כמו בחלום רע-טוב – פוסט מחווה לדמויות והסרטים של השחקן ג'רמי רנר

jeremy-renner-670x350v2

תסמכו על יקום כמו של מארבל שיכניס אותי חזק גם אל תוך השחקנים שממלאים אותו בחן ובחסד. תסמכו על הפרצופים היפים של כל אחד מהם שימשכו אותי לנבור בקריירה שלהם ובסופו של דבר להודות באמת הקשה: אני מעריצה. עם סקרלט ג'והנסון היו לי רק כמה השלמות כי אחרי הקריירה שלה אני עקבתי גם לפני שהיא "נקמה". אליזבת' אולסן חברה לג'והנסון בצבא האובססיה שלי, וגיליתי מישהי ששווה לשים עין על הפרויקטים הבאים שלה. אבל כיאה לעיניי אוהדות המין הגברי, מי ששבה את ליבי לגמרי הוא ג'רמי רנר. לעומת השתיים הצעירות, לשחקן הקליפורני בן ה-44 יש כבר רפרטואר ארוך יותר ומרשים של סרטים, בהם הוא שיחק מגוון רחב של דמויות, רובן משניות, כשהוא ניחן ביכולת לגרום להן להתעלות לפעמים על הראשיות, לגרום לצופה להתחבר אליהן ואפילו לחבב אותן. במהלכו של מסע התגלית שלי, גיליתי כמה סרטים מצוינים שלא הייתי רואה אילולא הייתי כל כך להוטה לעקוב אחרי הקריירה שלו, וגם בזבזתי כמה שעות טובות מהחיים שלי עם סרטים כמו "Dahmer" ,"Lightbulb"  ו-"קוטלי המכשפות" שלא הרשימו אותי במיוחד, אבל בכל מקרה רנר התברר כמו שחקן ששווה לראות סרט בשבילו. אז הנה מצעד של עשרת הדמויות המרשימות ביותר שלו, כשהשארתי בחוץ את סוחר הסמים המצחיק שהוא שיחק כשהתארח בתוכנית הטלוויזיה של לואי סיקיי, את בובי שארפ המניאק מהסרט המצוין "ארץ קרה" (שרליז ת'רון, למה את כזו שרליז ת'רון?),  את אורלנדו הקוסם השרמנטי מהשיעמומון "המהגרת" ואהרון קרוס מסרט בסדרת סרטי האקשן של ג'ייסון בורן.

10. Gus Maitland – "12 and Holding"

סרט התבגרות סגנון "אני והחבר'ה" שכנראה בגלל הקיצוניות של הסיפורים שלו, לא קיבל מעמד כמו של זה לפניו. זה הסרט היחיד שאני מכירה שבו רנר תיפקד בתור החתיך התורן, וכמובן שנוספו לו עוד כמה רבדים תוך כדי. הילדים הם הכוכבים הראשיים וגאס מייטלנד תיפקד כקראש של ילדה בת 12 שרוצה לחקור יותר לעומק את המיניות שלה, אבל עם רנר שמשחק איתו, יש בו הרבה יותר ממראה. בגלל היותו דמות משנית, לא ממש התעמקו בדמות של מייטלנד, אבל רנר השאיר הרבה מקום לדימיון.
סצינה לציון: מייטלנד מספר לפסיכולוגית שלו מה הסיבה לכך שהוא כל כך התחבר לבת שלה, ובכך גם גורם לאימא להבין מה בעצם הילדה הייתה צריכה כל הזמן הזה – חברה. אפשר לדעתי לראות את הסצינה גם בלי לראות את הסרט קודם, כי מייטלנד הוא רק בורג קטן בכל הסיפורים שהולכים שם.

9. William Brandt – "Mission Impossible: Ghost Protocol"

אית'ן האנט יצא להציל את העולם עוד פעם עם אקשן מטורף אבל לא ראיתי אותו כשהוא יצא כי מאסתי בטום קרוז. אז הגיע ג'רמי רנר, הזכיר לי שיש שם גם סיימון פג, ועיניי היו דבוקות למסך כמו שהמכנסיים המחויטות של הדמויות היו דבוקות לטוסיק שלהם במהלך הסרט (קוראים לי חן, ויש לי חולשה ללחיים האחוריות). אז למה צריך ג'רמי רנר אם יש כל כך הרבה אקשן? כי אית'ן האנט הוא דמות רצינית מדי, סיימון פג (כפוקיעליו) הוא ליצן החצר, ומסתבר שרנר הוא אחלה ערבוב של השניים שיכול לאזן את הכל. דווקא בסרט הזה שרובו עוסק בקפיצות מבניינים ופיצוצים, רואים שיש לבחור תזמון קומי טוב, ושהוא יכול להיות רכרוכי בסצינה אחת וקשוח באחרת וזה עדיין ייראה אמין. חוץ מזה, הסצינות שלו עם פג מעולות, כי זה סיימון פג (כפוקיעליו כבר אמרתי?).
סצינה לציון: הסוכן ברנדט צריך לקפוץ אל תוך פיר, וכדי להפיג את הלחץ לפני כן הוא עושה כמה תרגילי ברכיים. אני לא בטוחה שהסצינה הייתה אמורה להיות קומית, אבל יצא ככה. בכל מקרה, הסצינה לא הייתה מתוכננת, טום קרוז תפס את רנר מתכונן לסצינה תוך כדי שהוא עושה את הכ(ק)ריעות והתעקש שהן ייכנסו לסרט.

8. Chick Prigusivac – "Love comes to the Executioner"

מהסרטים האלה שהוציאו אותו בשביל שישמש לקהל מסוים כסרט קאלט אבל לא ממש הצליח במשימה. הק חוזר לעיירת הולדתו לאחר שסיים לימודי לטינית במכללה, ובשביל לעזור לאימא שלו לשלם על מטפלת שתשמור עליה מהאלכוהול המפתה, הוא מתחיל לעבוד בכלא המקומי. באותו כלא כלואים אחיו, צ'יק (רנר), באשמת רצח וגם אהובתו לשעבר של צ'יק שהופכת מהר מאוד לצלע שלישית והזויה במשולש אהבה בין שני האחים. אסיר מטורף? מה זה מעניין? זה אסיר מטורף, התגלמות ה-"וייט-טראש", הרע הטיפוסי ביותר עם טוויסט קומי, והוא גם יודע לשיר ככה:

7. Gary Webb – "Kill the Messenger"

פה רנר גם תיפקד כמפיק וסיפק סיפור חשוב לעולם הקולנוע, רק חבל שזה לא הביא קהל. הסרט המבוסס על מקרה אמיתי מספר על עיתונאי קטן שגילה משהו גדול, וכמו בכל תאקל עם גורם ממשלתי, מצא את עצמו נמעך כמו חרק חסר חשיבות על המדרכה. בשבילי, הסרט הלך לאיבוד איפהשהו בניסיון לשלב את עבודת התחקיר המקצועית של ווב, יחסיו עם חבריו למקצוע והחיים שלו במשפחה שהוא ניסה לטפח, אבל הותיר מספיק רושם כדי שאלך אחר כך ואבדוק מי היה הארי ווב האמיתי, שטוענים כי הוא התאבד גם אחרי שהתברר שמה שהוא גילה על הקשר בין פעילות ה-CIA  בניקרגאווה ועולם הסמים בלוס אנג'לס היה נכון (דיברו על זה, אבל הייתה איזו מוניקה לווינסקי באותה שנה שהתעקשו שתעשה יותר כותרות). אז מה היה מיוחד ברנר? הוא בקושי משחק תפקיד ראשי בסרטים ופה הוא סוף סוף לקח את הדגל, בלי דמות שתומכת בו כל הזמן, הוא הראשי בכל מובן של המילה. התפקיד לא ממש מזוהה עם התדמית והרפרטואר שלו: איש משפחה תמים המנסה לפרנס את המשפחה שלו, עיתונאי הנלחם למען האמת וגם למען ביטחון המשפחה שלו עקב האיומים שבאים עם התפקיד ומאבד את הכל בגלל שהוא התעסק עם האנשים הלא נכונים. איפה היה הסרט הזה כשעשיתי את התואר בתקשורת?

סצינה לציון: הנאום הסוגר של הסרט, גארי ווב אמור לתת נאום תודה, אבל במקום מתוודה בדמעות שכל מה שהוא רצה היה לכתוב עיתונות טובה למען האנשים ובמקום מצא את עצמו נאבק בשביל זה ומפסיד.

447647_1

6. Clint Barton/Hawkeye – "The Avengers/Age of Ultron"

אם היה מדובר במצעד הדמויות האהובות ביותר שרנר שיחק, אז הוקאיי היה במקום הראשון עם השתפכויות על חץ וקשת, שורות מחץ ובודפשט. מכיוון שזה מצעד שחוגג יותר את הכישרון של הבן אדם, הוקאיי קיבל מקום נמוך יותר. אבל למה? ככה. סתם, עבדתי עליכם. גיבורי על הם דמויות די ידועות מראש: היה היה\הייתה בחור\ה שניחנו ביכולת מיוחדת במינה, ולמרות כל הכוח שטמון בתוך היכולת ישנן הסתבכויות – אם זה אהוב\ה, דוד\ה, באקי\ה, הכל מסובך במארבלנד. הוקאיי הוא סופרמן (וסליחה על הקישור ל-DC) אם היו מצמידים לו קריפטונייט והיו לו עיניים מעופרת יצוקה. הוא שביר, הוא לא גאון, לא אל וגם לא סופר-חייל, הוא סך הכל איש מן המניין שרואה טוב יותר ממרחק, ובכל זאת הוא בוחר לעמוד מול צבא של חייזרים/רובוטים בשביל להציל את העולם. דווקא הגיבור הטיפוסי הוא הדמות הלא-טיפוסית בשביל רנר, ובגלל זה הוקאיי הוא מעל כל קודמיו. אחרי רצף של דמויות מטורללות, רנר שמר על קור רוח, גילם את המבוגר האחראי מדי פעם והצליח להבליח בדיחה מצחיקה מפעם לפעם, סחתיין. 
סצינה לציון: הוקאיי תחת השפעה של לוקי נאבק ומפסיד לאלמנה השחורה (הו, אהבת אמת), באולטרון הוא משתף את הקהל בתוכניותיו הזדוניות כלפי פייטרו ולאחר מכן הוא לא ראה את זה קורה, והמבין יבין.

5. Carmine Polito – "American Hustle"

כמו ב"הנוקמים", גם ב"חלום אמריקאי" רנר נמצא בסכנת היבלעות בתוך ליהוק של שחקנים גדולים. הפעם אילו כריסטיאן בייל, איימי אדמס (המלכה), בראדלי קופר וג'ניפר לורנס. בסרט הזה הוא נחל הצלחה גדולה יותר במשימה מאשר עם רוברט דאוני ג'וניור, מארק רופלו, כריס אוונס\המסוורת' וסקרלט ג'והנסון (המלכה). אבל למה? מכיוון שקרמיין פוליטו הוא ראש העיר הקרימינל הכי חביב שיש, הוא סוג של רובין הוד מניו-ג'רזי עם בלורית מנופחת והרבה רצון טוב. בסרט שבו הדמויות הראשיות הן אילו עם כלי המשחק המניפולטיביים החזקים, דווקא הקורבן היה זה שגנב את ההצגה. בתוך קרמיין פוליטו, ג'רמי רנר שינה חברבורותיו והפך לאיש משפחה חם ולאבא אוהב של עיר שלמה. בתמימות אווילית ושיר של טום ג'ונס, כבש פוליטו את המסך ואת לבבות הצופים שבסופו של דבר ריחמו בעיקר עליו.
סצינה לציון: אירווינג רוזנפלד (בייל) מגלה לפוליטו שהוא בצרות צרורות, ג'רמי רנר הוא כלב פאג.

tumblr_m6rpczf2m61qbxpo4o2_250

4. Ned – "Neo Ned"

בחור צעיר עם בעיות זעם, שבשביל להשתלב בחברה הקרובה לו הצטרף לחבורת גלוחי ראש ניאו-נאציים, ובשביל להשתלב בחבורה שלהם נשבע לשנוא שחורים ולהרוג אותם. הוא מתאשפז בבית משוגעים לאחר שהואשם ברצח, ופוגש שם בחורה שחורה שטוענת שהיא הגלגול הבא של היטלר. בין השניים נוצר סיפור אהבה שמאיים להיות רגיל, אבל אז הסרט ממשיך. לבחור קוראים נד, ומשחק אותו… איזה מתח… ג'רמי רנר בחיתוליו! אז למה? כי למרות הווייתו הקשוחה של רנר, הוא הפך את נד לדמות עגולה ורכה. העלילה של הסרט גם היטיבה עם הדמות, הסוף בכלל עושה טוב על הלב מסיבות ממש מעוותות, ורנר נותן את הטאצ'דאון המנצח כשהוא הופך כולו, בגוף ובכל תנועה, לנד הטיפש והחמוד מדי בשביל לא לעודד לסוף טוב בשבילו. גבריאל יוניון מעולה בסרט הזה, מצליחה לצאת מן הצל של המוזרות של נד ולהתבלט עם הבגרות שלה. ביחד, רנר ויוניון הם צוות לעניין.
סצינה לציון: ….

3. William James – "The Hurt Locker"

מישהו זוכר שהסרט הזה זכה באוסקר? שהבמאית קתרין ביגלו הייתה האישה הראשונה לזכות בפרס האוסקר על בימוי הסרט? מישהו זוכר את הוקאיי, פלקון ועוד חייל קופצים על הבמה מאושר על כך שסרט דל תקציב הגיע לדרגה הגבוהה ביותר בעולם תהילת הקולנוע (עד היום הוא מחזיק בתואר של הסרט עם התקציב הקטן ביותר שזכה באוסקר)? סיפורה של יחידת בראבו שהתעסקה בנטרול מטעני חבלה בעירק מוכת המלחמה נכנסה אל המיקרו של המיקרו. אז צריך לשאול למה? "הריגוש מהמלחמה יכול להיות ממכר מאוד, אפילו קטלני, מכיוון שהמלחמה היא סם בפני עצמו." (תרגום חופשי) זה הציטוט שמתחיל את הסרט, ההסבר מתפרס לכל אורכו והסוף הופך אותו ליותר אמיתי. וויליאם ג'יימס הוא פסיכופת, הוא ישים את האגו שלו לפני כל דבר שיוכל להבטיח שיחזור בחיים, הוא ממציא לעצמו סיפורים כדי לצאת גיבור פעם אחר פעם ובסוף היום ייצא הגיבור הכי לא קונבנציונאלי שהאמריקאים יעדיפו לשכוח. המלחמה היא סם בשביל ג'יימס, תרופה שמתעלה על כל מטרה נעלה כמו שלום או ביטחון, ולמרות שהסרט מתרחש בעירק, הפסיכופת של רנר נראה קרוב יותר, אפילו רגיל. מלחמה מעוותת חושים או שהיא משרתת אותם?
סצינה לציון: שתיים – אחת בה תגרה ילדותית ומכוונת של ג'יימס וסנבורן  (פלקון. זאת אומרת, אנתוני מאקי) הופכת למפגן כמעט ארוטי של אלימות. סצינה שנייה היא של ג'יימס מדבר עם התינוק שלו ומודה שיש רק דבר אחד שהוא אוהב בחיים (ספוילר לסוף הסרט).

2. James "Gem" Caughlin – "The Town"

בפסטיבל הסרטים של חיפה לפני כמה שנים, החלטנו פנינושקה ואני להגיע לסרט הסוגר של האירוע שהיה "גנב עירוני" (The Town), היינו סקרניות לגבי ערכו של בן אפלק בתור במאי. לצערו של אפלק, לא ידענו שאנחנו לא רק הולכות לראות את הסרט אלא הקדים אותו טקס פרסים שבכלל לא התעניינו בו. יצא שכשהסרט התחיל כבר היינו חסרות סבלנות על גבי הכיסא, והסיפור הידוע מראש כבר היה רחוק מלהרשים. אז למה בכל זאת? כי ג'רמי רנר הציל אותו. אפלק הציב סיפור שונה מהרגיל על המסך בו הפושעים היו במרכז וזרקור אנושי האיר על פניהם. בתפקיד הראשי אפלק היה הגיבור הטיפוסי והצפוי, בתפקיד משני ג'רמי רנר לקח את ג'ם והפך אותו מרע טיפוסי לתסבוכת גדולה של מורשת, חברות, אלימות ואומץ תחת של אש של חוסר ברירה. הסיידקיק הפך לדמות רבת רבדים בתוך סיפור שהפך לרגיל ובינוני תוך כדי הסרט, מי שגרם לי להתחבר יותר למוח הקרימינלי ולזכור שמאחורי סוגי הפשע עומד בן אדם. לאחר שצפיתי בסרט, חיפשתי לראות עוד סרטים עם רנר, אבל ה"אני המתנשאת" התגברה עליי כשראיתי שהוא בעיקר עושה סרטי אקשן, אז ויתרתי על המסע הקולנועי הספציפי, והנה תראו אותי חמש שנים לאחר מכן! בפעם השנייה שצפיתי בסרט, שזה היה לא מזמן, התברר לי שחוסר הסבלנות אז ממש גזל מהסרט, ומדובר בפיסת קולנוע איכותית ביותר גם בלי קשר לרנר.
סצינה לציון: ג'ם מתעמת עם דאג (בן אפלק) ומנסה להזכיר לו שאם הוא עוזב יש אנשים שהוא ישאיר מאחור, שלפני שהוא פיתח ביצים מוסריות, הוא היה בדרכו לרשת את עולם הפשע של אביו. אילו החיים שהם הכירו וככה גידלו אותם.

1. Saul Gregor – "Take"

זו תהיה השוואה מוגזמת, אבל למען ההסבר אחטא מעט ואציין שלדעתי איכות המשחק של דניאל דיי לואיס (השחקן הטוב ביותר בתקופתנו. רק תנסו להתווכח איתי, נראה אתכם!) עומדת בכמה קנים מעל כל שאר השחקנים. לא רק בגלל הגיוון בדמויות וההשקעה הגדולה שלו, אלא גם ביכולת שלו להגיד הרבה יותר כשהוא שותק. אולי בגלל שפה הוא הכי קרוב לאיכות הזו של דיי לואיס, בחרתי בתפקיד הזה במקום הראשון במצעד התפקידים של ג'רמי רנר. אבל למה בכל זאת? כי לא יכולתי להוריד מרנר את העיניים כל הסרט, וזה לא בגלל שנדלקתי על פרצוף הפאג שלו. האיטיות של הסרט אפשרה להיכנס יותר אל תוך נבכי הנפש של סול גרגור, להתחבר אליו גם לאחר מעשה, ולרחם על הייאוש שרק נערם על כתפיו תוך כדי הסרט. הסטואיות של הדמות היא הניגוד המוחלט לתזזיתיות של כל שאר הדמויות של רנר, ולפעמים כשהוא מביט לכיוון המצלמה, זה נראה כמו סוג של מראה מעוררת מחשבה. שווה לראות את הסרט ברצף עד הסוף, ולהתנחם בחמלה שלו כלפי כל אחת מהדמויות.
סצינה לציון: הסצינה הראשונה שבה רואים את גרגור יושב מול המצלמה, נוכחות אינה חייבת להיות תלוית דיאלוג או פעולה, היא הרבה יותר בולטת בשקט, עם מצמוץ פגיע בלתי פוסק כמו תריס שנסגר ונפתח מספיק בשביל שהאור ייכנס, אבל אי אפשר יהיה לראות פנימה.

447647_1

מודעות פרסומת

3 תגובות (+הוסף את שלך?)

  1. missbojarsky
    יול 04, 2015 @ 20:29:55

    רנר לא יודעת את זה, אבל הוא איש בר מזל. לזכות כך בעניין שלך ובליבך זו זכות גדולה ואנחנו הנשכרים על כך שקיבלנו פוסט מרתק שכזה כתוצאה מכך.

    הגב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: