פסטיגל פרימוורה 2014 – פרק ג': אגרופים קפוצים, שמיים נפתחים וצ'יפסים טעימים

——————————————————————————————————–

התמונות צולמו על-ידי בלוגריתכם הנאמנה חוץ משתי התמונות בסוף, של טרנט רזנור ושל פואלז, אלה צולמו ע"י אילת, תודה אילת!

———————————————————————————————————

היום השלישי והאחרון כביכול לפסטיבל הזה היווה פיצוי על היומיים הקודמים, בהם לא ממש זזנו ממקומנו, כשהכי רחוק שהגענו היה למתחם השירותים הקרוב. הלו"ז היה מוכן כמה ימים לפני כן והיום הזה הלך כמעט בדיוק כמו שתוכנן.

התחלנו עם Caveman, שאני עדיין לא מבינה איך לא מכירים אותם יותר אנשים. בבמת מרטיני שמוקמה בפארק סיטודלה, ליד שער הניצחון, ראינו את מת'יו (עם שם משפחה מסובך) והחבר'ה עושים בדיקת סאונד. ממש התרגשתי שאראה אותם אחרי שפספסתי אותם ביום הראשון, בו הם הופיעו בשתי במות שונות במתחם הפורום, אף אחת מהן לא באזור קרוב לבמה של ארקייד פייר. מכמה הופעות שלהם שראיתי ביוטיוב פחדתי קצת שהסאונד של הבמה הקטנה לא יעשה צדק עם החומר של הלהקה, אך המלודיות, התיפוף, הגיטרות שצוללות לעומקים שחבל שאחרים לא מגיעים אליהם הגיעו לאוזניי עם סאונד מושלם. אני חוזרת וממליצה בפעם המי יודע כמה – תקשיבו ללהקה הזו. בהופעה הם הציגו שיר חדש שהולך באותו קו כמו שני האלבומים הראשונים ואני לא מתנגדת כשהם עושים מוזיקת גלישה מושלמת ונגישה כל כך.

אחרי הגלשנים עלו להופיע The Twilight Sad בסט אקוסטי לכאורה – רק גיטרה חשמלית וקצת צלילי סינתסייזר שאי אפשר היה לזהות עם סולן כל כך מהפנט כמו ג'יימס גראהם. במבטא סקוטי כבד שלהפתעתי הבנתי ממנו כמעט כל מילה, יד קפוצה שמנסה לפצח את קוד הרגש והגשה איאן קרטיסית פגועה ושברירית, סט השירים של הלהקה כבש אותי לגמרי. גראהם השתדל להציג כל שיר בהומור שחור, צעק בצחוק על הסקוטים בקהל שילכו לעזאזל, התנצל על השימוש במילים גסות, ושב לשיר בעוצמה כזו, שכשהגיע הזמן של הגיטרה לנגן לבד, גראהם הלך כמה צעדים אחורה ופשוט שר אל השמיים קללות חטופות. הקהל כל-כך אהב את ההופעה, שהלהקה עלתה לעשות הדרן, דבר שלא נהוג בבמה כזו קטנה כמו במת מרטיני. אבל הקהל לא הותיר ברירה ודרש עוד שיר וקיבלנו את מבוקשנו, זכיתי להתרגש בדמעות עם עוד אוצר. גיליתי להקה שעושה מוזיקה מהמקום שאני הכי אוהבת כשהוא כן – הלב.

לאחר שגראהם וחבריו ירדו מהבמה עשינו צעדינו לכיוון המטרו שייקח אותנו חזרה למתחם הפורום האהוב, שם ציפה לנו בשורה הראשונה של במת "הייניקן" מעריץ איטלקי של ג'ונת'ן ווילסון, ובסופו של דבר גם ווילסון עצמו. מי שהיווה לי את גולת הכותרת הציפייתית לאותו יום נתן הופעה מצמררת. לשמוע את השירים שלו בלייב זו חוויה, השירה של ווילסון שלווה כמו באלבומים, הנגינה שלו לרוב מאולתרת, כמו שעשו גדולים לפניו. במקום שהוא יגמור על הגיטרה, נראה שהיא דווקא זו שעושה את זה ראשונה, עם צלילים יפהפיים שמזכירים ימי וודסטוק נושנים. מה גם ששניים מחברי הלהקה שלו, הבסיסט והמתופף, נראו כאילו הם שבו כרגע מהפגנה נגד המלחמה בווייטנאם. הגיטריסט היה העתק גמור של מיק ג'אגר בצעירותו, וגם פינק בכמה ריפים חביבים. הסטליסט היה קצר, כי הוקצבו לווילסון רק 50 דקות, אז נהננו מששה שירים ארוכים שכללו בתוכם ג'אמים שהזכירו לי ג'אז של ארט בלייקי (יש לוילסון מתופף מצוין), עם המילים של ווילסון שיום אחד הם ייטמעו בתוך תוכי, ואוכל סוף סוף להיפטר מהדבר המשעמם שנקרא פחד שאוכל אותי כל פעם. הכי חשוב – הוא ביצע את " Desert Raven",.בחיי כמה ששמחתי לשמוע את החריקות סאונד שלו בהתחלה. אני חייבת לקחת אותו לאיזו נסיעה על כביש החוף. השיר הזה בוצע, כמו כל השאר, בצורה מושלמת, נהניתי מכל שניה שהוא היה על הבמה, הייתי רוצה לראות אותו בהופעה מלאה. מאוד.

מ"הייניקן" עברנו לאזור המוכר של במת "סוני" לראות את טלוויז'ן מנגנים את "מארקי מון", אבן דרך שהשפיעה הרבה מעבר לתקופה שבה היא יצאה לאוויר העולם. פעם ראשונה שהשמיעו לי אותם, הייתי בטוחה שמדובר בלהקת פוסט-פאנק מה-2000 אבל מסתבר שהם התחילו אי שם בימי מועדון הCBGB בניו יורק. היה מרגש לראות את טום ורליין, מי שעבד עם אלילתי פטי סמית' ועוד רבים וטובים, אבל הריגוש עבר אחרי שגיליתי ארבעה חבר'ה עייפים וקצת מרוטים מעצבים אחרי שהיו להם כמה בעיות טכניות בתחילת ההופעה. הקהל היה בעיקר משועמם, השתלהב רק ב"See no Evil" ובשיר הנושא שהשאירו החבר'ה לסוף. אולי אם הייתי צופה בהופעה הזו עם קהל שהיה יותר בקטע, הייתי מרגישה יותר בתוכה מאשר מחוצה לה.

לא הצלחנו להתגבר על זכרונו הטעים של הצ'יפס שהלכנו לדוכן למנה נוספת, ואז חזרנו לתפוס מקום ל-Volcano Choir של ג'סטין ורנון, שבא לבקר יום לפני עם הנשיונל. כאשר חיכינו להופעה ישבנו ליד חבורת אנשים שכל אחד היה יפה יותר מהשני, ועוד יותר גרוע, הם היו בריטים. ביליתי את זמן ההמתנה בלבהות בהם מדברים ומחליפים מבטא יפה בין פיות יפים אפילו יותר, ואז הגיע זמנו של ורנון לעלות עם להקתו. הספיקו לי שני שירים בשביל להבין שגם בהופעה חיה לא אתחבר לפרויקט הקניה ווסט וואנאבי של ורנון. אני מעדיפה אותו עדין, גיטרת פולק ביד אחת ומשקפת הצופה על נופיה היפים של אמריקה ביד שנייה. חוץ מזה, מבמת הATP קיבלתי וייבים של הזמנה להופעה שלה ציפיתי הרבה יותר.

עזבנו את ורנון שישחק אותה כאילו ראפר על במת "סוני" והלכנו לבמת "ATP", שם עלו "Godspeed you! Black Emperor". ככל שהתקדמנו יותר לבמה הרגשתי את האישונים שלי מתרחבים ופיתחתי בפעם המי יודע כמה תסמינים של ילדה קטנה שתיכף הולכת לקבל את הסוכרייה שהבטיחו לה ההורים מהבוקר. בחצי ריחוף הלכתי עם אילת, קניתי כוס בירה, וניסינו לתפוס מקום לראות מה קורה על הבמה. היו אנשים בקהל שהתייחסו ללהקה כמו דיג'יי וניסו בכל כוחם לפזז למשמע קולות התופים, שזה קצת עיצבן אותי כי פוסט-רוק בשבילי זו קדושה, וקדושה אינה נחה תחת זרועותיהם של דייויד גואטה ואלקטרוניים משמימים אחרים. גודספיד יו! פקאצות ספרדיות, המוזיקה הזו נועדה להעלאת נשמות, לא לכיווץ טוסיקים. התעלמתי ממה שראיתי והמשכתי לתת לאוזניים שלי להנחות אותי היכן לעמוד, ומכיוון שהיה צפוף ליד הבמה, מצאנו את מקומנו על גדר איזור הנכים. קצת לא מצאתי את עצמי, כי נהניתי מכל החושים – על הבמה הוצג מסך חצי דהוי שהראה דרכים, בתים, דברים אבסטרקטים שהתחברו יחד עם המנגינות. הלהקה שלא הצלחתי לספור כמה חברים בה עלו לבמה, שלשלו לתוך האוזניים שלי מנגינות פוסט-רוק שמזכירות מקומות מדומיינים שאין בהם דופי, הטעם של הבירה היה טוב באותה סיטואציה. איך שהתמקמנו החלה הרצועה הפותחת של אלבום המופת "הרימו את אגרופיכם הרזונים כמו אנטנות השמיימה" ואז ההתרגשות הייתה בעיצומה. אפילו עכשיו כשאני שומעת את האלבום, אני זוכרת כל צליל שניגר מהבמה שם, ואת הלב שריחף למעלה ולא יכול היה לצאת, אז הוא הושיט אגרופיו לגן עדן דרך דמעות שייחלו לעלות למעלה במקום לזרום במורד הלחיים. הייתי מהופנטת, לא רציתי להרפות מהחוויה השמיימית הזו, ולצערי הייתי חייבת. הרצועה הבאה הגיעה מהאלבום האפור עם הבית (Allelujah! Don't Bend! Ascend!). עוד חצי שעה של גן עדן לאוזניים, ומבט אחד בקהל שהוריד אותי לכדור הארץ. כמו כבר מאסו ועזבו את המתחם, כנראה שקיוו למוזיקת אומצי אומצי, וקיבלו במקום משהו "קצת" יותר מתוחכם. גודספיד אינם להקה של פסטיבלים, הם צריכים אולם עם קהל שיעריך את ערכם העצום. לא נשארתי לכל ההופעה מתוך התחשבות באילת שנראתה לי כבר חולמת על טרנט רזנור וניין אינץ' ניילז, אני מקווה שזו לא ההזדמנות האחרונה שלי לחוות את ההופעה הזו, מקסימום קיבלתי שעה שלמה של המוזיקה היפה ביותר. רק היה חסר לי יונסי, אבל הוא תמיד חסר לי.

הלכנו חזרה לבמת "סוני", תפסנו מקום ליד הגדר האחורית של טבעת הזהב, ופגשנו את ניר ומור, זוג חברים של אילת ששיתף אותנו בחווית הפרימוורה שלהם שהייתה מאוד שונה משלנו. ביחד חזינו בטרנט רזנור ולהקתו מפציצים את האוזניים שלנו בשירים מהעבר ומההווה, ורזנור לא הפסיק להרטיט לי את הלמטה. סלחו לי על הגסויות כן? אבל זה פשוט ניגר לו מכל אגל זיעה שיוצא ממנו. במהלך ההופעה דיסקסתי עם אילת בנושא איזה חיה הוא מזכיר לנו. אילת הציעה דוב או נמר, אני הצעתי כלב רוטויילר, התפשרנו על אריה וסנאי (טוב, זו הייתה בדיחה של אילת). הוא לא הפסיק לשאוג, לרקוד על הבמה כאילו הוא עומד לצוד את כל הנשים שם, היו הרבה זוגות שיצאו מהטבעת באמצע ההופעה, הנחנו שזה בגלל שהגברים מרגישים מאויימים בצורה כלשהי. פעם שנייה שאני רואה את ניין אינץ' ניילז בלי להכיר ולו אלבום אחד שלהם חוץ מכמה שירים, ואני נהנית בלי קשר לחוסר ההיכרות שלי עם הלהקה. ככה זה כשיודעים לתת הופעה.

לא חשבתי שיהיה לנו את הכוח, אבל משום מה הרגליים הסכימו להגיע גם לבמת "הייניקן", שם תפסנו מקום לפואלז. התיישבנו ליד הגדר שמאחורי טבעת הזהב, שם ראינו את מי שכינינו ארצ'י, והיה גם מבין צבא ארקייד פייר ששמר לו מקום בשורה הראשונה איתנו ביום הראשון. ארצ'י לא ממש דיבר, חוץ מפעם אחת שביקש שנשמור לו על הדברים, וגם לפני ההופעה של Foals הוא העדיף לעשן בשקט. סגירת מעגל נחמדת שכזו. מהיכרותי עם נפשנו הזקנה והמתעייפת מהר, לא חשבתי שאילת ואני נישאר עד הסוף, אפילו ניר ומור לא שרדו את הכל. אך בגבורה נהנינו משואו של רוק בריטי בועט וכיפי, עם מתופף שלא בחל באמצעים, ואחד בשם יאניס, סולן הלהקה, שבתור צל"ש נתן לנו כיף כשהוא ירד לקהל. החבר'ה פינקו עם נגיעות מכל האלבומים שלהם, והקפידו שגם השירים השקטים יקבלו קצב מספיק בשביל להרים את הרגליים הכואבות ולהשכיח קצת מהסבל שיגיע אחר כך.

זהו, כמעט נגמר לו הפסטיבל, פינקנו את עצמנו אחרי יום שלם של הסתובבויות במנה בלתי נשכחת של Que Pasta, וחזרנו למלון מתות מעייפות. אבל שזה יעזור לי להירדם בלילה? ממש לא. אילו היה לי מחשב הייתי כבר באותו לילה רושמת לכם את רשמיי מהנסיעה, אבל הייתה לי רק המחברת שלמרות שרשמתי בה כמעט את כל מחשבותיי, לא הצלחתי להירגע. הייתי מלאה באנרגיות של שלושה ימים שעדיין לא עיכלתי.

את היום האחרון בברצלונה בילינו בפארק סיטודלה, אחרי שראינו הופעה של Dum Dum Girls שהייתה מאוד יבשה, כמו הסולנית שלהן, וניסינו לנוח. ניסינו. בצד השני של הפארק צפינו בחבורה של מעודדות מתאמנות לתרגיל ועברה גם תהלוכה של מתופפים עם דרקון, כנראה שזה היה סמאוג, אני מעדיפה לחשוב ככה. רק את בילבו לא מצאנו. השתדלנו לעשות תרגילי עיכול של מה שקרה בשלושה ימים האחרונים, והגענו לקצה התחלה של חוט. אני חושבת שייקח עוד קצת זמן בשביל באמת להפנים את כל מה שקרה: את ווין באטלר יורד ישירות לזרועותינו, את ניל הלסטד שר מבין זקנו ברוך, את מאט ברנינגר מזמין את המילטון לייטהאוזר לבמה, שלל היופי האירופאי מסביבנו ובעיקר צ'יפס עם רוטב בלתי נשכח. אהבתי לנצח.

עוד מסע הגיע לסיומו והנחיתה בארץ הגבירה את זכות דיכאון השיבה. אני כבר מתכננת את הצעד הבא, זה התחיל ממכר וימשיך ככה כנראה לעולמי עד.

~סוף~

~*~סעמק~*~