האביב הספרדי – סיקור פסטיבל פרימוורה 2013

Prima3

המטרה העיקרית לקיץ 2013 הייתה לראות את בלר, ואם כבר בפסטיבל, אז למה לא לתבל עם איזו פנטזיה על הופעות נוספות של פאת'ר ג'ון מיסטי, פטריק ווטסון, סופיאן סטיבנס וגריזלי בר? הפסטיבל היחיד שהתקרב להגזמה הזו היה קואצ'לה, אבל המסע אליו היה מוגזם בפני עצמו מאחר והוא מתרחש כל שנה בחוף המערבי של ארה"ב. אז איילת ואני "התפשרנו" – הפעם ניסע לפסטיבל פרימוורה בברצלונה, וכערך מוסף למטושטשים קיבלנו מכל הפנטזיה גם את גריזלי בר. אחרי שמספר חברים חזרו משם עם חוויות חיוביות בעיקר, הגיע הזמן לגלות בעצמנו את החגיגה הספרדית של האינדי. ב-22 במאי הגענו לנתב"ג ארוזות בציפיות, עם מלא תוכניות באמתחתנו, ובסופו של המסע שמחנו לגלות גם כמה הפתעות.

ביום הראשון הגענו למתחם הפסטיבל די מוקדם בשביל לסקור את האזור. בין בניינים גבוהים אשר עוצבו בשיא המודרניות, אחרי עלייה מתונה ברגל, הוצב בפנינו שלט כניסה כמו ללונה פארק. קיבלנו את הצמיד הכחול של יום חמישי וכשנכנסנו גילינו מולנו הרבה כחול של ים. במת הפרימוורה נמצאה בצמוד לבמת ה"ריי-באן" – מן אמפיתיאטרון עם משטח עמידה רחב במיוחד. ישבנו שם בכדי לנהל את הלו"ז שלנו, ולראות כיצד נעבור בין במה לבמה. גילינו שזה לא הולך להיות קל, אבל הפסטה במתחם דוכני האוכל הבהירה לנו שטעים דווקא כן. בחורה ספרדייה שאלה אם נסכים להשתתף בסקר – כששאלה מי הם שלושת הלהקות העיקריות אותן באנו לראות בפסטיבל ענינו לה: בלר, גריזלי בר, ודירהאנטר. הפסטיבל התחיל ככה וגם הסתיים, אל דאגה – הסוף טוב!

בשעה שבע, בבמת Vice, כשרוח חזקה התבדרה לה בשערנו וחשפה את תחתונינו לעיני כל, עלתה להקת "Woods". את החבר'ה הכרתי דרך ארז סובל, שמאוד התלהב מהם בשנה שעברה. ארבעה חבר'ה בלבוש ג'ינסי ופשוט עלו לבמה, שתי גיטרות, בס, תופים וקול אחד מתוק של הסולן ג'רמי ארל. לא היה הרבה הבדל בין האלבום עצמו להופעה, אך היה נחמד לראות את האנשים מאחורי אחד האלבומים הטובים של שנה שעברה. לאחר 45 דקות ירדו חברי הלהקה מן הבמה וגילינו כמה צריך לצעוד במהלך הפסטיבל. עשינו פעמינו לכיוון הבמה הראשית "הייניקן", שם חיכו לנו גבוהים מסתירים, אמריקני מתלהב ו-Tame Impala. את החומרים שלהם רק חצי הכרתי מכיוון שלא השקעתי באלבום השני שלהם הרבה זמן, ואת הראשון הסתבר שהספקתי לשכוח. ולמרות זאת, נתנו החבר'ה המסטולים הופעה לתפארת אוסטרליה, הציגו את הבסיסט החדש של הלהקה, והודו בכך שזו פעם ראשונה שהם מופיעים מול גלגל ענק וירח מלא. מאחורי הלהקה הוצגו על גבי המסך אפקטים אשר נוצרו על ידי נגינת הגיטרה של הסולן, קווין פארקר, ממש כמו שומר המסך של וונדאוז מפעם, רק עם ריח של חשיש באוויר. הגבוהים הסתירו, האמריקני טען שזו הלהקה הכי אהובה עליו ובכל זאת לא ידע אף מילה וקרא לקלידים גיטרה, אבל שזה יפריע? אולי רק הלחץ להגיע לגריזלי בר לשורה הראשונה.

Tame Impala, אין כמו זום.

Tame Impala, אין כמו זום.

מבמת "הייניקן" הגיע הזמן לחנוך את במת "פרימוורה" – שם הופיעו Dinosaur Jr. היה שם חנוק, פוגואים מדי פעם ומלא שיכורים, אסכם בכך. הגריזלים היו אמורים להופיע אחריהם, והדרך לשורה הראשונה נראתה מפרכת במיוחד. וכאן נח הקסם של הפסטיבל הזה – אף לא איש אחד נותר בשורה הראשונה לאחר שג'יי מאסקיס וחבריו ירדו מהבמה וכך יצא שאיילת ואני זכינו לראות את גריזלי בר מהאמצע-צד, כיאה לנו.
כאשר נשענו על גדר הבמה, הבנתי שכדי לשמור על המקום אצטרך לוותר על ההופעה של דירהאנטר שהתרחשה במה ליד ב"ריי באן". ביקשתי מחברתי שנתכחש לקיומה של הלהקה בליין-אפ, אך זה היה קשה כשקולו של ברדפורד קוקס עיטר את האוויר הנקי של הים וגלש לאוזניי כשישבתי לא רחוק משם. "Cover Me" התנגן ולא הצלחתי לעצור את עצמי מלקום, לרוץ ולראות במה מדובר. מרחוק הבחנתי בקוקס עם שמלה ואטיטיוד של רוקר, צילמתי תמונה שתיים ושבתי למקום הבטוח שלי מול גריזלי. לקח זמן לפני שהם עלו, ופגשנו שם זוג ישראלי חמוד, חלקנו עניין בספרות ובצילום, ואפילו קיבלנו קורס מקוצר על איזו, תריסים וצמצם. כשהגיע הזמן לעמוד, גילינו מאחורינו זוג של שיכורים שאיים להרוס את החוויה – אבל אז אד דרוסטי, דניאל רוזן, כריס טיילור וכריסטופר בר עלו. והזוג התחפף בשלב מסויים. אז מה?

גריזלי בר, הו גריזלי בר. כמה זמן לקח לי להבין מה עובר לי באוזניים כשהקשבתי ל"Veckatimest", כמה התאהבתי במפגן הקולות של הארבעה, והנה הם באו מולי – מהאוזן הגיעה המוזיקה המופשטת של הלהקה אל העיניים, עם תפאורה מהפנטת של מנורות סיניות, שכאילו ריחפו להן מאחורי הלהקה. דרוסטי, רוזן, טיילור ובר נתנו את כל כולם, כל אחד ברצינותו יחיה, ובהרמוניה הווקאלית שלהם העיפו אותי אל השמיים. לא הצלחתי לבחור לי מישהו להתמקד עליו כל ההופעה, כל אחד היה צבע מוזר, וביחד עם התערבבו והתיזו צלילים על הקהל כמו ג'קסון פולוק. ב-"Knife" הכוכב היה כריס טיילור, בסיסט הלהקה וגם המפיק, שלא הצליח לעמוד בשקט כששר את קולות הליווי לדרוסטי. זה נראה כאילו הקול לא יוצא לו רק מכיוון המיתרים, אלא מכל וריד אפשרי. "While you Wait for the Others" היה יותר עוצמתי מבאלבום. הלוואי והייתי יכולה לתאר לכם את מה שניגר שם מגרונם של הארבעה. השיא בשבילי היה "Half Gate" שפתח שער לכמה דמעות והרוח שלא הפסיקה להעיף אותנו נכנסה בשביל לעשות את אותה עבודה גם על הלב. "Sun in your Eyes", שסוגר את אלבומם האחרון "Shields", סגר גם את ההופעה. ולריה וגלעד, הזוג החמוד, שאלו אם נבוא לראות את פיניקס אחר כך, אני הייתי צריכה כמה דקות להירגע. הבמה בינתיים התרוקנה ואני ניסיתי לעכל שדציבלים ואוקטבות ווקאליות עטפו אותי למשך שעה, ולא ידעתי איך אפשר להמשיך מכל כך הרבה יופי הלאה. על הבמה התרוצץ איש צוות שקימט בברוטליות את הסטליסטים וזרק אותם אל הריצפה. צעקתי אל המאבטח הקרוב שיביא לי את גוש הניירות וקטפתי מההופעה הזו מזכרת לעולמים.

כריס טיילור מגריזלי בר. בסיסט, מנגן גם בקלרינט וסקסופון, מפיק, דוגמן.

כריס טיילור מגריזלי בר. בסיסט, מנגן גם בקלרינט וסקסופון, מפיק, דוגמן.

לקח זמן להגיע חזרה לבמת "הייניקן" שם חיכו לנו פיניקס המתוקים. פספסנו קצת בגלל השוק הווקאלי שלי, אבל הספקנו להגיע בדיוק ב"Girlfriend", שלדעתי הוא השיר הכיפי ביותר של הלהקה עד כה. הלהקה הצרפתית, בראשותו של תומאס מארס, שפיתחתי סוג של קראש על השיער שלו, שילבה בין שירים ישנים יותר לחדשים דנדשים. מארס ירד אל הקהל, הסתובב שם, לחץ לכמה מעריצות ידיים והצליח לרגש כמה שם למרות תווי פניו האדישים. "1901" גם היה שם בשביל להקפיץ אותנו, ג'יי מאסקיס עלה לעשות כמה ריפים יחד איתם, והנה היום הראשון נגמר. לפחות בשביל איילת ובשבילי שכבר לא הרגשנו את הרגליים. המיטה חיכתה לנו מסודרת ומגונדרת במלון, והיינו מוכנות להיזרק עליה בהרבה חששות לקראת היום הבא.

התעוררנו לצלילי "One Love" של מרטין פרימן, מן תזכורת כזו שיש עדיין עונה שלישית של "שרלוק" לצפות לה. עשינו גיחה לסטארבאקס, שיחקנו אותה מטיילות, ועלינו יחסית מוקדם על הרכבת התחתית לכיוון מתחם "פרימוורה" כדי להתחיל את היום השני, היום הגדול, היום של בלר. על ההופעה שלהם כתבתי בדמעות ותוכלו לקרוא פה, אך היו להם כמה וכמה מחממים ששווה להזכיר. היום היה יום שישי, השעה שש לפנות ערב, ומה יכול להיות יותר מתאים מאיזה פולק, משהו קאנטרי רוק, אולי איזה קורט וייל ולהקתו The Violators. השמש עדיין בצבצה לה, מתחתיה חול אפור וחצץ, אך וייל פרס בפנינו שדות רחבים של ירוק כפרי עם שירים כמו "Jesus Fever", "Waking on a Pretty Day" והשיר האהוב עליי מהאחרון שלו "Girl Called Alex". את וייל הכרתי כשהוציא אלבום "Smoke Ring for my Halo" לפני שנתיים, והתאהבתי בו אחרי ששמעתי את "Peeping Tomboy". בהופעה בפרימוורה, לאחר שנפרד בעליצות מהלהקה שלו, הוא הגיש עם גיטרה אקוסטית ותו לא את השיר הזה, ואיך לא, ריגש אותי עד דמעות. עם הקול האדיש שלו, שהוא חלק גדול מהקסם שלו מבחינתי, השיער שלא הפסיק להסתיר פרצוף עייפייף ולהקת פולק-רוק מצויינת באמתחתו, הגיש קורט וייל מה שתמיד ייחלתי לו – הופעת פולק לסופ"ש קסום. אחרי ההופעה התחיל להחשיך, ועם העלטה הגיע גם גל קור מטורף שאיים להרוס את חוויית הבלר שחיכתה לנו מספר שעות אחר כך. רעדנו, שפשפשנו חזק את הרגליים והידיים, אפילו קפצצנו, שום דבר לא עזר. ואז "Django Django" עלו. בחליפות ספק עתידניות ספק קרפטוורק, עלתה הרביעייה הבריטית לעשות הרבה שמח לגוף ולנשמה. איילת ואני התחממנו תוך כדי ריקודים לקצב השירים, ובלי שציפינו קיבלנו מרענן רשמי לפסטיבל. ג'יזס ומרי צ'יין עלו אחר כך. אני… לא… אהבתי… מצטערת פנינה. אחר כך עלו אלה, נו, שכחתי את שמם.
אחרי יום שלם בבמת "הייניקן", בתנועת ריחוף קלילה, וכאבי טוסיק וכתפיים, הגענו חזרה ל"פרימוורה" שם חיכו לנו "The Knife" בהופעה שכללה להקה מקצועית של רקדנים מודרנים והרבה אלקטרוניקה אפלה ברקע, דברים שעשו חשק להישאר שם, ובכל זאת הגוף שלנו היה כבר שבור מהחוויה של… נו, ההם. סיימנו את היום עם מנת "בלר" של המבורגר טבעוני עשוי מחומוס, ובין חלקיקיו, התעופפו להם פרפרים קטנים בבטן.

מי שמביט מי מלפנים לא יודע מי אני. קורט וייל

מי שמביט מי מלפנים לא יודע מי אני. קורט וייל

לאחר חלום הזוי על דואט של אדל עם ג'ניפר לורנס, התעוררתי במטרה להבין אילו ברגים השתחררו לי בתת-מודע, לא הגעתי למסקנה נחרצת מאחר והמחשבות סטו היישר אל הרביעייה המטושטשת שעשתה לי את החיים זוהרים יותר, ואת ברצלונה מושכת אפילו יותר ממה שהייתה. "One Love" סימן שהגיע הזמן לקום, הסתכלתי על הפלאפון וראיתי הודעה על כך שגם "בנד אוף הורסס" לקו במחלת הביטולים (שלצערי הדביקה גם את רודריגז שהיה אמור להופיע באותו יום). כשראיתי את המשך המשפט דפקתי את אחת הצרחות הקולניות בחיי, ואיילת מיהרה להרגיע אותי. דירהאנטר נועדו להופיע במקום הסוסים, וכל כך שמחתי על כך, לא עוד אצטרך להתכחש לעובדה שהם היו שם, והקנייה של הדיסק החדש שלהם בFNAC הספרדי לא הייתה לשווא. היה למה לצפות מיום שחשבנו שיהיה מלהיב מינוס. כוס הסטארבאקס היומית לוותה בדמעות של אושר מטושטש, עשינו הליכה דרך סמטאות העיר, עברנו בין כיכרות ורובעים יפהפיים אל שער הניצחון. שם הגיע הזמן לעשות עוד דרך אחרונה לקראת הצמיד הצהוב של היום השלישי. בהליכה נונשלנטית אספנו את הצמיד, נכנסנו אל המתחם, ודידנו אל במת "הייניקן". בדרך סיפרתי לאיילת על אדם גרין, וכל מה שידעתי עליו, שזה בערך כלום, קנינו לשתות (כאות מחווה לגראהם קוקסון שתיתי קוקה קולה) ותפסנו את מקומנו קרוב לבמה, בגדר האחורית. בינקי שפירו, בלונדינית יפהפהיה עם לוק צנוע ואדם גרין, במראה הילבילי מניו יורק עלו לבמה. ביחד הם הזכירו לי נוסטלגיה של ננסי סינטרה ולי הייזלווד, רק שדבר אחד היה שונה – אדם גרין בזכותו ובעצמו. מצטערת ג'וליאן קזבלנקס, אבל יש מלך חדש בממלכת הסטלה – גרין לא הפסיק למלמל מילים בספרדית בלי הכרה, רקד כמו השטויות שהוא דיבר, עשה קראוד סרפינג על הבטן עם מבט אווילי בפרצוף, והשאיר לאיילת ולי מספיק חומר לצחוק עליו עד ליום הזה. השירים היו מתוקים, בינקי שפירו הייתה מלאת כריזמה, אבל השואו של אדם גרין האפיל על הכל, בקטע הכי טוב שאפשר. אני חושבת שאפילו השמש צחקקה קצת מבין העננים שעוד נותרו.

החיים יפים בין פטריות ומחששים. אדם גרין

החיים יפים בין פטריות ומחששים. אדם גרין

כמו העננים גם הקהל התנדף לו, והגיע הזמן לתפוס מקום בשורה הראשונה ללהקה השלישית ברשימת הציפיות של איילת ושלי. נכון, ל"בנד אוף הורסס" מגיע כבוד, אחרי הכל יש להם שירים כמו "The Funeral" ו-"On my way back Home", אבל דירהאנטר. אלה דירהאנטר למען השם! לא הצלחתי להוציא את הקול הצורח וצורם של ברדפורד קוקס מאז ששמעתי אותו מבמת "פרימוורה". רק קיוויתי שהוא לא יצרח את "Revival" כמו ביום הראשון של הפסטיבל. כששמעתי את קוקס עושה בדיקות סאונד לא יכולתי שלא להציץ מבין החורים הקטנים של הגדר הקדמית ולראות אותו מקרוב לפני הכל, מאז שאני מכירה את הלהקה, הדמות שלו סקרנה אותי.
עברה בערך חצי שעה, הלהקה עלתה וקוקס בראשה נתן את אחד החיוכים הכי רחבים שראיתי בחיי, שאותי זה ניחם במידה מסויימת בהתחשב בסיפור החיים הלא קל שלו. תסמונת מרפן בה לקה מלידה, שתרמה לדמות שהוא מכף רגל דקיקה ועד ראש דקיק עוד יותר, וכל המילים המלנכוליות, לא הצליחו להסתיר כריזמה בימתית סוחפת כמו של ברדפורד קוקס. הוא הציג את הלהקה בתור "Band of Horses 2 – The Reckoning", הצליח להתחמק מבדיחה גרועה, ובקיצור היה הכוכב של הערב. בהופעה הזו גיליתי שמאחורי הגלגלים המלודיים של דירהאנטר יושבים לא אחד אך שני מוחות, כשהשני הוא האנטי-קוקס. לוקט פאנדט, כן זהו שמו, הוא בחור יפהפה אך ביישן שנחבא מאחורי הכלים הכריזמטיים של חברו השלדי. ביחד הלהקה ניגנה בעיקר חומרים מהאלבום החדש "Monomania", ופינקו עם שלושה מהאלבום הקודם והמופתי שלהם "Halcyon Digest". כשקראתי את שפתיו של קוקס באומרו "Revival" לשאר חברי הלהקה, צעקתי בהתלהבות ושמחתי כל כך שהפעם קוקס לא צרח, אלא הגיש את המילים שאני צועקת לעצמי מדי פעם בכמעט רוך, והלהקה מסביב עשתה אותו קצבי במיוחד. הם התעלמו לגמרי מ"Microcastle", מה שגרם לי לצאת מההופעה הזו עם הרבה טעם של עוד. רעשן החורק של הגיטרות נתן לי ריח של בית, ודירהאנטר נתנו הופעה לא מתוכננת ברמה הכי מתוכננת שיש. הייתי מוכנה לסיים את הפסטיבל עוד אז, אבל נותרו עוד כמה תחנות.

ויתרו על האטיטיוד, השאירו את הלכלוך. דירהאנטר

ויתרו על האטיטיוד, השאירו את הלכלוך. דירהאנטר

ניק קייב והזרעים הרעים, אני לא יודעת אם יש צורך להרחיב. הופעה כזו חבל להחמיץ- קייב לא נח אפילו לשנייה, ירד לבמה, מישש וליטף כמה מעריצות כבדות איפור, ועשה את "Jubilee Street" שאני כל כך אוהבת מהאלבום החדש. המילה הכי מדוייקת לתאר את הפרפורמר הזה היא "מהפנט". הלהקה מאחוריו נשמעה מצוין, והכימיה ביניהם הייתה מדליקה, אפילו כשקייב צעק לאחד מהם "Suck my Dick" והשני הפנה אליו את הטוסיק. לאחר ההופעה נפלה על איילת ועליי דילמה קשה ביותר – מיי בלאדי ולנטיין או טירות הקריסטל? החלטנו לתת צ'אנס לקריסטלים, ואולי אחר כך לקפוץ לראות מה שלום המדממים. אחרי כמה צרחות של סולנית הקריסטל, אני הבנתי שעם הפסטיבל הזה סיימתי, ולמזלי גם איילת הרגישה ככה, מיי בלאדי ולנטיין היו מבינים אם הם היו מרגישים את הכאבים בכל הגוף שהיו לנו עוד מהיום הראשון וכאב האוזניים שנגרמו לנו מההופעה האחרונה שציינתי.

את היום האחרון בברצלונה סגרנו עם "Segrada Familia", הכנסייה הידועה ביותר בעיר אשר עוצבה על ידי גאודי. בפארק ליד התיישבנו איילת ואני ונזכרנו בכל מה שקרה בשלושה הימים האחרונים, דירגנו את הלהקות שהופיעו (1. בלר 2. גריזלי בר 3.דירהאנטר 4.קורט וייל 5.ג'אנגו 6.אדם גרין 7. ניק קייב 8. טיים אימפאלה 9. פיניקס 10. וודס) וסיכמנו הכל עם חיוך רחב, ממש כמו ברדפורד קוקס. הקהל הספרדי\בריטי\אמריקאי היה קהל חם, כיבד ברוב המקרים את המרחב האישי של כל אחד ואחד, ובמקום יחידות בתוך המון הרגשנו חלק מ. הסאונד בכל ההופעות היה משובח, היו זיופים פה ושם, אבל אני לא ספרתי. אם מפסטיבל רדינג יצאתי עם סלידה עזה מאירועים כאלה, פרימוורה הוציאה אותי עם כמיהה לעוד, ומי יודע, אולי גם שנה הבאה אפקוד את העיר ואראה את ניוטרל מילק הוטל שכבר אישרו את הגעתם לפרימוורה שנה הבאה. כפי שטענתי בפוסט על בלר, עדיין לא ממש נחתתי פה בארץ, וחלק מזה בזכות אותה חוויה קסומה של פסטיבל מלא וממלא.

ממליצה בחום לכל חובב מוסיקה באשר הוא, חוץ מהאמנים שאני ראיתי היו גם Wu-Tang Clan, Camera Obscura, Animal Collective ועוד ירקות מכל הסוגים, מספיק בשביל לגרום לכל אחד ליהנות ממוזיקה טובה ומגוונת באווירה טובה ומרעננת.

עכשיו אפשר רק שכולם יגיעו להופיע בישראל?
ואימרו אמן.
רק אושר,
חן.

מודעות פרסומת

תגובה אחת (+הוסף את שלך?)

  1. מיכאל גינזבורג
    יונ 06, 2013 @ 16:32:52

    חייב לומר, את וודס הכרתי לך לפני ארז היקר אבל לא אהבת את השיר הזה שלהם, שהוא נהדר –

    שמח שכעת גם את לכודה בקסמיהם! כל החומרים שלהם נפלאים ואני מחפש זמן להאזין לחדש.

    הגב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: