פוסט יומולדת – עשרת האלבומים הגדולים של דיימון אלברן על-פי מדד הוניג

damon

דיימון אלברן חוגג היום 47 שנים על פני האדמה, גיל נטול אקזוטיות בערכו, ודווקא בגלל זה החלטתי לעשות לו מחווה קטנה ולהקדיש לו חלק מהבלוג ביום זה. בקריירה של כמעט 30 שנה (אוי אדושיים), הספיק אלברן להקים כארבע להקות, להוליד ז'אנר בריטי יחד עם ברט אנדרסון, ג'ארוויס קוקר והתקשורת הבריטית, לעשות ברוגז עם חבר טוב וממושקף, לכבוש את אמריקה עם היפ-פופ מחוצף, לנסוע לאפריקה, לעשן את אפריקה, לעשות מוזיקה עם אפריקה, לחבר את אפריקה עם מוזיקה מערבית, לחבר את תרבות הערב עם תרבות מערב, לכתוב שתי אופרות, להשלים עם החבר הטוב בקאמבק מרגש, לשתף פעולה עם אמנים מכל העולם ושן הזהב עוד נטויה. בכל הדרך הארוכה הזו, אלברן הוכיח שהוא יותר מפרצוף יפה, שמאחורי העיניים הכחולות ומתחת לשורשי השיער הבלונדיני מתחבא מוח שאוהב את הסיפוקים שלו מוזיקליים, ולב שמעבד את אותם תמריצים לצלילים שיתחברו לעוד לבבות של מליונים ברחבי העולם. לפני שהוא מוציא אלבום עם להקת האם שלו, (עוד קצת יותר מחודש, יום אחרי היומולדת שלי, גורל!) אני מציגה בפניכם את עשרת האלבומים האהובים עליי ביותר עליהם הוא היה אחראי.

10. Damon Albarn – Dr. Dee

סיפורו של ג'ון די, שהיה ליועץ של המלכה אליזבת' הראשונה במאה ה-16 ונחשב למתמטיקאי ופילוסוף בזמנים שבהם אסטרולוגיה וכישופים נחשבו למדע מן המניין, וניסה לפתור את התעלומה שקוראים לה בן אדם באמונה שמתמטיקה יכולה להסביר את הכל. אלברן, מי שמדע מדויק הוא לא הצד החזק שלו, כתב את המוזיקה והמילים, התחבר לגותיות הקסומה של התקופה דרך לחנים שנשמעים קלאסיים ומילות מלנכוליה ששייקספיר ומרלו היו יכולים להיות גאים בהן. אופרה מודרנית שמספרת על היסטוריה של בריטניה מנקודת מבט של מי שצפה בה מהצד, מאחורי הקלעים. דיימון היה ותמיד יהיה מאוהב בבריטניה כמו אבא מבקר ודואג.

9. Gorillaz – Gorillaz

אהבתי את האלבום הזה לפני שידעתי ממש מה זה בלר ומי זה דיימון. לפני שהיה לי מה להגיד לגבי תרבות הפופ, אחרי שכבר גיבשתי לי כיוון על נתיב שמתרחק מלהקות הבנים שמילאו את חדרי בפוסטרים שלהם עם ורד אדום ורומנטי ביד. הגורילאז המצוירים היו שם בשביל לחבר לי את מה שהיה פעם עם משהו רענן יותר: במקום ורדים קיטשיים היו אנימציות גסות, במקום פופ שמבוסס על תבניות הכרתי פופ שלוקח את עצמו ברצינות, ובו-זמנית מבין שהקסם הוא לאזן אותו עם צחוק וגיחוכים. עם כל תרבות הפופ, היפ-הופ, רוק וכל המערב, אלברן קרץ למקומות שפחות שומעים ברדיו המיינסטרימי ועל הדרך גם יצר את אחד השירים היפים ביותר עם טאץ' קובני של איברהים פרר מהבואנה ויסטה קלאב – "Latin Simone".

8. Blur – Modern Life is Rubbish

החיים הם חרא, והבריט-פופ בא לחגוג את כל זה. מול הסצינה האמריקאית שלבשה בעיקר פלאנל והשמיעה בקול חצי צורם את זעקת החצ'קונים של בני הנוער מסביב לעולם, בריט-פופ בא באותה מטרה רק עם גישה אחרת. מצד אחד הגראנג' ארוך השיער והעמוק, מצד שני הבריט-פופ הציני שמביט מנקודת מבט קלילה יותר על המודרנה הצרכנית. אדי ודר שר על ג'רמי שלא מבינים אותו וצעק את הכאב שלו, דיימון סיפר על קולין וג'וליאן, האחד איש שחולם על עבודה ממשלתית משעממת, השני איש מן היישוב, ללא שמץ דרמה, מלא רוח נעורים. כאן גם נכנס החבר הממושקף, מר גראהם קוקסון, להראות שהרוק שלו והפופ של דיימון הם אחד השילובים הכי טובים שקרו בעולם המוזיקה העולמי: ריפים של אחד, הדמיון הקליל של השני, ביחד עם עוד אלכס ג'יימס ודייב ראונטרי הם בלר שאת חותמם התחילו להטביע עם אלבום זה.

7. Gorillaz – Demon Days

האלבום הראשון של הגורילאז היה אקלקטי, דיימון לקח ממגוון של כלים, תרבויות וז'אנרים וכיווץ את כולם לכדי אלבום אחד. האלבום השני בסדרת הגורילות הוא יותר אחיד, הקצב חצוי בין החלקלקות של ההיפ-הופ והכיף הפופי בשירים, ולכן לא פלא שהוא האלבום שהצליח לכבוש את העולם הכי מהר. יחד עם "Feel Good Inc." (הסינגל המצליח ביותר שלהם) הנפיק האלבום להיטים נוספים כמו "Dare", "Dirty Harry" (שהושתת על קצב שאלברן כתב לשיר מעולה לא פחות בשם "People") ו-"Kids with Guns". אחרי המתקפה הזו של 11\9 הוציא אלברן אלבום שכולו מבוסס על המורשת האנטי-מלחמתית שהנחיל לו סבו, וכתב על אהבה שבאה כנגד כלי הנשק, האסקפיזם והפחד.

6. Blur – Think Tank

אם ב-11\9 עסקינן, הפוליטיקה של דיימון לא נפסקה באלבום אחד, אלא המשיכה הלאה לאלבומים אחרים שבהם ניסה אלברן להטמיע במאזיניו את חוסר ההיגיון בהתנהלות העולם המערבי מול העולם ה"פחות מפותח" (מרכאות באות לרמז כי אף אחד לא יודע מה זה). ההבדל בין פוליטיקה רגילה לפוליטיקה של מר אלברן היא שזו שלו מתבססת על מלודיות יפהפיות שממלאות את נשמות המאזינים והרדיו בניחוחות ורודים של עתיד טוב יותר. "Out of Time" הוא ההמנון של אלברן, האיזון בין האזרח המודאג לאמן שמנסה להסתכל על הכל מסביב ולחשוב מה יכול לשפר את המצב. במוזיקה הוא שילב את הכלים המזוהים עם העולם המוסלמי כדי להראות לכולנו שהעולם הוא אחד וכולנו חיים עליו. בלעדי החבר הממושקף, דיימון הנחית את אלכס ג'יימס ודייב ראונטרי במחוזות יותר זרים, ובאלבום הזה המשיך בחפירות המוזיקליות במוזיקת העולם ומצא יופי בחזרה מונוטונית על צלילים לא רגילים כמו החריקות ב"Gene by Gene" או קולות הקלידים של "White Noise" בעל המונולוג העוקצני שלו. "להיות בריטי זה לא לשנוא, זה להיגעל, כולנו מגעילים" – אאוץ'.

5. Damon Albarn – Everyday Robots

האלבום היה מועמד לפרס המרקורי הנחשב, הוא כבש לבבות של אלפי ישראלים שבחרו בו לאלבום השנה במצעד השנתי של "הקצה", הוא קצר ביקורות טובות פחות או יותר, והכל בגלל שדיימון אלברן פתח חלון קטן ונתן למאזיניו לראות מה מתחבא מאחורי המסכה העקשנית שלו. אז מה מסתבר? שמאחורי המסכה הזו מתחבא בחור רגיש ביותר, עדיין מתעקש להשתמש במילים עמומות ואוניברסליות כדי לחבר את הצרות שלו עם אילו של אחרים, אבל ללא חשש להיות פגיע. אלבום שכולו סיפור מסע של דיימון מהמאקרו אל המיקרו האישי שלו מבלי לתת יותר מדי פרטים, והתוצאה היא שירים כמו "Hostiles", "The Selfish Giant" ו-"Photographs" שמציגים צד עדין יותר. האמן עשוי מרגש, לא יעזור כמה הוא ינסה להסתיר את זה.

4,Mali Music – Mali Music

בסרט הדוקומנטרי שכל מעריץ בלר כבר יודע בעל-פה, "No Distance Left to Run", אמר אלברן שהמסעות שלו לאפריקה הבהירו לו עד כמה קטן מקומו בעולם ושהאי הבריטי שהוא כל כך אוהב הוא "רק אי קטן". בריטניה נשארה בלב בעוד אלברן נסע לו כדי לגלות ולהתאהב בסגנונות מוזיקה של מקומות אחרים ויצר את האלבום הזה. הוא פותח אותו עם מנגינה נוגעת עם קולו, אך האלבום כולו ממשיך עם קולות זרים שבאים ממאלי והוא נותן את הכבוד של המוזיקה המקומית למקומיים, לכלים שנולדו במקום, השפה והקצב. הוא עשה את העבודה הקשה, כל מה שיש למאזינ/ה לעשות הוא להיות פתוח/ה למשהו אחר ולא מוכר.

3. Gorillaz – Plastic Beach

שיא הפופ של מר אלברן. הוא ייתן לסנופ דוג לשיר, מנגינות אתניות מסלסלות יפתחו עוד קטע ראפ של באשי וקאנו, אבל בסופו של דבר הכל יסתכם בפופ מתוק יותר מאיימי פולר. האלבום הראשון בא ככוח נגד עולם הפופ המסחרי והסלבריטאי, השני יצא נגד רוע ומלחמה, ו"חוף פלסטי" מבקש שנשמור על הסביבה ועל הטבע. כזה הוא אלברן, נלחם למען עולם יותר טוב – פחות תעשייתי, יותר טבעי, עם חיילים כמו לו ריד (ז"ל), בובי וומק (לו דיימון הפיק אלבום שנתיים אחר כך, ז"ל), גריף ריס ׁ(חיות סופר פרוותיות), מיק ג'ונס, פול סימונון (הקלאש) ומוס דף בקטע קצב ממכר בקוד מורס. יחד עם האנימציה של ג'יימי היולט יצר אלברן אוטופיה ויזואלית ואודיטורית שלא קיבלה מספיק כבוד מהעולם ולכן מקבלת פה מקום שלישי. חוץ מזה יש את שיר הנושא שאליו אני מכורה כבר חמש שנים.

2. Blur – 13 + Parklife

אף אחד לא יגרום לי לבחור בין השניים כי מדובר בשני אלבומים שמשלימים שני צדדים מאוד חזקים בי – הצד ה"13" מלא העצבים, הדיכאון, הפחד והטכנולוגיה והצד ה"Parklife" שאוהב לצחוק, להרהר, לחקות ולרקוד עד שהאלכוהול מתנדף ואני נשארת רק עם כאבי גב ושרירי רגליים תפוסים. שני האלבומים ליוו אותי את אותה כברת דרך ומסמלים גם את השיא של שיתוף הפעולה בין אלברן לבין חברו הממושקף, קוקסון. כשהם עצובים הם נוטים יותר לגיטרות הנוגות של קוקסון, וכששמח וציני הם קופצים עם הפופ של אלברן. "Trimm Trabb" הוא שיר לחושך, "Parklife" הוא לאור, "1992" הוא לרחמים העצמיים, "Bank Holiday" הוא לכשאף אחד לא יכול לראות או לשמוע אותי קופצת וצוחקת. ביחד, כדברי טום קרוז ורנה זלווגר, הם משלימים אחד את השני ותומכים בי בכל מצב רוח נתון.

1. The Good, the Bad and the Queen – S/T

מהר אני מקלידה לפני שאני מתחרטת שלא שמתי את בלר פה במקום הראשון. קודם כל יש לאלבום הזה ערך סנטימנטלי אדיר מאחר והוא הכיר לי את מר אלברן, זה האלבום שגרם לי להסתקרן לגבי הקריירה המוזיקלית שלו ולגלות את אחת הלהקות החשובות לי ביותר (בלר). מעבר לרגשניות ולמרגשיות, מעבר לפול סימונון (הקלאש), סיימון טונג (הורב, גורילאז) וטוני אלן (מתופף העל הניגרי), זה אלבום שהוא כל כולו מנוצח על-ידיו רבות הרבדים והכישרונות של אלברן. הוא לגמרי מאוהב באנגליה ומודאג לגבי לונדון והמערב האבוד. פה אפשר למצוא את השיא הלירי של אלברן: "Everyone's a submarine looking for a dream far away" (מתוך השיר היפהפה "Nature Springs") וגם את החיבור המושלם בין אפוקליפסה מפחידה למוזיקה נגישה, בין פחד של גיטרות גועשות לקלידים קופצניים, בין רעשי המלחמה לבין היופי שהמוזיקה והמילים יכולים להוסיף לה ובו-זמנית גם לנסות לחסל אותה.

אז מה אאחל למר אלברן? שרק ימשיך ליצור ושיום אחד יחדור לו למוח שחרם זה דבר נוגד לכל האהבה שאותה הוא רוצה להנחיל בכולנו. קקה. יום הולדת שמייח!

חג שמייח! חן.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: