מופע הפלאים של ד"ר בק – על ההופעה של בק בזנית' בפריס

************************************************************************

התמונות המקצועיות מההופעה עצמה של בק צולמו על ידי הצלמת המוכשרת Marion Ruszniewski
עוד תצלומים שלה מהופעות שונות תוכלו למצוא באתר: http://www.marion-photographie.com/

התמונות החוראניות בין לבין צולמו ע"י יורז טרולי

************************************************************************

לפני שש שנים, אחרי כריסמס של עגלות בסקוטלנד ולפני החזרה ארצה, עשינו ידיד מאז ואני עצירה בלונדון. באחד הימים החלטנו לעשות הליכה בהייד פארק המפורסם, וניהלנו דיון על האהבה הרבה שלי למוזיקה. הוא סיפר לי שיש אמן אחד שהוא מעריך במיוחד וזה בק. סיפרתי לו שיש לי את (איך לא) "Sea Change" ושאף פעם לא חשבתי להתעמק בדיסקוגרפיה שלו. הוא המליץ בגלל הגיוון של האמן, אני הייתי בחורה סקרנית וממושמעת ,ובביקור הראשון שלי בתו השמיני בחיפה רכשתי את "Modern Guilt", האלבום שיצא באותה שנה. ההתאהבות הייתה מהירה וטוטאלית, "Gamma Ray" ו-"Youthless" הכניסו אותי לעולם של קצבים מגוונים, חזרתי ל-"Sea Change", התרגשתי אף יותר ונדהמתי לגלות כמה אני מכירה מהאמן בלי לדעת שזה באמת הוא.

שש שנים. תקופה שלמה של הפסקה שלקח האמן-יוצר-זמר-רקדן לאחר פציעה בגב, והשקיע אותן בהפקת אמנים אחרים (שרלוט גינזנבורג, ת'רסטון מור), תרומות לפסי קול (סקוט פילגרים, דמדומים) ושיתופי פעולה עם אמנים שונים (ג'ק ווייט, באט פור לאשס). הוא הוציא פה ושם סינגלים או דואטים, אבל לא משהו רשמי, לא משהו שהוא יצא איתו לסיבוב הופעות מסודר. ואז הגיע "Morning Phase", הגירסה האופטימית של "Sea Change", שתרמה הרבה לשנה האחרונה שלי – המוזיקלית והאישית. ייחלתי לכך שאראה את השם של בק ברשימת הליין-אפ של פסטיבל פרימוורה האחרון, היו אפילו שמועות שדיברו על כך שהוא יגיע השנה, אבל התאכזבתי מעט לגלות שלא. אחרי הפסטיבל המדובר, אחרי דיכאון החזרה לארץ ואחרי שסיכמתי עם חברתי הטובה, עדי, שאני כלבה על כך שלא באתי עדיין לבקר אותה בפריז, החלטתי לנסוע לעיר האורות וסינכרנתי את המסע עם הופעה של בק, האחד והיחיד.

יוני עבר, יולי הלך חלף לו ויחד עם אוגוסט הפך לחוויה בלתי נסבלת של מלחמה ובריחה שהסתכמו בשלושה ביטולי הופעות כואבים במיוחד: ניל יאנג, בקסטריט בויז וקורט וייל. רק בק נשאר ברשימת הציפיות שלי, והוא (תודה לכל אל שלא יהיה) לא ביטל. ארזתי את הגרביונים, המגפיים והצעיפים ונופפתי לשלום לחום הישראלי על מטוס של אל-על והתכוננתי לסופ"ש ארוך של פריז הסתווית עם בת-אדם יקרה לי מאוד. את יום הנחיתה בילינו בשיט על הסיין ובטיפוס ארבע קומות של מדרגות עד לדירתה המקסימה של עדי. למחרת, יום הבק הלאומי (11.9.14 – תרשמו ביומנים כן?) פתחתי עם כוס קפה של סטארבאקס (כי הקפה הצרפתי מגעיל) (וכי זה סטארבאקס), הזדהיתי בשם "בק", אמרתי שלום לשער הניצחון ועשיתי מסע קצר בחנויות של שאנז אליזה. חיפוש לא קצר של תחנת המטרו באיזור הקונקורד עשה אותי מיוזעת לקראת עליית ארבעת הקומות בשנית לדירתה של עדי. התארגנתי להופעה בהתלהבות עם "Big Black Delta" ברקע (עוד עליו בפוסט קרב ובא), אותו רכשתי בFNAC בשאנז אליזה, ועשיתי את דרכי לכיוון הזנית' – האולם בו עתיד היה בק להופיע.

הגעתי לאולם ב-14:30,  שעה וחצי לפני שהגיעה המטורללת הבאה שרצתה לתפוס מקום ראשון בתור לאולם, שלוש וחצי שעות לפני שהגיע כל אחד אחר למתחם, ארבע שעות לפני פתיחת השערים. בק, כך מסתבר, מושך אליו קהל רגוע יותר מבחינת צפייה מקרוב. הראשונה שהצטרפה אליי הייתה בחורה פיליפינית המתגוררת בלונדון, אשר אימה ליוותה אותה, התיידדנו והתדיינו קצת על הכשרון של בק. בשלב מאוחר יותר תהיתי מדוע אין משוגעים נוספים המצטרפים אלינו לציפייה והחלטתי לסייר מסביב למתחם, לבדוק אם אין כניסה נוספת ונסתרת. יצא שעברתי ליד החניון האחורי, לשם נכנס רכב ולהפתעתי יצא ממנה לא אחר מאשר הבן אדם שבאתי לראות באותו יום. בק יצא עם לבוש קז'ואלי למהדרין, דיבר עם המאבטח ולא הבחין בשוקיסטית העומדת מולו ושכחה איפה הידיים שלה בשביל לצלם את המאורע. רק אז נפל האסימון האמיתי, רק אז הבנתי שאני באמת קרובה מאוד לעוד הגשמת חלום גדול במיוחד. חזרתי עם עיניים בורקות ומוח ריק מתוך הלם אל הפיליפינית שעכשיו התחברה לאחת נוספת שהגיעה עם אחותה. ניסחתי להן איכשהו את מה שקרה בחצי ג'יבריש וחצי אנגלית והתיישבתי כדי לעכל. בק. בהופעה. לא ייאמן.

בסביבות 18:00 נעמדתי ליד השערים המגודרים של הזנית', ואז קרה לי הדבר השני הכי טוב ביום הזה. בחיוך קטן התקרבה אליי דינה, מכרה של עמיחי (הבלוגר הנעלם), ומי שהפכה להיות השותפה האולטימטיבית להופעה הזו. היא סיפרה לי קצת על ההופעה שלו שהיא הייתה בה יומיים לפני באמסטרדם, דיסקסנו בעניינים של בלונד ולו-פיי ובקליק אחד ונוצץ התחברנו. בסביבות השעה 19:00, באיחור שלא הכרתי אצל האירופאים היקים, פתחו את השערים. השארתי לשומר את בקבוק המים שלי באהבה גדולה, קניתי תיק בק וסיכות, דינה דאגה שלמרות כרטיס הישיבה שלי אעמוד יחד איתה בשורה הראשונה (הסוד לשכנוע מאבטחים צרפתים: תגידו משפט פעם אחת, הוא לא יסכים איתכם, תגידו לו את אותו משפט בפעם השנייה, הוא יסכים איתכם), נעמדנו היכן שבק וג'סטין, נגן הבס המטורלל שלו, היו מיועדים לעמוד וגילינו עוד ישראלית שהגיעה לבד, נועה שמה. כל זה קרה כשברקע היו שירים של דירהאנטר, הקיור, המאנקיז (לא ארקטיק) והקלאש.

חיכינו בסבלנות עד שבסביבות 20:00 עלה שון לנון והלהקה החדשה שלו GOASTT. לנון הקים לעצמו להקה של דופלגנגרים ובסיסטית מוכשרת. מה שנשמע כמו רוק פרוגרסיבי עם נגיעות ג'ון לנון הנעים לנו את הזמן (אין מנוס מהעץ, שון התפוחון), אך באיזשהו שלב כבר ייחלתי שהוא ירד מהבמה כדי שיכינו אותה לכוכב הערב. חצי שעה הפרידה בין שתי ההופעות, אותה ביליתי בישיבה שעונה על הגדר ובצפייה במערכת יחסים מתהווה בין שני מעריצי בק. התרוממתי בסופו של דבר לראות את אנשי הבמה מכוונים את גיטרות האינסוף של האמן והסבלנות אזלה לי איפהשהו בתהייה איך יהיה. בסביבות 21:15 זה קרה: הבמה החשיכה וצלליותיהם של חברי הלהקה עלו על הבמה, בק עלה אחרון עם הכובע המפורסם שלו בידו והניח אותו מאחוריו, שיהיה מוכן אליו בכל רגע.

מה אני אגיד לכם? חודש שלם ניסיתי לדמות לי את הסצינה שבה אני ניצבת בשורה הראשונה והאדון עם הבלורית הבלונדינית עולה לבמה, לפעמים בכיתי מרוב התרגשות מהמחשבה שלו עומד מולי, לפעמים לא האמנתי שזה באמת יקרה ולפעמים קיוויתי שהוא יעלה עם גיטרה אקוסטית וינגן את כל האלבום האחרון שלו. אבל כמו שהיא עושה לכל דמיון – המציאות קימטה לו את הקצוות והחייתה אותו. איך שהתחיל "Devil's Haircut" שכחתי מכל ייחול להופעה שקטה כשהבנתי איזו להקה עלתה לבמה, הנחתי לדקה את הלב ונתתי לטוסיק להגיב. בק לא הפסיק להראות את יכולות ה-moonwalking שלו, אם זה לצד או אחורה, הוא נדד לו מצד לצד, והראה הרבה אהבה לקהל. "Black Tambourine" המשיך את חגיגת הקצב, ג'סטין הבסיסט המטורלל לא הפסיק לזוז, וגם סמוקי וג'ייסון שעמדו משמאלו של בק לא הפסיקו להשתולל – הם נשענו אחד על השני תוך כדי ריצה, התנגחו ודחפו בלי בושה ולרגע לא איבדו מהמומנטום של השירים. ב-"Loser" ג'ייסון וג'סטין אפילו המחיזו חלק מהראפ שיצא מפיו של בק, וכיאה ללהיטים, כל הקהל שר יחד איתו את הפזמון. הייתה מנוחה קלה מהמסיבה עם "Blue Moon", שקיבל ביצוע יפהפה עם פספוס של הקלידן בקצב בסוף, אבל סלחתי לו.

"Hell Yes" קיבל קצב חדש כשרק בסופו הזכיר בק איך הוא הקליט אותו באולפן, "Think I'm in Love" קיבל סיומת מעניינת עם "I feel Love" של דונה סאמר, שלקצבו ענטזתי כאילו מעולם לא הורדתי את הסקטים שאף פעם לא היו לי. הוא הפתיע כאשר כולם ירדו מן הבמה חוץ ממנו ומסמוקי, ואמר שיש מישהי שביקשה את השיר במיוחד וביצע את "Tropicalia" הרגוע. "Get Real Paid" היה שיא הכיף לאותו זמן, לא הפסקתי לצחוק מהמילים ומהעובדה שרוב האנשים מסביבי ידעו וצעקו אותן ביחד איתי. ההפתעות הגדולות ביותר היו כאשר הזמר ביצע את "Lost Cause" ו-"Paper Tiger" מהאלבום הנודע ביותר שלו והיה סוף סוף אפשר ליהנות גם מעוצמת הקול שיש לבן אדם הזה.

ואז הגיע "Wave". הבמה החשיכה, בק יצא לכמה שניות, השאיר את הכינורות (של הקלידים) לנשוב על גבי הבמה ולהעיף אותי ברכות אל אותו ים שכתבתי בזכות השיר הזה. נשענתי על הגדר, הסתכלתי על בק מתקדם אל המיקרופון והתאורה הפכה אותו לצל סגול, גרונו כמו מגדלור של מילים מעטות אשר עוטות עליהן אלפי משמעויות וסיפורים, אותיות שמדריכות איזה כיוון הוא הבית. הלב שלי נדקר עם כל הברה שיצאה מגרונו של בק, והדמעות מיהרו להגיב, גלשו על גלי האוקטבות שעלו וירדו, והחוויה הומתקה בסוכר של ריגוש. במספר מועט של דקות חזרתי לשולחן הכתיבה שלי, לים הסוער של הדמות והרגשתי סיפוק גדול לא רק מהרגע, אלא גם מהחשק שאותו שיר הבעיר בי. "Waking Light" שבא אחר כך עשה את אותה עבודה כמו בכל הקשבה שלי לשיר הזה וניחם את הלב האובד. כשחשבתי שזה לא יכול להיות כיף יותר, הלהקה חזרה לגזרת הפופ עם "Girl", "Time Bomb" ו-"E-Pro" כשבסופו הקפטן של ספינת משיגינע סימן בסרט צהוב את קדמת הבמה בתור זירת פשע, הדביק אותו בקצה אחד של הבמה הגיע איתו עד לצד השני ובאמצע גם קשר את כל חבריו אשר היו שרועים על הריצפה בערימת ילדים עם הסרט מסביבם.

אל דאגה, כולם הצליחו להשתחרר מהסרט, אך הוא נשאר לחצוץ בין הקהל לבמה, שנותרה אחר כך ריקה לקול שאגות האנשים שרצו רק עוד מהחוויה המטורללת שלהם. והם חזרו, נטולי בק הם תפסו עמדה וג'סטין האפרו-מן חימם את הקהל עם מונולוג ה-Sexx Laws שלו, כשבסופו הוא שאל אם יש סוג מסוים של חוקים שנרצה לשבור. מעולם לא צרחתי את שתי המילים האלה כל כך חזק, ועוד עם קהל צרפתי חצי עבש. אכן נשברו חוקים באותו ערב ובשיר הזה במיוחד – בק שבר את חוקי הגרביטציה כשלא הפסיק לקפץ באוויר יחד עם כל הלהקה. ב-"Debra" ה-"רומנטי" לא הפסקנו לצחוק, ג'סטין וג'ייסון המחיזו את הבית הראשון, בק שר על יונדאי ואז החליט שבפריז עדיף לדבר על רכב פג'ו וג'סטין שזיהה שעשינו לו קולות של זאבים\תנים\רחם מיוחם הביט בנו וכשקרצנו לו בצחוק, הוא השיב בחזרה מכל הלב והפרצוף, מה שהוביל לעוד צחקוקים.

"Where it's at" היה הסיום הכי ארוך להופעה שאי פעם ראיתי, כי מה לעשות שהיה יותר מדי כיף גם על הבמה וגם בגזרת הקהל אז לא הייתה להם ברירה אלא להאריך את השהות שלהם לעוד כמה דקות טובות. דינה ואני דאגנו שבק יזכור שאחרי כל שני "Turntables" יש "Microphone", ושיר שהתחיל בצורה נורמלית לגמרי הפך למחרוזת שירים כשבק הציג כל אחד מחבריו ללהקה לקהל. לכל אחד היה זמן לנגן קטע סולו ולרקוד כמו מטורף בעוד בק ניסה להכניס קצת ראפ בין התווים ושלף את המילים שלו בכישרון רב שהיה גורם אפילו לבוב דילן למחוא כפיים ביראת כבוד. באמצע השיר המוכר זכינו לשמוע קצת מהגיטרה של "Miss You" של הרולינג סטונז, מקולות הקלידים של "Axel F" וגם שרנו עם בק את "Billie Jean" של מייקל ג'קסון, עד שהוא נזכר שהוא עדיין לא סיים את השיר איתו התחילה כל החגיגה. הוא הכיר לנו את רובוט המחמד שלו ואז הזמין את ג'סטין, ג'ייסון וסמוקי להצטרף אליו בשורה והם עשו ריקוד קטן לפני שהם סיימו את השיר, ונפרדו מכולם בהשתחוות מלאת תודה על הערב הנפלא.

ג'ייסון זרק את המפרט שלו אל הקהל אך לא כיוון טוב, פיסת הפלסטיק עפה לה באלכסון ונחתה על הרצפה לפניי ובעזרת צעקות מטורללות שכנעתי את המאבטח לבוא ולהרים לי אותה. לצערי הרב, בערב האחרון שלי בפריז הספקתי לאבד את המפרט בבית הקולנוע, אבל לפחות נשארתי עם זיכרון. דינה הייתה חרוצה מספיק בשביל לדרוש את הסטליסט שמגיע לה, ועובד הבמה הגיש לה במיוחד את הדף שהיה חסר בו את "One Foot in the Grave" אבל יאללה נו, נבליג. מהאולם יצאנו כשאנחנו מזמרות את "Get Real Paid" ובין לבין הבלחנו "וואווים" בהלם מכך שאת השעתיים האחרונות בילינו עם המוזיקה שליוותה אותנו כל כך הרבה זמן, "בילינו" זה בלשון המעטה עם כל הטירוף שהלך שם, אותו קשה לי לתאר במילים. ביציאה חיכו לנו חבר'ה נחמדים שמכרו פוסטרים של האירוע, ורכשתי לי אחד כזה למזכרת, חיכיתי קצת עם דינה ללהקה שאולי תצא מהיציאה של החניון אך המטרו הלפני-אחרון קרא לי להגיע הביתה לדירה של עדי (שחיכתה לי עם דייויד גריי החדש ברקע). ברכבת התחתית יצא שישבתי מול גבר אדום-עיניים עם שפורפרת נחמדת בין אצבעותיו של מה שגרם לעיניו להאדים כל כך, וייחלתי לרגע בו אוכל סוף סוף להטעין את הפלאפון ולהסתכל על מה שיצא ממעט התמונות שצילמתי במהלך ההופעה.

מה שהלך באותו לילה בזנית' היה אקסטזה, קרקס של שבעה אנשים שהשאירו את הרצינות שלהם בבית ובאו להראות איך באמת נהנים בלי להתחשב בנוכחות של אחרים. הם שיחקו אחד עם השני על הבמה, אך לא שכחו שיש גם קהל מלמטה והפריחו חיוכים לכל הכיוונים, מי שאפילו העיז להצביע ולהשתולל קיבל מהם מנת תשומי מכובדת, ואני חזרתי עם מנה מכובדת במיוחד של זיכרון מתוק של צחוקים בלי הפסקה ואיזה ריגוש קטן באמצע, כמו מרק עוף ללב החולה. בערב ה-11 בספטמבר עיר האורות התעוררה למאור הגדול ביותר של שמש בשם בק, עיניי בורכו בכחול של עיני הילד שלא רוצה להתבגר ואחרי שש שנים של טעימות אינסופיות מגלידריית הז'אנרים והמילים שלו, קיבלתי בהופעה אחת את מה שבק יודע לעשות הכי טוב במוזיקה (מבחינתי*) – הכל. עוד חלום שהתגשם, ובתקווה זו גם לא הפעם האחרונה שאחיה אותו. את הימים שאחר כך ביליתי עם רגליים כואבות וחיוך גדול על הפרצוף, פריז נשארה אחת הערים המדהימות ביותר, מגדל אייפל הוא המואר ביותר ועדי היקרה הפכה לאדם שאני הכי מתגעגעת אליו עכשיו.

הלוואי ולא היה צורך להשקיע כל כך הרבה משאבים בשביל לראות אמנים אהובים, אבל ישראל זו ישראל זו ישראל.

לחיי עוד רכבות הרים קרקעיות כאלה!

חן.