אל הגלקסיה ואחורה – בקטנה על אלבום שנחרש אצלי ובגדול

BigBlackDelta_2

לי פייס (בתחפושת ג'ו מקמילן, הדמות הכי לא עקבית בתולדות הטלוויזיה) מתעורר לבוקר חדש ואפור בתוך דירה אשר המצלמה צובעת בגוונים מטאלים. הוא פצוע, מתלבש באיטיות ומרשה לעצמו רחמים תוך כדי שהוא אוזר אומץ לקראת הופעתו במשרד. בסצינה נוספת קמה גברת מקנזי דייויס (העוטה על עצמה את קמרון האו), מסתכלת על החלון בחדר מלון שכולו צהוב חולני, היא מתמתחת, מחייכת, רעננה כאילו רק עכשיו נולדה. ניגוד מוחלט בין שתי דמויות, צילום נחמד של הגב החשוף של שניהם, אבל אני חוזרת לצפות בסצינה דווקא בגלל השיר ברקע.  כמה קליקים בגוגל ואני מגלה שקוראים לשיר "Capsize" של להקה בשם "Big Black Delta". אני רושמת בצד וממשיכה למנגינת הפתיחה המגניבה של "קוד שרוף" (Halt and Catch Fire) ונהנית מנוכחות לי פייס על המסך שלי, לא משנה עד כמה הכתיבה של הסדרה גובלת בעליבות.

יום בהיר אחד אני קמה לגלות שאותגרתי בפייסבוק ואני צריכה לחשוב על 15 אלבומים שאהבתי מהקשבה ראשונה. מסוג האתגרים שאני נהנית לענות עליהם מאחר והם גורמים לי לשבור את הראש על עניינים מעניינים. אני חושבת על בוב דילן, טראוויס, וממשיכה אחורה במנהרת הזמן הפרטית לבקסטריט בויז והספייס גירלז. זה קשה! אמנם יש אהבות מהקשבה ראשונה בעולם המוזיקה, אבל הן לרוב קמלות עם הזמן. אני מתלוננת על כך שמדובר במשימה קשה, אך הפלא ופלא, באחר הצהריים של היום בו אני מפרסמת את הרשימה, אני מתאהבת באלבום מהאזנה ראשונית. כן כן, אותו "Big Black Delta" משך אותי להקשיב לרצועות המתחברות לשיר המצוין לעיל לפניו ואחריו, ואני מוצאת את עצמי מתאהבת תוך כדי פיזוז קליל עם הרגליים.

אותו דלתא שחור וגדול הוא ג'ונת'ן בייטס, סולן להקת Mellowdrone (שעדיין לא יצא לי לנבור בחומרים שלה). באלבום הנושא את שם האמן, הוא מנגן רצועות אייטיז המזכירות את כל מה שהיה טוב באותה תקופה – הטראש של אירופה, הפופ של דייויד בואי וקיילי מינוג ופלאשים של ניו אורדר פה ושם – מתערבבות בקצב כלי הקשה שמזכירים את אלסידי סאונדסיסטם ויכול להיות שהתגלו לפני בק בחלומותיו הרטובים. כל שיר הוא סימפוניה של פופ שצריך להקשיב לה בשלמותה כדי להכיל את כל מה שיש לבחור להציע, הפילהרמונית נאספת כולה בתוך קופסת הסינתסייזר, והכלים הקלאסיים עוברים תהליך תיעוש שהופך את צליליהם לממוחשבים.

האלבום מתחיל בצעדים קופצניים, לי פייס ומקנזי דייויס יכולים בכיף להצטלם לסצינות ליליות בתוך מועדונים מלוכלכים, עם אייליינר וצלליות ורודות מצועצעות מעל העיניים, ושירים כמו "Side of the Road" או "Money Rain Down" ברקע. הם בטח ירקדו, יתמזמזו, יבכו (זה רק בגלל שזה מה שהדמויות שלהם עושות הרבה במהלך הסדרה) ויתמזמזו עוד קצת. באמצע עושה האלבום סיבוב של 185 מעלות והופך להיות מה שאנשים מקשיבים לו בסופו של יום, כשמגיע כבר הזמן לחזור חצי צלולים חצי שומעים, הגיטרה מנסרת את הלילה ב-"X22" ובסוף המסע מבטיחה לרגליים הכואבות מנוחה תחת מלודיות אפלוליות כמו "Love you this Summer".

אחרי החרישה על החדש של אינטרפול, מצאתי משהו אחר לחרוש עליו בין לבין, כדי שלא יימאס מאף אחד מהאלבומים. כיף לגלות אלבום ששולח קרני לייזר אפלות, אבל עושה כל כך כיף לאוזן שקצת שוכחים מהגלקסיות השחורות ונכנסים יותר לאורות האולטרה הסגולות. האלבום המדובר יצא בשנה שעברה, ובייטס מאז הבטיח שהוא יוציא עוד חומרים חדשים אפילו השנה!

איך אומרים בקיצור? מומלץ.

ולקינוח, תמונה של לי פייס.

חג יפה ושמח!

חן

lee

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: