מרחפים במקום – על האלבום החדש של טראוויס

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*

עטיפת האלבום המדובר

עטיפת האלבום המדובר

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*

אזהרה: "ביקורת" אלבום זה נכתבה על ידי מעריצה ומעריכה, ובכדי להמחיש לכם עד כמה, הרי לכם דוגמה. ואז תהיה גם "ביקורת", מבטיחה.

מי הם טראוויס בשבילי? קחו את יוסיין בולט, האיש המהיר בעולם, נכון לאליפות העולם באתלטיקה שהתרחשה עד לפני שלושה ימים. הבחור התחיל את הקריירה שלו על אש "קטנה" של מדליית כסף, ולאחר מכן כבר הסעיר איצטדיונים עם שיאים עולמיים ואולימפיים ששבר בריצות של 100, 200 ו400 מטר שליחים. באליפות העולם השנה בולט עדיין מלך על המסלול. למרות שהגיל והמאמץ לקחו ממנו את היכולת להגיע לזמני שיא, ולמרות שהגיעו רצים חדשים-ישנים שהתאמנו לא מעט בשביל להגיע למהירות שלו, הוא דאג שמתחריו ייראו בעיקר את הגב שלו בכל מקצה. כאלה הם טראוויס בשבילי, הלהקה שכל שאר ההרכבים האהובים רואים מאחור במירוץ לכיוון, איך לא, הלב שלי. יש לטראוויס את הוותק, את הנחישות, ולמרות שכוחם בעולם הפופ גווע ונמוג, הם עדיין שם מקדימה, מציצים מדי פעם לבדוק אם חברים כמו אינטרפול או אלבואו מתקרבים לאיים על הטייטל. האיום היה קיים אחרי האלבום השישי שלהם "Ode to J. Smith", אבל עכשיו הם יכולים להיות בטוחים שמדליית הזהב עדיין מובטחת להם.

ביום ש"Where you Stand" הודלף לרשת, מיהרו בלוגי מוזיקה רבים לקרוא לאלבום משעמם, שזה הגיוני, הרי טראוויס אף פעם לא עשו משהו כדי לאתגר את האוזן. כמה טענו שמדובר באותן מילים בנאליות שכולנו מכירים, שפראן הילי ניחן בקול יפה, אבל העליות והירידות באוקטבות נהיו צפויות. בעולם של Keane ו-Snow Patrol, נראה שטראוויס הם סך הכל ממשיכים את ממשיכיהם, ואלבום כמו "Where you Stand" הוא עוד תזכורת שהרוק רך ומלטף, אך כבר לא מעניין את האוזן המכורה לריגושים. בתור סניגורית לא-רשמית מטעם הלהקה, אני מרשה לעצמי להתנגד בתוקף לכל טענה שניתנה פה.

האלבום הזה מקבע את טראוויס באטמוספירה הבלתי נראית שנמצאת בין הפופ הנמרח לאינדי הקל שבקלים. אטמוספירה של מתיקות ילדותית, תמימות טהורה מהולה בפסנתרים וגיטרות ידועות מראש. מספיק להקשיב ל"Mother" הפותח כדי להבין מה צפוי בהמשך, ובכל זאת כשהילי עולה לאוקטבות הגבוהות, (בין אם הן צפויות או לא), מי שנפל ברשתם פעם, גם ייפול היום, ועוד איך. ספרתי חמש פעמים בהם החזה שלי התנפח עד כדי כאב במעבר שבין השיר הפותח ל"Moving", שהיה עד ההקשבה לאלבום בשלמותו רק עוד סינגל סטנדרטי. "Reminder" מתחיל בשריקות מוכרות, אבל פריטות הפולק הקלילות והכינורות של הפזמון מאפילים על כל הערה בנאלית על בנאליות בעומקה של הלהקה. סיום השיר מזכיר מאוד את אותם ימים יפים של להקה נעלמת. ואז זה מגיע, השיא של השיאים, הסינגל הכל-כך טראוויסי, השיר המושלם לשנה זו מבחינתי – "Where you Stand". חברי הלהקה העידו שבזמן ההקלטה של שיר הנושא, הם היו צריכים לצאת מהאולפן כאשר הילי שר, כי זה פשוט היה מרגש מדי. ההקרבה של הדובר יכלה להעלות גיחוך בלי ההגשה היפהפייה של הילי. בחייכם, אם לא להקשיב לאלבום, אז לפחות לשיר הזה.

יוסיין בולט היווה מטפורה לאהדה שלי לטראוויס, ועכשיו גם לאלבום עצמו, שמאותו שיא לא מצליח להתעלות עליו. "Warning Sign" מקסים, "Another Guy" המונוטוני בכל זאת משאיר אחריו פירורים של סוכריות מתוקות בסופו, "A Different Room" הוא השיר שכמעט נוגע בהילתו של הסינגל המנצח, ואני לא יכולה שלא לחזור על עצמי ולהודות על קולו המלאכי של פראן הילי שתר בגבהים שונים, לפעמים לוחץ על הגז, לפעמים מאט, ותמיד בעוצמה המתאימה. כיאה לכל אלבום של הלהקה, לקראת הסוף העניינים נרגעים יותר מוזיקלית, ולמרות שזה מרגיש כאילו האיברים הפנימיים מתרפים, יש עוד רגעי כמעט-שיא שמגיעים עם "Boxes" עטור המטפורות. "The Big Screen" הצנוע, סוגר את האלבום עם פסנתר ופראן הילי שעדיין מביא אותי לידי דמעות. המילים כמו סטירה חזקה, המלודיה מזכירה קצת את אלטון ג'ון, אבל מה אמרתי כבר פעמיים? עם קול של פראן הילי, השיר הוא אך ורק טראוויס.

אז… לא, טראוויס לא חזרו למה שהם היו. הם איבדו את זה גם בניסיון הראשון שהם עשו עם האלבום "The Boy with No Name", המלנכוליה העדינה שלהם מוכרת כבר מלהקות אחרות, המלודיות הקליטות נחרשו על ידי מיטב האמנים של היום. כל אחד חוזר על עצמו או על מישהו אחר שחזר כבר על עצמי אחר. ובכל זאת הקסם של פראן הילי, דאגי פיין, אנדי דאנלופ וניל פרימרוז לא פג. הניצוצות באוויר נוחתים על קרקע צנועה, רגליהם נטועות עמוק באדמה, והיום-יום תופס המקום של מה שהיה להם פעם: לב שבור, תקווה לטוב ופרחים בחלון. טראוויס כבר אינם מעוניינים באיצטדיונים, וכל מה שהם רוצים זה לתת למוזיקה שלהם בית חם. ב"Where you Stand" החום מתקבל משני הצדדים, האלבום הזה הוא כמו אח שמחממת היטב את האיברים הפנימיים שלנו. במקום ללטף כאבים, הם מנעימים את החוויה השגרתית, שמקבלת בשמחה כמה הפרעות בדרך. הרוק רך, הפופ חוגג, ואני נותנת בזאת לאלבום זה מדליית ארד. יחד עם "The Boy with no Name".

עד ההתרגשות הבאה,
רק אושר,

חן.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: