פוסט אורח: הורה השלמה

הפוסט הבא לא נכתב על ידי צוות הבלוג הרגיל, אלא כותב אורח: אלעד אברון.
הודעות נאצה ומעטפות נפץ נא לשלוח אליו, לא אלינו!

אני בטח לא צריך לספר לכם את הסיפור של "הבילויים", אבל אספר לכם שגיליתי את "הבילויים" באמת קצת מאוחר מדי. ממש במקרה, בערך שנה אחרי הפירוק שלהם, נחשפתי פתאום לשירים הפחות מוכרים שלהם, וגיליתי עולם מדהים מבחינה מוזיקלית ומילולית; לא רק יחסית למה שחשבתי שהייתה להקת נונסנס, אלא גם באופן יחסי לכמעט כל מה שהכרתי מהארץ. פתאום גיליתי שירים פוליטיים ונוקבים, ובו זמנית שירים מצחיקים והזויים על שכרות, יחסים, סמים ורוקנרול.

התאכזבתי מאד שלא אוכל לראות אותם מופיעים, עד שב- 2011 בשלהי המחאה החברתית של הקיץ התחילו לצוץ לחשושים על זה שהם שוקלים איחוד. עד מהרה הלהקה הודיעה על איחוד קרב ובא, ועל הדרך עשתה סיבוב הופעות קצר כדי להכיר מחדש את הקהל. בתום סיבוב ההופעות הם נכנסו להקליט את האלבום החדש שלהם: "הורה הסלמה".

צילום: עודד דוידוב

במרץ 2013 הם שיחררו כמה שירים מהאלבום החדש, בניהם שיר הנושא "הורה הסלמה". בשיר הייתה מידה שווה של סגנון מוזיקלי מאד ספציפי (בכל זאת – לשיר קוראים 'הורה') עם המון כאוס ברקע – כלי נשיפה מתפרעים ומקטעי אורגן תזזיתיים, שהתחברו ביחד לכדי שיר שאומר המון גם במילים וגם במוזיקה שלו – כשלמעשה כל השיר הוא הוראות ריקוד שיכולות להישמע כמו פרשנויות פוליטיות. זה הרבה יותר פשוט והרבה יותר מצחיק ממה שזה נשמע. במקביל הם שחררו שיר שנקרא "בזמן האחרון", שיר שקט ועם מילים קצת מפוזרות וחסרות הקשר. בחרתי להתעלם ממנו כשהוא יצא, פשוט כי לא הצלחתי להבין מה הוא מנסה להעביר, אם בכלל. הוא לא רקיד, הוא לא מצחיק, הוא לא ממש אומר שום דבר, הוא לא מיוחד מוזיקלית או יוצא דופן בשום צורה. בחרתי להאמין ששיר הנושא של האלבום יהיה זה שייצג אותו.


ב- 1 במאי 2013 יצא האלבום עצמו, ואחרי האזנה ראשונה, ושניה – לא יכולתי להמשיך לשלישית. הלב שלי נשבר – האלבום לא סתם אכזב אותי, הוא עיצבן אותי! מעבר למספר מאד מצומצם של שירים, לא מצאתי בו שום דבר שהזכיר לי אפילו במעט את הבילויים שאהבתי והכרתי. יותר מדי שירים היו ללא מקצב, ללא הגיון, ללא מסר או אפילו שמץ של סיפור שניתן להבין. איפשהו היה נראה שבניסיון שלהם להיות מורכבים מוזיקלית הם הלכו קצת רחוק מדי ומה שקיבלנו כתוצאה מכך היה גיבוב של כלי נגינה שעשו מה שהם רצו, בלי יותר מדי בקרה – הכוונה, או אפילו מבנה.

ניסיתי לחשוב איפה נפלתי. איך יכול להיות שכל כך נהניתי מהאלבומים הקודמים שלהם ומההופעה, אבל האלבום החדש כל כך אכזב אותי? אולי זה קשור לזה שכמה מהשירים שהכי אהבתי מההופעה פשוט לא הופיעו באלבום? מה שכן הופיע היה ערבוביה של שירים שרובם הגדול היה פשוט כלום. ובכל זאת, מצאתי את עצמי מזמזם כמה מהשירים אח"כ, אז החלטתי לשבת ולבחון שיר אחרי שיר, לראות אם אני מצליח להבין מה השתבש, ולנסות להשלים עם מה שיש – כי כנראה שבכל זאת יש משהו…

"ניפגש על החוף" למשל, השיר שפותח את האלבום – הוא שאנסון שמתכתב עם שנות הארבעים במוזיקת אקורדיון ועוד שלל אלמנטים מוזיקליים שיגרמו לכם לדמיין תמונות מוצהבות מתקופת קום המדינה המפרסמות גלידה או סודה עם ילדים בבגדי ים מחוספסים. הוא גם קצר ולכן התייחסתי אליו כאל קוריוז, כמו הרבה מרצועות הפתיחה של הרבה אלבומים אחרים. ביננו, הוא גם לא עשוי רע – הוא פשוט לא קשור.

ג'ין פרסלר, 1925

"זמר סאפות" -השיר שבא אחריו בניגוד מושלם, מתחיל עם אותו כאוס שאפשר לזהות אח"כ בעוד כמה שירים באלבום, כשהשילוב בין הגיטרה הרוטטת, האורגן המופרע וכלי הנשיפה נשמע מעולה ומעביר בדיוק מה שהשיר מנסה להעביר גם במלל: תחושת חוסר אונים ובלגן. הרעשים והאפקטים של השיר מתחברים היטב לשורה שחוזרת על עצמה שוב ושוב: "אין לך מה לעשות עם זה". המקצב שלו מעולה, וכל השיר יושב טוב-טוב על קו התפר בין ג'ז, בלוז ורוקנרול.

השיר הבא מביא עוד היפוך – מארש שנקרא פשוט "הצעדה" – פשוט מאד מוזיקלית (ושקט יחסית – בכל זאת מארש) עם גיטרות, קלי הקשה קלים ושירה מתקתקה (של אישה, לא פחות). המלל עובר בין פוליטי וביקורתי לאבסורדי מעט, אבל לרוב לא ממש סוטה מהמסר הכללי של השיר (והלהקה, כשחושבים על זה): רע לנו, אבל אנחנו ממשיכים כאילו הכל בסדר. למה? כי ככה. השיר הזה מהנה בעיקר כי הוא עשוי היטב, מנוגן היטב וכתוב היטב. אבל הוא לא מיוחד מאד, ונשמע מאד מכוון להיות שונה. כפי שאומר המם – פה חשדתי.


מיד אחר כך – שוב שיר פוליטי, ופה התחילה הבעיה האמתית שלי עם האלבום; "חמש הצעות לפתרון הסכסוך" הוא שיר שמקבץ את כל הקלישאות הפוליטיות על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל גם המלל וגם המוזיקה פשוט לא קיימים. המלל נשמע כמו גיבוב מחשבות חסר סדר, סתם מילים מעופפות בלי מקצב או חריזה. יתכן שזו הייתה כוונת המשורר – להראות עד כמה כל הקלישאות והאמירות שנזרקות לאוויר בשיח היום-יומי הן סתמיות וחסרות טעם, מטרה או משקל, מסוג הדיאלוגים הממוצעים שהייתם שומעים בשיחת צהריים בבית קפה תל-אביבי, סוג של "שירת הסטיקר". אז בסדר, המסר עובר פחות או יותר, אבל כשיר זה פשוט לא ניתן להשמעה. זה צורם באוזן, בעיקר בהתחשב בזה שה- 'מוזיקה' שמלווה אותו נשמעת כאילו מישהו פשוט לקח אורגן והתחיל סתם ללחוץ על מקשים. אין בזה שום מבנה או שום מקצב, זה פשוט רעש שמנסה להתאים את עצמו לאינטונציה הרנדומלית לחלוטין של השירה. ברור לי שזה מכוון – אבל זה לא שיר.

הסבלנות שלי לקוריוזים ול- 'משחקים' שאלבום אחד יכול להרשות לעצמו נגמרה כבר בשלב הזה. קיוויתי שהאלבום יפסיק עם השטויות ויתחיל עם המוזיקה, שונה וביקורתית ככל שתהיה. למעט יוצאי דופן אחד או שניים, זה לא ממש קרה.

צילום: ניר כפרי

"הזמן האחרון" היה השיר הבא, ופתאום הוא כבר לא נראה כל כך נורא כמו לפני יציאת האלבום. כשהוא בא אחרי פיסת זבל כמו "חמש הצעות לפתרון הסכסוך" הוא פתאום נשמע מסודר והגיוני – הוא שיר; יש בו מוזיקה, יש בו מלל, ולפחות הוא לפעמים מתחרז ומסתדר עם המוזיקה הלא רעה גם אם קצת משעממת. אפילו קצת הבחנתי בהבלחות של סיפור, אולי איש זקן שבוחן את סוף ימיו לטוב ולרע. כך או כך, זה לא עובר כל-כך טוב, אבל הבלגתי והמשכתי הלאה.

"הורה הסלמה" – שיר הנושא של האלבום, בא מיד אחריו. מדובר בשיר קצבי, כיפי, כאוטי במקומות המתאימים ומספק כל מה ששיר קלאסי של הבילויים אמור לספק: כיף, הומור, ודואליות מילולית. ואולי זה מה שהיה חסר לי עד עכשיו בעצם: המסרים הפוליטיים באלבומים הקודמים של הבילויים היו מאד נוקבים ובולטים, אבל הם באו בצורה של 'הפוך-על-הפוך'. "נפלא פה" דיבר על כמה באמת רע פה מתחת למעטה של ציניות והומור, "באב-אל וואד 38 א'" דיבר על מדיניות חוץ ותרבות כושלת במסווה של סיפור על מטוס מתרסק. אפילו "שאול מופז" סיפר על הרמטכ"ל דאז כעל סנטה-קלאוס, משהו שנשמע דבילי לחלוטין אבל בעצם מספר משהו מאד עגום שכמעט כואב לתאר במילים. "הורה-הסלמה" הוא בדיוק כזה: שיר שאומר שני דברים בו זמנית: אחד נונסנסי לגמרי, ואחד – באותן מילים בדיוק, פוליטי ועגום. ובניגוד ל- "חמש הצעות", הוא לא דוחף לך את זה לעין עם מסמר חלוד. הוא נותן לך להנות מהתהליך, כשגם אתה וגם הוא יודעים שבעצם הבדיחה היא עליך.

מיד אחרי "הורה הסלמה" בא שיר מהסוג השני של שירי הבילויים – שיר מוזר על יחסים. ובכל זאת, "שנאתי את הדירה שלך" הוא שיר פשוט משעמם. המלל המנותק והמוזר לא מספיק מוזר או אפילו ברור בשביל להצדיק את המוזיקה האיטית והמרדימה שלו, וכמו רוב השירים שאחריו באלבום – הוא פשוט לא מסודר ונשמע כמו קו מחשבה לא מאורגן ולא ערוך של בן אדם תוך שהוא מנסה להירדם לשנת צהריים קיצית בשבת.

צילום: נועה מגר

ודווקא את השיר הבא אהבתי, אבל הוא היה האחרון – ואנחנו רק באמצע האלבום. את "חייב להתארגן" שר ימי ויסלר – הגיטריסט המופלא של הלהקה – שקולו העמוק והמהדהד מתקיים בניגוד ובהרמוניה מוחלטים לקולו הגבוה והצווחני של נועם ענבר – הסולן (והבאסיסט). השיר נשמע כמו שיר ממערבון עם טוויסט Doors-י – ועושה את זה טוב. המקצב והגיטרה, השירה וקולות הליווי מתחברים יופי למלל ההזוי והמעופף. האפקטים ברקע עושים את השיר מאד אפקטיבי ומאד אווירתי, וככל שהשיר מתקדם חוזרת גם קצת תחושת הכאוס שיש בכל שאר האלבום, אבל פה זה מתאים גם למלל וגם למה שהשיר מנסה להעביר: אתה חייב להתארגן. ואולי קצת להרגיע עם הבאנגים.

מכאן ואילך, לצערי לא הצלחתי יותר להנות משום דבר באלבום. "ילד נרות" – קטע מעבר ג'זי חסר מטרה, מוביל ישר ל- "ערב ערב", עוד פעם האקורדיון והאורגן הקרקסיים, ועוד פעם מלל לא מאורגן ומקושקש. שוב פעם מתחיל רעש שלא תורם שום דבר לשיר, וזה רק נהיה גרוע יותר.
"שיר האספספת" הוא בדיוק אותו דבר. לא רציף, לא קוהרנטי, בקושי מוזיקלי ומלא רעש. אחסוך לכם את דעתי על שאר השירים באלבום – כי הם בדיוק אותו דבר. למעשה, אחרי "חייב להתארגן" – האלבום הופך לבלתי ניתן להאזנה.

אז לא ממש השלמתי עם "הורה הסלמה" כאלבום. השלמתי עם החצי הראשון שלו, על כל מגרעותיו, כי יש בו כמה שירים סבילים ואפילו אחד או שניים טובים. אבל החצי השני פשוט בלתי נסבל – ובלתי נסלח. הבילויים הם הלהקה בין המוכשרות ביותר שצצו פה בעשרים השנים האחרונות, והם בחרו לבזבז את הכישרון שלהם על בדיחה על חשבונו של המאזין; הם רוצים להעביר מסר מאד חד ונוקב, אבל עושים את זה על חשבון יצירת מוזיקה ומלל נורמליים והם בטח חושבים שזה מאד מיוחד או אפילו מצחיק – לפחות בשבילם.

כמשל, זה מזכיר לי שלפני העלייה שלהם לבמה בהופעה שלהם בחיפה השמיעו בכריזה באולם שירים בגרמנית שנשמעו כאילו נלקחו היישר מחנות אלבומים בגרמניה של שנות השלושים (עם או בלי הקונוטציות הנדרשות). זה היה מוזר, זה היה הזוי, וזו הייתה בדיחה שלהם על חשבוננו: אבל אז זה נגמר והתחילה ההופעה. הפעם הם שכחו שהבדיחה היא לא המטרה: הם כנראה רואים באלבום בדיחה בדיוק מאותו סוג; סאטירה או קוריוז משעשע אפילו. זה יכול היה להיות כזה אם זה היה בשיר אחד, או שניים – ואז הייתה מתחילה ההופעה. אבל כשיותר מחצי אלבום הוא אוסף חסר מטרה של רעשים ומילים, גם ובעיקר אם זו המטרה עצמה – זה הופך אותו ללא יותר מזה: בדיחה לא מצחיקה שמפספסת את המטרה שלשמה היא סופרה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: