קוד לא מזוהה – על החדש של דיימון אלברן

דיימון אלברן, בדמותו התקשורתית, העדיף תמיד להסתתר מאחורי וילון שחור. דרך חורים על הבד, הוא סיפר על מציאות לונדונית, מחלות חברתיות או סתם חוויות כלליות. אם מסתכלים על הקריירה שלו, בלר היו המרד נגד השלטון האמריקאי (או הבריטי-דמוי-אמריקאי) על המצעדים, גורילאז היוו מקום נוח לדיימון לכתוב פופ מאחורי מסך שהציג דמויות מצויירות, הטוב הרע והמלכה היה שיר הלל והרס לאנגליה, ועוד שלל הפרויקטים שלו תמיד סללו דרך יותר להסתכל החוצה על כולם מאשר הוא על עצמו. באלבום החדש, "Everyday Robots", התגלתה למאזינים עוד ספרה בתוך הקוד שאמור לפתוח את המנעול שהוא דיימון אלברן. אבל נראה כי גם אם מישהו יגלה את הקוד השלם, עדיין המנעול ייפתח רק עד החצי, תיבת פנדורה לא תיפתח גם אחרי עשרים שנה של קריירה מוזיקלית.

Damon-albarn-everyday-robots

שיר הנושא הזכיר לי meme שפעם ראיתי, חבורה של אנשים עוברים את הכביש וראשיהם עמוק בתוך הסמארטפונים ומעל כיתוב שמזהיר על תחיית המתים. אלברן, שלא במפתיע, מסתכל באור שלילי על המהפכות הטכנולוגיות שמתרחשות במרווח של ימים, והופך את כולנו בשיר אחד למכאנים יותר, קרים, חסרי כל רגש. הכינור שחוזר על עצמו, ולקח לי זמן להתרגל אליו, מתאר במעגליות את מה שהשיר מנסה להסביר – כולנו רובוטים, מאותחלים, מוגדרים ומתוכנתים לעשות את אותו הדבר, משתילים לנו שבבים של אחווה כשבעצם כל אחד לעצמו, לבד. "Hostiles" ממשיך לנגוע בפצע האנושי ומרמז על הגישה החדשה של אלברן למוזיקה באלבום הזה. "Lonely Press Play" אומר את המילים שכל אחד ששם את החיים ברקע למוזיקה יכול להזדהות איתו. כאן הוא נותן נופך יותר אישי, כשהוא עובר בין גוף שני לגוף ראשון. "מר טמבו" שנכתב על חוויות שלו באפריקה, מזכירים שיר ילדות, או אולי פסקול לסרט ילדים.

את השירים הנ"ל מסיים אלברן עם "Parakeet" שגם חוגג את הילדותיות שמבצבצת בזמר, למרות גילו, ומשם הכל נהיה מתון ומה שאנחנו מגדירים בוגר יותר – יותר חשוף, מבין, רגוע. אני לא הכרתי את דיימון אלברן ככה אף פעם, ולכן אני בוחרת לחגוג את האלבום הזה. מ"The Selfish Giant" (בו הרומנטיקה חוגגת) ועד סוף האלבום, אלברן שם את הילד הקטן בחוץ ומשאיר את הצד המתנסה שלו, כשהוא משחק עם  צלילים לא קשורים בין מילה אחת לאחרת, אבל נותן גם לקמטים לדבר. ב-"Hollow Ponds" משתף הזמר בחוויות שלו מהילדות, ב-"Photographs" (האהוב עליי כרגע) טימות'י לירי והמודעות מקבלים שיר שלם שמדבר על מודעות אחרת, מבוססת ככל הנראה על אלאסדי. "Heavy Seas of Love", בו השתתף גם בריאן אינו, נותן סיומת אופטימית ומתוקה. בשלמותו, האלבום הוא כס המבוגר ממנו מביט אלברן על מה שהוא היה פעם – על סיפורים וחוויות שעיצבו את הבן אדם, ולאו דווקא את המוזיקאי. הנוסטלגיה שלו נוגה, המקצבים איטיים ומצטרפים לאקורדים עצובים על פסנתר או פריטות עדינות על הגיטרה, נגיעות מיתרים מאוד מוכרות מפרויקט "הטוב, הרע והמלכה".

בגיל 46, דיימון אלברן בחר סוף סוף להפסיק להסתתר מאחורי שיתופי פעולה, והסכים להניח לכישרון שלו לעמוד בפני עצמו. קולו עדיין משתבח עם השנים, המלודיות כהרגלן בקודש נגישות, אך הרבה יותר צנועות. אם גראהם קוקסון היה פה, אני מניחה שהאווירה השקטה הייתה נשרטת על ידי כמה דיסטורשנים. אבל למה להכניס לפה את החבר הממושקף מלהקת האם, כשזה ברור שאלברן יכול לבד, עובדה שמעריציו בטח ידעו כבר הרבה זמן. אולי הגיע הזמן שגם אחרים שלא השקיעו מספיק זמן ברפרטואר המכובד של הזמר ייווכחו לדעת. ככל שאני מקשיבה לאלבום הזה יותר, אני מבחינה יותר בגדולה שלו, ולא מופתעת לגלות שעוד מבקרים חושבים כמוני. אחרי האופרה, הבלט ופלי מה"רד הוט צ'ילי פפרז", נעים להכיר אותך אלברן, גם אם קצת.

בעוד בק ואלבואו הפריחו בי אוויר רומנטי, אלברן הוריד אותי לקרקע.

עכשיו אני מחפשת משהו לרחף איתו,

חן.

 

מודעות פרסומת

3 תגובות (+הוסף את שלך?)

  1. מיכאל גינזבורג
    אפר 28, 2014 @ 22:16:18

    מילותייך כה יפות. אאזין לאלבום בציפייה רבה בשבוע הבא 🙂

    הגב

  2. דרור
    אוג 12, 2014 @ 13:32:32

    מקשיב לאלבום כרגע, ואת משלימה לי את התמונה.
    את כותבת נהדר. תודה

    הגב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: