להחזיר אור אינסופי – על ההופעה של דפש מוד בפארק הירקון

אתחיל בוידוי – מעולם לא הייתי מעריצה של דפש מוד. כאשר חבר מהעבודה החליט שהוא פורש מעולם הדיסקים, הוא הביא לי כמה אלבומים של הלהקה, בניסיון להכיר לי אותם יותר מהלהיטים הידועים. האזנתי להם כמה פעמים, וככה הם נשארו, פעימות של מוזיקה שלא הצליחו להיכנס עמוק יותר מהאוזן. על ההופעה מ-2009 ויתרתי, למרות היה-יה-יז, והפעם החלטתי לתת צ'אנס ולראות אולי דייב גאהן יוכל לגרום לי גם לענטז ולהשתגע יחד איתו.

ארבע שנים עברו מאז הפעם האחרונה שדפש מוד הופיעו פה בארץ. סיבוכים אישיים של הלהקה, והתעקשות על שירים מהאלבום אותם רצו להוציא לסיבוב הופעות הרחיקו את הלהקה מן הקהל, שרובו יצא מאוכזב מן ההופעה. ארבע שנים מספיקות בשביל לסלוח ואפילו להסמיק מההזדמנות לקבל את תואר המדינה בה נפתח סיבוב ההופעות החדש, שנועד לקדם את האלבום החדש “Delta Machine”, שיצא לפני מספר חודשים.

פארק הירקון אמש היה מלא באהבה. בערך כל אדם רביעי שנכנס למתחם עטה על עצמו את האותיות D ו-M במבחר ה-וריאציות שעוצבו לכל סיבוב הופעות. כל אחד ומרחב הדפש מוד הפרטי שלו. האירוע התנהל פחות או יותר לפי לוח זמנים, שזה לא ממש כשר בארצנו הקטנטונת. תמיר מוסקט ותומר יוסף מהבלקן ביט בוקס נעו ונדו על עמדת הדיג'יי במטרה להביא ממיטב הקצבים של העולם, ולאחר מכן עלו Booka Shade. ההרכב הברלינאי, שכולל בתוכו שני בני אנוש ואין ספור כלי הקשה וקלידים מסביבם, שמר על אנרגיות חיוביות עם מוזיקה אלקטרונית קליטה כשבשלב מסוים היה קשה להבדיל בין טראק אחד לאחר. רק בזמן הופעת החימום, הפארק החל להתמלא עד תום, חלק התנועעו לפי הקצב של הברלינאים, חלק העדיפו לשבת ולדבר על ענייני היום.

בשעה שמונה ירדו Booka Shade עם הרבה תודה וזיעה, ו-45 דקות עמדו בין הקהל להופעה אליה ייחלו. כמו שעון, האורות כבו על הקהל וכיאה לאריות אשר חיכו לטרף הזה ארבע שנים, כולם שאגו לקראת עליית דייב גאהן, מרטין גור ואנדרו פלטשר. החבר'ה התהדרו במיטב ה-וסטים, האיפור ניצנץ מעפעפיו של גור, והשחור הגותי לא נמרח ולו לדקה על פרצופו של דייב גאהן. כאקט של קידום פנים, הם החלו את ההופעה עם השיר הפותח מהאלבום החדש, "Welcome to my World". לקראת סיום הבית הראשון של השיר, ההתלהבות מסביבי שככה ושיחות של "אני לא רואה כלום" ו"למה לא רואים אותם על המסכים?" מילאו את האוויר הלח. כשהגיע "Angel", זמן המסך של גאהן וחבריו הגיע, וקולות של הקלה נשמעו מסביב. איכות המסכים הייתה ללא דופי. מרוב דיוק, לא ראו פיקסלים.

כפי שדפש מוד הבטיחו, ההופעה הייתה מלאה בקלאסיקות אישיות שלהם כמו “Black Celebration”, “Walking in my Shoes" ו-"Barrel of a Gun". המסכים התמלאו בוידאו-ארט שיבדר כל עין, אם אילו הכלבים שדגמנו לצלילי "Precious", או דפש מוד עצמם שהופיעו במלוא אפלותם תודות לצילומיו של אנטון קורבין (במאי קונטרול ו2U). השירים החדשים לא הלהיבו את הקהל מסביבי, אבל הביצועים נשמעו מצוין דרך מערכת הסאונד שחוץ מכמה בסים שלא במקום, לא פספסה. בלט במיוחד השיר "Heaven" אשר לכשעצמו נשמע מצוין, אך בהופעה קיבל את גוון מלא יותר. כשהגיע זמנו של “Enjoy the Silence”, רמת האדרנלין עלתה ועמה גם האייפונים, במפגן עשיר של איכויות צילום שהיו גורמים לקורבין להתהפך במיטתו. כשהגיע "Personal Jesus" עם פתיחה מפלרטטת, הקהל נענה בחזרה וכשהגיע "Goodbye", אנשים כבר החלו להתדיין לגבי זמני רכבות.

חשבתי שמשעמם לי, למרות הסקס שניגר מן הבמה, הפנטוזים שגם אני דייב גאהן הולכת על הקאט ווק ומפלרטטת עם הקהל בלי סוף, והפעלות הכפיים שהגיעו מדי פעם, הרגשתי לא מחוברת לאווירה. החבורה הבריטית ירדה מן הבמה, ופיהקתי לעצמי כאשר כל השאר מסביבי צעקו לעוד. מרטין גור עלה על הבמה, כשרק נגן הקלידים מאחוריו, ואני עדיין הייתי רכונת ראש. כשגור פתח את הפה לשיר את השורה הראשונה של "Home", המבט כבר היה מופנה לכיוון הבמה עם חיוך רחב. צמרמורת קלה עברה בי, וכשהקהל שר יחד עם גור לקראת סוף השיר, לא היה אפשר להסתיר את ההתרגשות גם מפניו של גור. באותו רגע הבנתי שבלילה הזה הוא היה שייך לנו, לקהל הישראלי, וכך גם גאהן שעלה לאחר סיום השיר לבמה, והמשיך לנצח על הקהל, כדי שימשיך לשיר את המנגינה הכל כך אהובה.

ההדרן המשיך עם "Just Can’t Get Enough", "Halo" ו-"I Feel You" שבלט עם וידאו ארט מרשים במיוחד ומפגן ווקאלי מרשים של גאהן וגור. השירים לא השאירו אף אחד אדיש, ולאחר שנפרדו חברי הלהקה מן הקהל עם "Never Let me Down", אלה שלפני כמה דקות בדקו זמני רכבות רק ייחלו לעוד. כאשר האורות דלקו על הקהל, קשה היה שלא להבחין בחיוכיהם של הסובבים, המעריצים הרבים יצאו הפעם מרוצים וכמהים לעוד מנה של דפש מוד. איך אפשר שלא, כשכל כך הרבה אהבה ניתנה מכיוון הבמה, עם דייב גאהן ומרטין גור שהסעירו בקולם היפה, גאהן עצמו שלא הפסיקו לזוז ולהלהיב עם צעדיו הייחודיים, והסאונד המשובח שלא איכזב.

ובכל זאת, אני לא יצאתי מעריצה מן ההופעה הזו. עכשיו, כשאני קוראת את מה שכתבתי, אני לא מבינה גם למה. אבל מי זו אני מול אלפי החיוכים שהתנוססו אתמול, אלפי אנחות הנאה שהגיעו כשנפל האסימון וגילו איזה שיר יהיה הבא בתור ואלפי המחמאות שקיבלה הלהקה מהמעריצים שהגיעו להופעה אתמול בערב. לעומת כמה רגעים של נפילה, כשהקצב התמתן או שהסבלנות הישראלית ירדה לטמיון, כל מי שדיברתי איתו יצא מרוצה ובעיקר יפה. דפש מוד נתנו למעריצים שלהם פיצוי על העבר, וציפייה להופעה נוספת בעתיד.

עד להופעה הבאה,
היו חיוכים ושלום,
חן.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: