בלונד רדהד בבארבי: על כוחה של התמדה

החלק הכי חשוב בהופעה של בלונד רדהד, אמש בבארבי, קרה בעיניי עוד לפני שהיא התחילה. כלומר, עצם העובדה שההופעה הזו נקבעה, והעובדה שקרתה בפועל היא חשובה ביותר. בין אם ההופעה הייתה טובה (וכן, היא הייתה מצויינת), ובין אם לאו, עצם העובדה שהיא התרחשה, מעידה רבות על שוק ההופעות המקומי.

בלונד רדהד חזרו לכאן בפעם השלישית. אין לקחת כמובנת מאליה את העובדה שאמנים רבים חוזרים לכאן שוב ושוב בשנים האחרונות. מדינה קטנה, עם קהל לא גדול, שאמנים כמו בלונד רדהד, דפש מוד, מוריסי, מדונה, קלקסיקו, אפגן וויגס ועוד ועוד, בוחרים לחזור לכאן טור אחרי טור, ומצליחים למכור כרטיסים. חלק מהאמנים אפילו מוכרים את כל הכרטיסים מראש. מדינה בסדר גודל כזה, עם שתיים וחצי מועדוני הופעות ראויים שמגיעה לסטאטוס הזה, היא עניין די נדיר.

אז בלונד רדהד שבו לישראל, אחרי קצת פחות מארבע שנים. כאמור, סימן נוסף לנירמול של שוק ההופעות המקומי אל מול שוק ההופעות האירופאי. כמו בפעם הקודמת, גם אמש הגיעה הלהקה בעקבות אלבום חדש ומצויין, Barragán, שיצא בספטמבר האחרון.

הלהקה ביצעה לא פחות משבעה מתוך עשרת השירים מהאלבום החדש. זו בחירה מסוכנת, שכן הרבה יותר נוח לבצע את השירים הישנים והאהובים, אבל הבחירה הזו השתלמה, הפעם. בעיקר בגלל שהאלבום נהדר. למשל, No More Honey היפה, עם הקול הנפלא והייחודי של קאזו מאקינו. שיר נוסף מהאלבום, Mine to Be Had מרגיש כמו שיר מהאלבומים המוקדמים שלהם, מלודיה בלונדינית-ג'ינג'ית טיפוסית.

הקהל מקבל את כל החומרים, חדשים כישנים, באהבה. הלהקה, המורכבת מצמד התאומים האיטלקים סימונה ואמדאו פאצ'ה, וכאמור מהסולנית היפנית קאזו מאקינו. הם מנגנים ביחד כבר יותר מעשרים שנה, וניתן לראות את זה. משהו ביניהם פשוט עובד. הסאונד מהודק, התקשורת ביניהם כל הזמן נראית לעין, גם אם מתבצעת בעיקר במבטים. עשרים שנה, ועדיין רואים את הרעב של הלהקה הזו לבצע את השירים הכי טוב שהם יכולים, ולתת לקהל שואו ראוי. התקשורת הזו הספיקה כדי שההופעה תהיה מצויינת, גם אם התקשורת עם הקהל הייתה די מינימלית.

למרות שהחליטו לבצע כמעט את כל האלבום החדש, הקהל בהחלט התפנק עם לא מעט קלאסיקות. עבורי השירים מהאלבום Misery is a Butterfly היו השיא של ההופעה. שירים כמו Melody, Falling Man ו Doll is Mine נשמעים מקוריים וטריים כאליו יצאו אתמול, ולא לפני קצת יותר מעשור. הביצועים רעננים ומדוייקים.

הקהל היה נהדר, גם בשירים בתחילת ההופעה, שהיו שקטים יותר, ובוודאי מרגע שבלונד רדהד החליטו להעלות את הקצב לאט לאט, עד שהגיעו לשיר הקצבי שנעל את ההופעה, 23, מתוך אלבום באותו שם. בלונד רדהד הראו את כל הארסנל המרשים שלהם, עם שירים משלל תקופות, בשלל סגנונות, והשכילו לשלב שירים שקטים יותר עם שירים קצביים לקראת הסוף, כדי שנדע בדיוק מה יש להם להציע, ונדע שגם בפעם הבאה שהם ישובו לכאן, יהיה כדאי לנו לא לפספס.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: