Go Your Own Way (to Cologne) – או:פליטווד מק בקלן

נראה לי שאנגלית בכותרת זה תקדים פה בבלוג, אבל לא יכולתי לוותר על הרפרנס המטופש. מתנצל. ובכן, כבר כתבתי בקצרה בפייסבוק על ההופעה המושלמת של פליטווד מק בקלן, שזכיתי לראות בשבוע שעבר. נתבקשתי על ידי הילה להרחיב על ההופעה, ולהילה לא אומרים לא.

אי אז במרץ, פול מקרטני הודיע על טור באירופה. לא התלבטתי יותר מדי (בעיקר כי ספרינגסטין לא מופיע השנה), ורכשתי כרטיס להופעה שלו באמסטרדם. כהרגלי, אם אני כבר נוסע לחו"ל, אני מנסה לתפוס כמה שיותר הופעות במהלך שהותי שם. התחלתי לבדוק קצת מסביב, וגיליתי הופעה של מארון 5 באמסטרדם, ושל פליטווד מק (בהרכב המלא של Rumours!) בקלן. הסתבר שקלן לא רחוקה במיוחד. השגתי כרטיס לא רע ביציע. מספר ימים לאחר שרכשתי את הכרטיס, גיליתי ששוחררו כרטיסים משובחים, שורה רביעית על הרצפה באמצע. ניסיתי להתווכח עם קופת הכרטיסים, ממש התחננתי שיחליפו לי, עד כדי כך שהגעתי לסו קולד נציגה בכירה, שאחרי דיון ארוך היא פשוט ניתקה לי בפנים. גרמנייה. גם כן.

לבסוף החלטתי להשתדרג, ורכשתי את הכרטיס המדובר. נותרתי עם שני כרטיסים.  יום אחרי מארון 5, לקחתי בצהריים רכבת לקלן. הדרך הייתה פשוט מדהימה ביופיה. אני לא איזה חובב טבע גדול, אבל וואלה, יש דברים שאי אפשר להישאר אדישים אליהם. פרדסים ענקיים ממש צמוד למסילה, פתאום מגיח לו איזה בית שעומד באמצע שום מקום, פרה, סוס או כבשה עומדים באמצע מדשאה ענקית. לא ברור בכלל. הרבה קסם.

הגעתי למקום ההופעה, ה Lanxess Arena. מדובר בארנה סטנדרטית באירופה. מלא מלא אנשים, בעיקר בגיל של ההורים שלי. להזכירכם, יש לי כרטיס להיפטר ממנו. הסתבר שההופעה לא במצב של סולד אאוט, ולכן אאלץ להיפטר ממנו בהפסד. רק שקיויתי להפסיד פחות משהפסדתי בפועל. לבסוף נאלצתי לוותר ולשחרר, ולהפסיד קצת. מה לעשות. בדיעבד, אגב, גיליתי הודעה בתיקיית ה other בפייסבוק, של מישהו שרצה לרכוש. ממש מבאס. מילא.

מספיק הקדמות, להופעה עצמה: התיישבתי לי במקום הפנטסטי שלי, ממש ממש קרוב לבמה. כמה שאני אוהב הופעות, ברוב המקרים אני לא מתפוצץ מרגש באופן מיידי. זה לוקח זמן, שיר או שניים. אבל לא במקרה של פליטווד מק. הם עולים לבמה, ודופקים ביצוע אדיר ל The Chain, שהוא אגב השיר היחיד ב Rumours שכל הלהקה כתבה ביחד. Rumours הוא אחד האלבומים הנמכרים ביותר בכל הזמנים, והוא גם הסיבה שאני ורבים אחרים יודעים לאיית את המילה הזו. אבל לענייננו, הוא אחד האלבומים ששמעתי הכי הרבה פעמים בחיים, ואני מאוד מאוד אוהב אותו. השיר שהם פתחו איתו את ההופעה הוא אחד השיאים שלו. כבר בשיר הראשון מסתבר שהם לא איבדו את הטאץ'. לינדזי באקינגהאם מבריק על הגיטרה, כריסטין מקווי לא איבדה אוקטבה אחת מהקול האלוהי שלה, ג'ון מקווי הוא עדיין עמוד השדרה של הלהקה, מיק פליטווד הוא מתופף ענק, ורק סטיבי ניקס לא מסוגלת להגיע לגבהים שהיא הגיעה אליהם בעבר, אם כי היא לגמרי יוצאת מזה בכבוד. אבל בשורה התחתונה, החבר'ה ביצעו שיר אחד, וכבר התרגשתי בטירוף. פשוט אדיר.

ב Rumours יש אחד עשר שירים. בהופעה בוצעו תשעה. ארבעה מהם פתחו את ההופעה. Crowd pleasers, אבל בלי להתפשר. ב Dreams הסתבר שהקול של סטיבי ניקס כבר לא כתמול שלשום. עם זאת, היא מודעת למגבלותיה, וכשאין צורך לעלות גבוה מדי, היא נשמעת נפלא. ביצוע נורא יפה. ב Second Hand News באקינגהם כבר נוטף זיעה, שוחט לגיטרה שלו את הצורה. קשה לי להבהיר כמה הביצועים פשוט מושלמים. מדובר בלהקה רעבה. הם ממש הזיעו שם, עבדו קשה כדי שהקהל יהיה מרוצה. אחרי ארבעת השירים האלו, הלהיטים לא הפסיקו להגיע. Riahnon בביצוע יפהפה, Everywhere קסום לגמרי. פשוט עוצר נשימה, איזה קטלוג יש להם. אחרי עוד כמה שירים, הלהקה יורדת להפסקה קלה, מלבד לינדזי באקינגהאם, שכאמור כבר נוטף זיעה. הוא מחזיק את הגיטרה האקוסטית שלו, ומבצע לבד את Big Love. עד עכשיו לא ברור לי: א. איך הוא לא התמוטט, וב. איך המיתרים לא נקרעו. נסו לחשוב על רשימה של הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים. תראו שם את קלפטון, הנדריקס וכדומה. אני לא זוכר שרואים את באקינגהאם למעלה. הביצועים ל Second Hand News בתחילת ההופעה, והביצוע ל Never Going Back Again, בקצב איטי-איטי, לבד, מוכיח שהוא פשוט חייב להיכנס לרשימות הללו. האיש לא ייאמן. כמה רגש על הגיטרה, כמה רגש בשירה, במבע. הוא יכול לבצע שיר כל-כך איטי ושקט, אבל להזיע כאילו הוא ביצע את השיר הכי מהיר ותובעני שיש. אי אפשר שלא להאמין לו.

הלהקה חוזרת לעוד מספר שירים. ביניהם Gypsy הנהדר, Little Lies בביצוע עשיר, Gold Dust Woman, השיר שהפך לסמל של סטיבי ניקס עצמה, לכינוי שלה. ואכן, היא עוטה מעין שכמייה מוזהבת, ושרה אותו. כאמור, המנעד שלה אינו אדיר כשהיה, אבל כזמרת שמודעת למגבלות שלה, היא מתאימה את השיר ליכולות הנוכחיות שלה, ובהתחשב בכך, הביצוע נפלא. שני שירים אחר כך – אחד השיאים של ההופעה, ואחד השירים שאני הכי אוהב בקטלוג שלהם, ואולי בכלל – Go Your Own Way. חיכיתי לרגע הזה מתחילת ההופעה. איזה. שיר. אדיר. כמה קפצתי וצרחתי. נפלא נפלא. לינדזי באקינגהאם בשיאו, וכל הלהקה לגמרי תרמה את חלקה בביצוע הזה.

הלהקה יורדת, וחוזרת במהרה לקול תשואות הקהל, שהוא בכלל מדהים. שיר ראשון בהדרן – World Turning. באיזה שהוא שלב בשיר, הלהקה יורדת מהבמה, ומיק פליטווד, שקיבל סט נוסף של תופים באמצע הבמה (בנוסף לסט האחורי), פשוט קרע להם את הצורה. סולו ארוך ארוך. בדיוק כמו שאמרתי על באקינגהאם לגבי הרשימות וכדומה – מדובר במתופף לא ייאמן, בטח בגילו. סולו משוגע. כמובן שהקהל מתחרפן, ואז הלהקה חוזרת. ברור לי שאתם כבר לא מאמינים לי, כי אני אומר על כל שיר שני שהוא שיא, אבל הנה, הגיע גם Don't Stop (בביצוע כריסטין מקווי עם הקול שלא התיישן ברגע). השיר שהפך לסמל של הקמפיין של ביל קלינטון בשעתו (מה לעשות, זו האסוסיאציה הראשונה שלי), וגם אחד השירים הכי טובים ב Rumours. שיר מלהיב לאללה, והוא כמובן עושה את העבודה על הקהל. את ההדרן סוגר Silver Springs, לא שיר מאוד מוכר, סוג של outtake מ Rumours, שנוסף לאלבום באחת המהדורות האחרונות שיצאו. שיר יפהפה, ועוד ביצוע נפלא של סטיבי ניקס.

הלהקה ירדה מהבמה. עכשיו, אני התרגשתי לאללה מהמון רגעים בהופעה, אבל וואלה, אם לא הייתי מקבל את Songbird הייתי מתאכזב. האמת שמיק פליטווד עשה לי קצת טיזינג. כשהוא הציג את חברי הלהקה (הוא היחיד שהיה בכל גלגוליה הרבים), הוא כינה את כריסטין מקווי our songbird. הגדיל ואמר במהלך ההופעה our songbird has returned. (הלהקה הופיע בלעדיה תקופה ארוכה, ולבסוף היא נענתה וחזרה אליהם) השיר הזה הפך להיות הסמל שלה, ובצדק. בדוקומנטרי משובח על Rumours, חברי הלהקה מספרים על הפעם הראשונה שהם שמעו את השיר, וכמובן שהוא שחט אותם לגמרי. אני מניח שכבר הבנתם – אחרי ההדרן, עלתה כריסטין מקווי, לבדה, עם פסנתר, וביצעה את השיר הזה. אני על סף דמעות רק מלכתוב על הרגע הזה. הקול שלה נשאר פשוט צלול ומרגש. התרגשתי כל ההופעה, כאמור, אבל השיר הזה כבר שבר אותי לגמרי. איזה סיום מדהים. לא יכולתי לבקש יותר. יש לי עוד סיפורים קצת משוגעים על קלן, אבל זה לא הזמן או המקום.

שורה תחתונה, מה שאני חושב שאני לוקח מההופעה הזו, היא ההבנה שמדובר בלהקה ענקית באמת, ושלינדזי באקינגהם לא מוערך מספיק כגיטריסט, מיק פליטווד לא מוערך מספיק כמתופף וכריסטין מקווי לא מוערכת מספיק כווקאליסטית. והם, ביחד עם סטיבי ניקס וג'ון מקווי נתנו לי ערב בלתי נשכח. ואני אסיר תודה על כך. עושה רושם שפליטווד מק לא יופיעו עוד הרבה. תפסתי אותם, כנראה, ממש לקראת הסוף, מה שהופך את החוויה הזו גם לזכות גדולה וחד פעמית. הנכדים שלי, בעז"ה, ישמעו עליה.

תודה שקראתם/ן.

מודעות פרסומת

תגובה אחת (+הוסף את שלך?)

  1. דורון זילברברג (בת)
    יונ 13, 2015 @ 11:16:59

    כתבת מגניב. תקרא לי פעם הבאה שאתה הולך להופעה. כלשהי

    הגב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: