השיבו אש והחזירו אור – על האלבום החדש של ארקייד פייר

***********************************************************************************

הוסיפו עוד ראשים לעוד מחשבות, חברי להקת ארקייד פייר עם כנרית חסרה

הוסיפו עוד ראשים לעוד מחשבות, חברי להקת ארקייד פייר עם כנרית חסרה

***********************************************************************************

לא כתבתי כבר מלא זמן, מעבר לתל אביב הוא שינוי גדול בפני עצמו שהביא עמו על הדרך  עוד הרבה החלטות משונות שלא חשבתי שאעשה. לא כתבתי כי לוקח זמן להתאקלם במקום חדש, בעולם של גדולים, כשנושפים לאוויר מלא רעל של דאגות והמילה אחריות מתמלאת בכובד של רצינות. לא כתבתי כי לא היה לי על מה. יצאו מלא אלבומים לאחרונה, כמצופה בכל שנה, אך אף אחד מהם לא הביא אותי לכדי התרגשות כזו או אחרת. כהרגלם, חברי ארקייד פייר שבו לחיי ועשו שינוי.

לפני "המעבר הגדול", ארקייד פייר הוציאו סינגל שנושא את שם האלבום שאז עוד היה בגדר הבטחה לעתיד. במהלך ה7 דקות ו31 שניות, עבר האוזן שלי תהליך אבולוציוני אחורה. חוסר ההתלהבות שלי מעולם המוזיקה העכשווית גבר, שרירי השמע שלי נתפסו עקב הביטים שלא שכנעו אותי, וסיפור האהבה שווין באטלר שר עליו היה לי מוכר מהאלבום הקודם. אבל אז רג'ין שסיין פצחה בצרפתית שלה. השרירים המכווצים השתחררו קצת ובזמן "It's Just a Reflektor" השלישי גם הלב החל לפמפם. כשבאטלר החל לצעוק באלימות הכל כך טיפוסית שלו "Just a Reflektion", ידעתי שקיבלתי בחזרה את הלהקה האהובה עליי. דייויד בואי סגר לי מעגל וחזרתי להיות הקוף אחרי שבעה בני אדם שבמשך יותר מעשור כותבים, מנגנים ושרים תשוקה. חזרתי להתרגש ולפמפם ממוזיקה, אפילו כתבתי סיפור קצר בהשראת השיר.

arcade_fire_2013_press-500x291

לפני כשבוע יצא האלבום "Reflektor" להורדה, ומאז הוא מלווה אותי לעבודה וחזרה. בנסיעות בהן מתקתק זמן ביניים שלא סופרים כל כך, שמעתי ארקייד פייר מוכרים, אפלים, שמסתכלים על העולם מהצד ולא מבינים מה לעזאזל קורה פה. מי הנורמלי ומי המוזר? מה נותר אמיתי בעולם שנראה לרוב דרך וילונות שקופים ומעוורים של מסכים? וכמו שהבלאק אייד פיז שאלו פעם: איה את אהבה? כמו כל שאלה גדולה שחברי הלהקה הביאו לתשומת ליבם של מאות אלפי מאזינים, הם לא מצאו תשובה, רק עטפו אותה בכדור דיסקו ענק, עם ביטים אקזוטים של האיטי, וצליל  שונה מכל מה שהם עשו עד עכשיו. את האופל שלהם הם הסוו בתוך קצב שאי אפשר שלא לרקוד לו, ואם יושבים באוטובוס, אז לפחות מניעים קצת את הרגליים מצד לצד, ממש בקטנה כדי שאף אחד לא יבחין. כמה חברים שלי מחאו נגד השינוי ואני מברכת אותו ומתחילה לחשוב שאולי אין דבר שהלהקה הזו תכתוב ואני לא אעריך כל כך.

בתוך מקבץ השירים, שימרו חברי הלהקה את האלימות הבריאה שלהם, את ההתנגדות הבלתי פוסקת לטכנולוגיה המודרנית, ואת השחרור שהם מצווים בכל צעקה של באטלר. כמו בכל אלבום, הקול הבריוני מתאגרף ללא רחם בכל מחשבה ורגש, ובדרמטיות הוא גם מתרכך כשצריך ללטף את הנפש הפצועה. מבחינתי, אין אמצע במוזיקה של ארקייד פייר – יש רק שיאים, ואורך השירים מאפשר להם להתעצם עוד יותר. קול המרשמלו המתוק של שאסן מעטר כל גחמה ומרכך אותה ברצועות כמו "You Already Know" , ונשרף במקומות הנכונים בשביל שיהיה את הטעם הנכון, כמו ברצועה העוקבת "Joan of Arc". בין רסיסי פופ מקפיצים כמו "Here Comes the Night Time", הרוק שלהם עדיין בועט. "האם אתם אוהבים מוזיקת רוקנרול?" שואל באטלר לפני "Normal Person" ומצהיר כי הוא לא יודע אם זה כבר מניע אותו. ובכל זאת יש פה כמה רגעים של גלאם רוק, בעוד החבר'ה מפזרים פצפוצים אפלוליים כמו "Flashbulb Eyes" או הסוף של "Awful Sound". קטעי המעבר עוזרים לאלבום להיות שלם יותר, אין הרבה הפתעות באמצע – הפעם המוזיקה נעה על רחבת ריקודים מישורית, כשהמילים נותנות את מכת הknock-down הסופית.

כתבתי פעם שארקייד פייר הרסו לי את החיים, גרמו לי להסתכל על העולם אחרת ממה שהכרתי, וב"Reflektor" הם המשיכו לעשות את עבודתם נאמנה באוקסימורון של מילים כועסות עם קצב קליל. הכבדות שלהם נשארה במקומה, במשקל כובד המחשבות האישיות שלי, והמוזיקה שלהם פתחה לי את הלב ואת האצבעות המקלידות כדי שאוכל להמליץ גם לכם להקשיב להם, לתת להם צ'אנס גם אם הם לא להקת הלוויות שהם תמיד היו, ולראות את העולם דרך משקפיים אחרות. בראיון לסטיבן קולבר, הסביר ווין באטלר שהאלבום נוצר כדי שאנשים יוכלו לרקוד עם דמעות בעיניים. זה לא משהו שזר לנפשות שעשו את זה גם לצלילי להקות אחרות כמו הסמית'ס או אלבומים ישנים של ארקייד פייר, אבל הפעם מפתה יותר לקום מהספה המהורהרת ולהניע את הטוסיק מצד לצד.

קל יהיה לטעות ולחשוב שארקייד פייר נחים עכשיו על זרי הפרסום שלהם (גראמי על אלבום השנה, הייפ בלתי נדלה בכלי התקשורת,), והחליטו להיכנס יותר לתוך קהל המיינסטרים, אבל לא זה הסיפור לדעתי. הם לא הולכים ללקק פטישים או לפזר קצפת על האיברים המוצנעים שלהם. הם חזרו לפה כדי לעשות מוזיקה, עם הרבה רצון טוב להגיע לקהל שמחפש יותר מהלהיט הבא, כשעל עיניהם איפור שחור בעיניים.

ארקייד פייר נותרו כעינם – הם הרסו לי את החיים, אך החזירו לי מן האוויר שהיה כל כך חסר לי בתקופה האחרונה, את הפמפומים החזקים של הלב כששיר אהוב מושמע ברקע, ואת הדרייב לכתוב עליהם. אם לסיים שנה אזרחית, אז עם "Reflektor".

לסיום אשים את השיר האהוב עליי כרגע מהאלבום,
שיהיה חורף נעים לכולם,
אולי אם אאחל, הוא באמת יבוא,
חן.

מודעות פרסומת

8 תגובות (+הוסף את שלך?)

  1. מיכאל גינזבורג
    נוב 02, 2013 @ 20:44:27

    ברוכה השבה ובהצלחה בת"א 🙂

    הגב

  2. אלון
    נוב 03, 2013 @ 10:15:38

    זה מרשים ששמת את 'פורנו' בתור השיר האהוב, בעיני הוא הכי חלש (הוא טוב אבל כל השאר טובים יותר) במחצית האלבום הזה. ואם זה לא מספיק הוא נמצא בין שני השירים הכי טובים בחצי הזה 🙂
    אלבום מעולה! על שני חצאיו.

    הגב

    • himandshe
      נוב 03, 2013 @ 16:52:32

      והנה שיניתי את דעתי ועכשיו "You already know" הוא האהוב עליי ביותר. כיף לגלות דברים חדשים בשירים שלהם כל פעם!

      הגב

  3. עידו
    נוב 03, 2013 @ 15:59:06

    אלבום אדיר. פשוט אדיר. אני שומע לא מעט חברים שמבקרים אותם ומאוד התאכזבו. אני חושב שזה קשור בעיקר לכל ה"תעמולה" שהם עשו לפני האלבום הזה. אני יכול להבין את האנשים האלה.
    מצד שני ארקייד תמיד העדיפו להיות גרנדיוזים ודרמטיים מלאי אתוסים על פני אינטיימים ואישיים – עם כל ה 20 נגנים על הבמה והחלפות הכלים והתפקידים בין השירים והצעקות. אני מאוד מאוד התלהבתי מהיצירה afterlife. אני חושב שזה אחד השירים הטובים שלהם אי פעם. מזכיר את sprwal 2 בסאונד ובקצב ובמקביל את all my friends של lcd soundsystem בקלידים האלקטרונים שבפלטפורמה האחורית של השיר.

    הגב

    • himandshe
      נוב 03, 2013 @ 16:54:58

      גם לי Afterlife הזכיר את Sprawl II, אני חושבת שעיקר הבעיה עם האלבום הזה היא שזה לא אלבום קודר כמו האחרים. אני טוענת שהם עדיין קודרים, הם פשוט ניסו לשלב את זה עם מוזיקה פחות טיפוסית להם ומה שיצא להם הוא כפי שציינת: אדיר. יאללה, נעשה "תעמולה" בעדם? סתם.

      הגב

  4. אלון
    נוב 04, 2013 @ 15:20:17

    לגמרי. מוצאים שיר אהוב חדש כל כמה האזנות.
    אני נמנה על אלו שלא אהבו את התעמולה שלפני השחרור מכמה טעמים אבל אף אחד מהם לא באמת קשור לאלבום או למוסיקה. בסוף הכל הונע מהפחד שלא אקבל אלבום שירגש אותי. כמה שהתבדיתי.

    אם ככה יוצא שהם מחליפים סגנון- אני חותם על עוד הרבה החלפות כאלה. (אגב, בין האלבומים הקודמים היו שינויים גדולים בצליל לא במידה כזו אך עדיין).

    Afterlife, לי לא הזכיר את sprawl II. ואם כבר מזכירים את sprawl II יש משהו שחסר מאוד באלבום- שיר שרז'ין מובילה אותו לבדה.

    בעוד שמההאזנה הראשונה לAfterlife לפני מס' שבועות סימנתי אותו אצלי כשיר חזק מאוד שלהם- אני חייב להגיד שit's never over עושה לי את זה יותר כרגע. בחצי הראשון ממש קשה להחליט מה עושה יותר.

    ובלי קשר, שמתם לב ששרה לא רשומה כחברה בלהקה בחוברת האלבום?! היא שותפה להקלטות וגם להופעות אבל לא רשומה כחלק מהלקה.

    הגב

    • himandshe
      נוב 06, 2013 @ 17:14:06

      לפי מה שהבנתי, שרה ניופלד הייתה עסוקה בפרוייקט סולו שלה ולכן לא השתתפה ב"קמפיינים" השונים או בקליפים שלהם. אני שמחה לראות שבכל זאת היא חזרה להופיע איתם!

      הגב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: