שביל הבריחה חלק ג' – אל היוצר הרומנטי

החלק השלישי הוא סוג של יומן ובתוכו המוזיקה שמלווה ומייפה גם את הזמנים המכוערים, יוצרים שכותבים את האהבה שאני אוהבת, כמו שהווקמן פעם שרו:

 יום שישי – 11.7.14

אני בחיפה בבית ההורים, הלילה אני נשבעת לעצמי שאישן כמו בן אדם. בשלוש וחצי בבוקר קול אזעקה מוכר מעיר אותי, אימא לא רוצה לרדת למקלט, היא מעדיפה להישאר בחדר פנימי. אבא רץ לסלון עם חלונות פתוחים לארבעת כיווני האוויר, הוא רוצה לראות מה אומרים בטלוויזיה. אימא שלי עטופה בסדין, פותחת את ידה ומזמינה ואתי פנימה. הסדין הופך לגלימה ואני מתעטפת ומחובקת יחד איתה ואנחנו מחכות לקול הבומים שמתלווים לאזעקות. שום דבר לא קורה, אבא לא הצליח להדליק משום מה את הטלוויזיה אז הוא חוזר לישון. אימא ואני נשארות בסלון ונזכרות באירועים של מלחמת לבנון השנייה, צוחקות על חוויה מיוחדת במינה שבה לא ירדנו למקלט אלא פשוט נשארנו להתפקע מצחוק על הרצפה. אנחנו נרדמות בסלון המשקיף לים ובריזה נעימה משקיטה את הנפש ונותנת לה לנוח. בשבע בבוקר אימא מעירה אותי כי היא יודעת שהרדיו מהמטבח יעיר אותי ממילא ומזמינה אותי לחזור לחדר שלי ולהמשיך לישון. אני עושה את זה ומתעוררת בעשר וחצי.

בשכונה של הוריי בחיפה רוב הזמן שקט, הבריזה של הים משקיטה לא רק בלילה אלא גם ביום, הילדים משחקים ברחובות ורק שכנים עצבניים שלא מתביישים להרים קולם על כל הרחוב  מעכירים לפעמים את האווירה. בבוקר יום שישי האוויר לא זז, ברחתי לפה בגלל שרציתי את האוויר שלא זז ובמקום הגיע שלוש וחצי בבוקר והעיר אותי להיות לחוצה יותר לגבי המצב. בעשר וחצי בבוקר ההורים שלי לא בבית ואני נשארת לעשות בו כרצוני, אז אני הולכת למחשב לעשות את מה שאני יודעת לעשות הכי טוב – לשמוע מוזיקה. אני מסתכלת על רשימת השירים באייטונז שלא ערכתי מאז שעזבתי לפני שנתיים ומגלה שירים שכבר מזמן שכחתי. נוסטלגיה תוקפת אותי ולא מרגישה לי מתאים כשהכל סטטי מסביבי. במקום השירים היחסית ישנים, אני שמה לי את החדש של דייויד גריי, "Mutineers".

השיר הראשון, "Back in the World", שולח יד נעלמת אל סנטרי ומוביל אותי להסתכל עלdavid-gray-mutineers השמיים. דייויד גריי שר על אופטימיות מנצחת ואני מרשה לעצמי להאמין לו בעודי מתלהבת מהכחול שמתפרס לי מול העיניים. האלבום ממשיך לו ברקע ואני נרגעת, גריי הרי תמיד היה לי מקלט לנפש. הפסנתר של "Beautiful Agony" וקולו של הזמר משתלבים ויוצרים שיר של בית, פזמון, בית, פזמון, מעבר, דרך מוכרת מלווה במלודיה נוגעת ואני מתרגשת לשמוע אותה, כאילו זו הייתה הפעם הראשונה שבה שמעתי אותה. "Snow in Vegas" מזכיר לי את האהבה בה אני מאוהבת, רגעים קטנים של אושר זוגי ו-"Cake and eat it" קצת לא קשור אך נסלח. מ-"Birds of the High Arctic" עד ל-"Gulls" אני גולה שמתגלגלת בין המרגש למרגיע, והדמעות מתגלגלות כשאני מבינה שלא באהבה אני מאוהבת, אלא במלודיה מיוחדת שרק קול של גריי יכול לעשות אותה מיוחדת במינה. גם בפעמים הקודמות ידעתי את זה וסוף סוף אני יכולה לכתוב את זה – דייויד גריי הוציא אלבום עשירי יפהפה, הקיטש יוצא לו בכוונה אבל נסלח ברגע שמקשיבים לנגיעות המוזיקה הנוגות ונותנים לציניות הקרה לנוח בצד. אחרי שהקשבתי לאלבום הלכתי לאותו סלון פתוח והרשיתי לעצמי לנוח על הספה יום שלם, העולם היה יפה.

 

יום ראשון – 13.7.14

העולם היפה נמחק על ידי מתקפות טילים בארץ, החדשות לא מפסיקות לדבר דרך חלונות של בתים ואחרי שלא הסכמתי לרדת בתחנת הרכבת בשבת בערב, אני חייבת להתמודד עם השדים האלה פעם נוספת היום. בתחנת הרכבת של חוף הכרמל הצל מחוויר והשמש מסנוורת, ואני מתנדנדת ביניהם ומשכנעת עצמי שיהיה בסדר. המתח מצטבר כאשר חברות טובות כותבות לי על אזעקה שנשמעה בתל-אביב ותוך כדי הליכה לחוצה בין קצה אחד של התחנה לשני, אני מנסה לנשום. הרכבת מאחרת בכמה דקות, וכשהיא מגיעה היא ריקה לתפארת מקומות הישיבה ואני מרשה לעצמי לתפוס גם את המושב שלידי ולשים עליו את תיקיי. המסע דרומה מתחיל ואני נזכרת באימא שמציעה לי לשים מוזיקה מרגיעה ברכבת ולתת לה להשקיט קצת את הלחץ שלי.

אני שמה את האלבום הראשון של קיטון הנסון, הוא שואל אותי אם מישהו יודע מי אני, אם הוא0wust צוחק כדי להבין מה יש לו, אם הוא יודע לא לדבר על אבא שלי והאם הוא יודע מתי אני עצובה. אני מסתכלת על הבחור שיושב מולי, שביחד עם כל היושבים סביבי הקימו קומונה וירטואלית של בהייה בסמארטפונים. אני מביטה החוצה ונותנת לקיטון להבין אותי תוך כדי שהוא מפשיט עצמו בעזרת מילים שמקלפות אותו עד לבסיס הכי רגיש. אחרי כמה שירים הלב מתחיל להראות סימנים של חרדה ואני מעבירה כמה רצועות קדימה ומגיע לאלבום האינסטרומנטלי של היוצר בשם "Romantic Works". זהו אלבום אותו יצר הנסון בלי לקרוא תווים או לכתוב אותם, הוא כתב אותם תוך כדי שהוא שומע את המנגינות בראש ויצר עמן יצירות אינסטרומנטליות שהוא העיד עליהן כי הן מתאימות לחדרים קטנים בשעות הקטנות של הלילה. אני מסתכלת החוצה ורואה את ישראל על רקע מה שהנסון מנסה לצייר לי בתוך האוזניים ואני נרגעת. כשמגיע "Healah dancing" אני מפתחת קנאה ירוקה באותה רקדנית ומדמיינת איך הנסון כותב מנגינה עליי, מפנטזת על יופי שאין לי, רגלי לא נמתחת לאורכים מיוחדים ותנועות ידיי אינן רכות כמו כלי המיתר הנשמעים ביצירה. אני חוזרת להסתכל על הנוף הישראלי ונרגעת.

אני מגיעה לתחנת הרכבת בתל אביב והאוטובוס מגיע בדיוק בזמן לקחת אותי חזרה לדירה. אני מסתכלת על האנשים והם נראים לי מתוחים כמוני, אחד שעומד לידי פתאום מוריד את האוזניות ואני מתכווצת מפחד להוריד גם את שלי ולשמוע צליל אזעקה, אך זהו צליל הדלת מאחוריי שנפתחה ולא נסגרה כראוי ורק בתחנה הבאה יוכל הנהג להפסיק אותו. רבע שעה של לחץ הגורם לזמן לרחף בממד סטטי ובסופו אני מגיעה לדירה ושומעת את הרצועה האחרונה באלבום. אם במילים הוא מתקלף והכאב יפה לו, בכלים קיטון הנסון פורח והלחץ שמאיים להתפוצץ מקבל ליטופים אינסטרומנטליים. מצאתי לי חבר לעת צרה גם באלבום השלישי.

  

יום שלישי – 15.7.14

המתח מיום ראשון התפוגג, אבל עדיין אין לדעת איזה צליל יתפוס אותי בדרך לעבודה. בבוקר קומץ של אנשים מסתובבים ברחובות תל אביב, ואני מנסה לסמוך עליהם לסמן לי בתנועות גופם אם קורה דבר חשוד. אין לי דרך אחרת להעביר את המתח של השקט חוץ מלהקשיב למוזיקה ואני בוחרת הפעם לשמוע את החדש של Low Roar. היוצר האמריקאי שעבר לאיסלנד ומאז מצא את מה שתמיד רצה בתוך עצמו והוציא אותו לאולפן הוציא את אלבומו החדש לפני כמה ימים וניסיתי למצוא זמן נכון להקשיב לו. באלבום הראשון התאהבתי ממבט ראשון (אפילו כתבתי עליו קצת פה) לשני, הנושא את השם "0" לוקח לי זמן אך זו התאהבות בהתהוות.

צלילי סיגור רוס לייט מלווים את קולו של היוצר, ואותו אפקט נוצר כשבין האוטובוסים העוצריםxgYNhAB לתחנה אני מחפשת את הירוק של איסלנד ומוצאת אותו בין קלידים, גיטרות צורמות וקול עדין ששר על יותר מאהבה – על חברות. בין אם זה אקורדים או תווים שחוזרים על עצמם, ההתחלה של השיר לא תהיה כמו סופו, ואין לדעת למה לצפות. אני יושבת על האוטובוס החצי-ריק, ורואה בחורה המסתכלת אחורה. אני מורידה את האוזניות לבדוק האם האזעקה באה לתפוס אותי, ושמחה לגלות שלא, זו שהסתכלה אחורה פשוט רצתה לעבור מקום. כשעוברים ליד הים הסוער, אני רואה אנשים רצים ממנו ולעברו ותוהה אם גם הפעם אם יש סיבה להילחץ, אבל סביבי כולם ישובים רגועים ומבעד לאוזניות עם Low Roar כולם יותר יפים. אני מגיעה למשרד והכל שקט, חצי מהצוות עדיין לא הגיע. אני פותחת מסמך וורד וכותבת, שמחה שיש לי חבר מרגיע לחזור איתו הביתה ולקוות שלא יתפוס אותנו צלילו הצורם של הטיל. בתל אביב פועלת עליי יותר הלוחמה הפסיכולוגית ואני מפחדת לתאר לעצמי איך זה דרומה מכאן, ומקווה שהסבל הזה ייגמר להם יותר מהר.

שייגמר כבר. בבקשה.

חן

מודעות פרסומת

2 תגובות (+הוסף את שלך?)

  1. ארז (אנטנות השמיימה)
    יול 17, 2014 @ 13:00:16

    אוי, חן, איזה פוסט יפהפה!
    האמת היא, שאני הרבה יותר מתחבר ויכול להזדהות עם אופן הכתיבה הנ"ל. כאילו יש פה משהו יותר מוחשי שאני יכול ממש לראות ולהרגיש מאשר כאשר הכתיבה אבסטרקטית יותר (ואני מתכוון לזה, באופן הכי חיובי שניתן, לשני הצדדים. את תמיד כותבת יפה, אבל לפעמים את כותבת אפילו יפה יותר).
    כל כך צר לי שאתם צריכים לחוות את התקופה האומללה הזו על בשרכם. לראשונה זה כל כך בולט ומפריע לי, כשאני סוף סוף לא לוקח חלק מהחוויה הזו מיד ראשונה.
    מה שמוזר פה הוא שדווקא בתקופות המסריחות האלה צוברים חוויות כל כך ייחודיות. למשל, הביקור אצל ההורים שלך והשינה עם אמא שלך על הספה בצל האזעקות שאפילו עשו את דרכן לחיפה. זה לא מובן מאליו. וזה מוכר לי כל כך מכה הרבה תקופות בחיי. משום מה מלחמת המפרץ זכורה לי כאירוע די קסום דווקא בגלל החוויות המיוחדות עם אנשים במקלט ובחדר הפנימי (מקלחת) שעכשיו מתבלטות להן ביזכרון שלי הרבה מעל תחושות הפאניקה שמן הסתם היו שם והתפוגגו מזמן.

    את שלושת המוזיקאים הנ"ל לא הכרתי כמעט בכלל (על לואו רואר שמעתי קצת, את קיטן הנסן רק השם קצת מוכר לי). לא יודע אם כל השלושה מתאימים לי, אבל שמחתי לקרוא שהם עשו לך אותו קצת טוב ורגוע בכל הלא נעים הזה.

    נו, באמת שייגמר כבר.

    הגב

    • himandshe
      יול 17, 2014 @ 13:30:47

      אני לגמרי מסכימה איתך, בסופו של דבר אנחנו מדחיקים את עתות המתח והלחץ ובמקום נהנים להיזכר בחיוכים והנחמות שהיו בין לבין. משום מה נבנינו בשביל לאהוב את העבר, איך מפעילים את אותו מתג גם על ההווה?

      אני שמחה שאתה לא פה בשביל לחוות את כל מה שקורה פה!

      נראה לי שלואו רואר ימצא חן בעיניך בגלל הנגיעות האיסלנדיות שלו, עושה נעים

      הגב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: