשות-ישנות

לא, עוד לא הקשבתי לסטרוקס החדש, גם לא ליה יה יז, לא לבלק רבל מוטורסייקל קלאב. אליהם אגיע אני מבטיחה, אבל בינתיים קבלו כמה מטעמים שבחרתי כן להקשיב להם. כמעט טבעתי בחודשים האחרונים בתוך גלים גדולים של מוזיקה חדשה ששטפו את הרשת, ובכל זאת מצאתי כמה גרגרים של חול ואבק שהראו את הכיוון למקום יבש ובטוח:

natehall

יום בהיר אחד של חופש, אחרי שיחה מתמשכת שממנה נבעה המסקנה שאת המוזיקה שלי אני מעדיפה לקנות ולא להוריד, שמתי פעמיי לכיוון חנות "התו השמיני" בחיפה. בכניסה בירך אותי מנהל החנות, וחבר יקר מאוד, והזמין אותי להקשיב לכל מה שהעין תתפוס כמעניין. בין דיסקים של אלבואו וגריזלי בר, שכבר היה לי ברור ייכנסו לשקית שחרחרה בסופו של הביקור, לקחתי לעמדת ההשמעה גם כמה אמנים זרים לי. על הדיסק של נייט הול הודבקה המלצה מודפסת שהבטיחה עולמות של פולק וניל יאנג, והניצוץ נדלק. שלושה אלבומים, שהיו בתור להיכנס למערכת, חצצו ביני לבין "A Great River". כשהגעתי להקשיב לו, השלושה הקודמים נשכחו, את שמם כבר מחקתי מרשימת הקניות – מולי כבר לא ראיתי מדפים של סרטי דיוידי ובלו ריי, אלא יער חום ואפל שכלל בתוכו את הפסולת הרעילה שחיה בתוכי. פטי סמית' אמרה פעם: "לעולם אל תוותר\י על העצב הלוהט שנקרא תשוקה", נייט הול שרף את העצב שלו, הרתיח אותה בתור גיטרות שורטות, ויצאה ממנו תשוקה עזה למישהו שימשה אותו מתוך אותו יער עבות.

"How I been left in the sun
Longer I lust for the cold
How long I crept on my knees
Cut my hand to the bone
One cell divide, live three times and cut for the heart of the sun
Bad luck cutting its bones on solid grounds"

(מתוך השיר הפותח "The Earth in One Cell")

ההשוואה לניל יאנג לא מוגזמת, הקאובוי הקנדי שרט לא פעם עם הגיטרה שלו, בלי עזרה מאף כלי אחר, ומר הול עשה עבודה מצויינת באותה מחלקה של צניעות מוזיקלית. הגיטרות שלו ממלאות את החלל עם מלנכוליה שלא יודעת גבולות, והמילים שלו מערבבות בתוכן את הטבע הכל יכול והפרט הקטן, שאינו יודע היכן למקם עצמו בתוך כל הכוח. התאהבתי באלבום הזה כל כך, והוא הזכיר לי כמה מוזיקה יכולה להיות גם היא כוח כל-יכול. מהחנות יצאתי עם גריזלי בר הראשון, הביסיידים של אלבואו, וחבר חדש בשם נייט הול.

בכדי לקבל את מלוא האפקט, אני ממליצה לשים את השיר עם האוזניות עמוק בתוך האוזן.

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~

benoit

בפרוייקט הקולנוע של סיגורוס, הם הזמינו אמני וידאו, שרואים מעבר למה שהעיניים יכולות לספוג, והציגו בפני הקהל הרחב את המסע אותו המוח שלהם עובר דרך הקשבה למוזיקה של הלהקה האיסלנדית. באחד הקליפים, הוצגה דמות מכוסה חומר ורוד ודביק, שמנסה להתנתק ממנו אך בלי הצלחה – גם כאשר הנוזל הורוד יורד קצת – הוא מתמלא רק עוד ועוד ואין דרך חזרה. כמה חזק שהדמות תנסה, החומר לא יעזוב אותו. כאשר ראיתי את התמונה למעלה, העטיפה של האלבום של בנואה פולארד, רק על זה חשבתי. בעודו מנסה לקלף את העצב והאובדן, הרגשות נערמים לכדי עוד ועוד כלים מוזיקליים. ביליתי עם האלבום הזה שעות רבות של קריאה בתוך עולמות ריאליסטים של סיפורים על גבי סיפורים ("ליל האוב" של פול אוסטר), אירועים ברוטליים החושפים את טבעו החייתי של האדם ("המחברת הגדולה" של אגתה קריסטוף) ותיאורים רומנטיים של נופים ופילוסופיה ("התעלומה של אודולפו" של אן רדקליף). המוזיקה של פולארד עזרה לי להיכנס אל תוך הספרים ולהתרכז בתוך מילים של אחרים. היה קשה להתקלף חזרה לחיים, עם כל החורף שמסרב לעזוב את מחוזותינו, והמשיכה לעושר הצלילים של האלבום הזה.

בתוך ים של אמנים חדשים ולא חדשים שהוציאו חומרים חדשים, מצאתי מישהו להיאחז בו, אמריקאי ממישיגן שבחר לביים לו שם צרפתי – כמו יצור שמגיע בתוך חלום ולוקח אותך למחוזות שלא הכרת, ככה גם המוזיקה שלו.

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~

woodkid

ביום חמישי האחרון הגעתי לחנות בה אני עובדת, וכרגיל חיכתה לי ערימה מכובדת של דיסקים חדשים בכדי שאסדר אותם. הסקרנות שיש לי תמיד ובדרך כלל מקבלת סטירה בפרצוף, סוף סוף קיבלה את הליטוף שמגיע לה כאשר הבחנתי בחברים כמו דבדנדרה בנהארט, יה יה יז, ו-וילג'רז בין טיילור סוויפט אחד למשנהו. חבר נוסף שהגיע היה וודקיד, עלם חמד צרפתי, אמן וידאו מוכשר שעזב את המצלמה בצד ובמקום הביא איתו תזמורת שלמה שתלווה אותו באלבום חדש שהוציא.

האביר האפרורי על העטיפה הגיע מהעבר הגותי של ימי הביניים ובא להילחם עם האוזן שלכם בעזרתם של כינורות, כלי נשיפה מגוונים, ואפוקליפסה מוזיקלית שכל אחד ירצה ברקע כשהוא יוצא למסע הרג (באופן המטפורי של הביטוי, כן?). "The Golden Age" מביא רעשי מלחמה, תופים מתלהמים, וצבעים עזים של חייתיות אנושית אשר נהפכו בעניין של כמה שירים להרפתקאה דרמטית, פסקול צרפתי עתיר אפקטים – ללא אלימות, רק סערת כלים שגרמה לי לרצות להקשיב עוד ועוד.

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~

2013, את משתפרת. המשיכי כך!
המשך סופ"ש נעים,
חן.

מודעות פרסומת

5 תגובות (+הוסף את שלך?)

  1. brombit
    אפר 27, 2013 @ 21:36:31

    אני אהיה מעפנה ולא אתייחס בכלל למוזיקה שהזכרת P:
    ורק אגיד שלקנות מוזיקה ולהוריד אותה זה ממש לא סותר. אצלי הם הולכים יד ביד. כי אני לא יכולה לשמוע שיר אחד בחנות ולדעתי שאני אוהַב את כל האלבום. הלוואי.

    הגב

    • Chen Honig
      אפר 27, 2013 @ 21:42:02

      בגלל זה כשהולכים לקנות דיסקים, מבקשים יפה להקשיב. אם אני שומעת שלושה שירים והם עושים לי את זה, זה מספיק לי. זה חלק מחוויית ההקשבה בשבילי – לקנות דיסק ואז להקשיב לו.

      הגב

  2. ארז (אנטנות השמימה)
    אפר 30, 2013 @ 17:01:57

    קשה לומר על וודקיד שהוא זנח את המצלמה כשהחלק הטוב ביותר במוזיקה שלו (מבחינתי) הוא הקליפים שהוא יוצר לשירים שלו. אני נהנה מכמה שירים שלו, אבל לא יותר מזה (למרות שעוד לא שמעתי את האלבום המלא שלו, אלא רק את האיפי הראשון).

    נייט הול הזה הוא חתיכת מציאה!

    הגב

    • Chen Honig
      מאי 01, 2013 @ 15:16:43

      הקליפים שלו הם באמת ממתק לעיניים, ומתארים בדיוק את מה שהמוזיקה מעבירה לי באוזניים. מה עם מר פולארד? לא הזיז לך שערה?

      הגב

      • ארז (אנטנות השמימה)
        מאי 01, 2013 @ 23:47:27

        התגובה הראשונית שלי הייתה "פולארד? מי?".
        אבל נפל לי האסימון שהיה עוד מישהו בפוסט הזה. ובאמת, לא הזיז ודי התפוגג לחלוטין אחרי ששמעתי את השיר. גם זה קורה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: