כפרה – על יום בפסטיבל "OnBlackHeath" בלונדון

on-blackheath-SL

רדינג 2011. עשרות אלפי טינאייג'רים בריטים, וגם כאלה שהפצעונים כבר נחקקו עמוק בעור שלהם ממזמן, עושים את דרכם כדי להרוס לחברותיי ולי את חוויית הפסטיבל. הקהל הבריטי דחף, מחץ, חנק וגם זרק הערה אנטישמית ובי נשבעתי שזו הפעם האחרונה שאני אלך לפסטיבל. בברצלונה, פסטיבל פרימוורה ריכך את תחושותיי לגבי אירועים המוניים כאלה, עד כדי כך שחזרתי אליו גם שנה אחר כך אבל אז הגיע הרגע שבו החלטתי עם שותפתי לדירה והביאףאף, אילת, לנסוע ללונדון.

המלט 2015. עשרות אלפי טינאייג'ריות מכל העולם, וגם כאלה שהפצעונים כבר נחטטו עמוק בעור שלהם ממזמן קנו כרטיס שנה מראש כדי לראות את בנדיקט קמברבאץ', הלוא הוא "שרלוק", משחק בתיאטרון את אחד התפקידים הנחשבים ביותר בהיסטוריה.  אחרי כמה חופשות קצרות, החלטנו אילת ואני שהגיע הזמן לעשות חופשה אמיתית וארוכה. לא סופ"ש ויום,  אלא 11 ימים של טירוף חושים בריטי. כמה חודשים לפני הטיסה, אלבואו הודיעו שהם הולכים להופיע בפסטיבל בשם "On Blackheath" ולא חשבתי פעמיים לגבי לקנות כרטיס. רק אחר כך, כשהבנתי שגם המאניק סטריט פריצ'רז יהיו שם לתת בראש עם רוקנרול, התחלתי לחשוש לשלום שתינו כשנזכרתי באותה חוויה מחרידה של פסטיבל שהיה אמור להיות גן עדן עלי האדמות (סטרוקס, פאלפ, אלבואו, אינטרפול, דפטונז, מדנס ועוד ועוד). נזכרתי בהופעה של אלבואו מאותו פסטיבל, איך הקהל התנהג בנימוס וברכות אחד כלפי השני במהלך ההופעה, וקיוויתי שזה ימשיך ככה גם ב-2015.

אז… און בלקהית' 2015. כהרגלי הייתי לחוצה על שורה ראשונה כמו טינאייג'רית ופצעוני לחץ איימו לבקוע מעל העור שלי. הנסיעה למתחם הפסטיבל מאיזור האמרסמית' בלונדון, שם לנו באחת הדירות המגניבות, הייתה מעיקה קצת מכיוון שהיא כללה שעה וחצי של נסיעה למקום שלא הכרנו. אחרי שהחלפנו טיוב ונכנסנו לאוטובוס לכיוון בלקהית', שמחתי לראות  בסוף הנסיעה שדה ירוק וגדול שבסופו נראה מתחם אוהלים ענקיים של פסטיבל. הגענו בסביבות הצהריים, ויתרנו על האקט הראשון כדי שנוכל לקום בשעה נורמלית וליהנות בכיף שלנו מכוס קפה סטארבאקס היומי שלנו ("בכיף שלנו" = אני לחוצה כאילו כל גורלי קשור באם נגיע לשורה הראשונה לאלבואו או לא) לפני שנצא לדרך. נכנסנו בקלות אל המתחם הציורי, ומולנו ראינו מ-ל-א דוכנים של אוכל. משמאל נח אוהל שבו להקה קטנה הופיעה ושרה שירים בסגנון ביץ' האוס אבל אני לא שאפתי להתעניין בה מאחר והייתה לנו במה גדולה לתפוס אליה מקום. בסיור קצר שעשינו גילינו מתחם מתוק מדבש שמוקדש בחלקו לאוכל, בחלקו למוזיקה וברובו לפעילויות לכל המשפחה. ילדים התחרו בקפיצות בתוך שקים, התאפרו, התחננו בפני ההורים שלהם לבלון בובספוג\מיניון\ספיידרמן (איפה גופי? אפליה.) זה כבר חצי אישרר לי שחוויית רדינג 2011 לא תחזור על עצמה.

כשעברנו דרך הבמה הגדולה, ראינו אנשים שכובים בקבוצות משפחתיות על גבי שמיכות על הדשא, ורק קומץ של אנשים עמד במהלך ההופעה בשורה הראשונה. עצרנו בשירותים הכימיים הנקיים, מילאנו את בקבוקנו במים מקומיים וקנינו מנת פיש אנד צ'יפס שהייתה מספיקה לשבט בריטי שלם. תבענו את מקומנו בשורה הראשונה מהצד השמאלי ושם התיישבנו כדי לזלול את המנה הבריטית המסורתית. הראשונים שעלו על הבמה היו חברי להקה חדשה שזכתה בתחרות מוזיקה של הביביסי ושמם באנגליה "Venice Trip". הם היו חמודים, טריפיים, בעלי חזות טיים אימפאלית זרוקה וארוכת שיער והנעימו את זמן האוכל. אחריהם עלה ג'ק סבורטי יחד עם להקתו במיצג פולק מיינסטרימי חביב שעשה טוב על הלב. הוא טען שזהו הפסטיבל הראשון שבו לא ירד עליו גשם במהלך ההופעה, ובירך את ה"קיץ" שנתן לנו יום של שמיים בהירים ("בהירים" = יואו! תראו את הכחול המבצבץ שם בין העננים!). אותם שמיים נתנו עוד רבע אישרור לכך שגם הגשם לא יבוא ויכביד על ההופעות שהגיעו לאחר מכן.

ג'ק סאבורטי

ג'ק סאבורטי

אילת ואני ציפינו אך ורק לאלבואו, אבל כיאה לפסטיבלים, הפתעות טובות הגיעו בדרך. הראשונה הייתה אנה קאלבי, אותה הכרתי רק דרך חשבון הפייסבוק של דרור בלומברג. היא עלתה עם להקתה ובהכאות תופים הכניסה את כולם בקהל לעולמה הקודר והדרמטי. כשהיא כולה לבושה שחורים, שפתיה אדומות כדם, עמידתה מתוחה כמכשפה העומדת להטיל על כולנו כישוף, היא צימררה את עולמנו ולא יכולנו שלא להיכנע לה. הקול העמוק שלה הרשים את שתינו, אמנם בהתחלה קצת צחקנו אבל היא השתיקה כל תו של זלזול כשהיא הוכיחה שיש בגרון שלה יכולת-על לעלות ולרדת בסולמות ולהישמע מושלמת. קאלבי היא גם כן גיטריסטית מוכשרת במיוחד, מה שעשה רושם פומפוזי בהתחלה הפך בעניין של כמה שניות לאנחות של "וואו!" ועיניים פעורות אחת כלפי השניה. היה מרענן לראות אישה כזו עוצמתית, יחידה מבין אקטים גבריים שעלו לפניה ואחריה, נותנת הופעה שעשתה לי חשק לגלות את האלבומים שלה עכשיו כשחזרתי מהמסע.

אנה קאלבי

אנה קאלבי

השניים שהפתיעו היו המאניק סטריט פריצ'רז. אף פעם לא הייתי מעריצה גדולה שלהם, נהניתי מאוד להקשיב לניקי ווייר כשהוא התראיין בערוץ אםטיוי2 בכל מיני פאנלים מגוחכים שבהם דנו על מצב המוזיקה הבריטית באותו הזמן. הייתי קוראת לו "בחור טוב", את זה אני זוכרת, למה קראתי לו ככה ומה הוא אמר שכל כך הרשים אותי כבר הספקתי לשכוח כי עברו בערך 7 שנים מאז שקראתי לו ככה. היו להם להיטים שאהבתי, בגלל זה גם רכשתי את אוסף הלהיטים שלהם, ניסיתי להיכנס אליהם יותר לעומק אבל לא נוצר חיבור. באותו ערב בפסטיבל "און בלקהית'", חזרתי אל אותם ימים שבהם נהניתי לשמוע אותם ברדיו. ג'יימס דין ברדפילד עלה לבמה כשכל סימני הגיל נראים עליו, אבל לא על קולו שעדיין נשמע כמו פעם. הוא הבטיח לנו לילה של רוקנרול והסט התחיל עם הלהיט "Motorcycle Emptiness" ומכוח פנימי שלא הכרתי עדיין, התחלתי לשיר אותו בקולי קולות יחד עם צבא מעריצים חמוד שהיה בקהל. מהמופע הזה פחדתי הרבה, חשבתי אולי אנשים ידחפו ויפצחו בפוגו חסר פשר, אבל כשהשורה הראשונה כללה בעיקר אנשים מבוגרים לבני שיער ומאחוריהם עמדו משפחות עם ילדים, הבנתי שזה לא יקרה. המאניקס הקדישו שיר לריצ'י אדוארדס, כותב השירים הראשי של הלהקה שנעלמו עקבותיו, שרו קצת משיריו, והמשיכו להפציץ את כולנו בלהיטים. כך יצא שבכל שיר שהכרתי, איבדתי עוד מהקול שלי. עשינו קול שני ל"If you tolerate this" (השיר הכי אהוב עלי שלהם), קפצנו ב"You stole the sun" וכשההופעה הסתיימה עם "Design for Life" צרחנו כאילו אין עוד הופעה לאחר מכן וחגגנו תחת גשם של קונפטי לבן. קיבלתי פצצת נוסטלגיה לפנים בלי שציפיתי לכך, אהבתי את זה מאוד.

IMG_8480

אבל בשביל מה באנו אם לא לראות את אלבואו? בזמן שהכינו את הבמה, אני הוצאתי מהתיק את השלט שהכנתי לגיא בתקווה שהפעם אקבל את החיבוק שאני מחזרת אחריו כבר שנים. בשעה 20:45 בדיוק עלו מארק וקרייג פוטר, ריצ'ארד ג'ופ, פיט טרנר והגיא גארווי אל הבמה אל קהל חם במיוחד והתחילו את ההופעה עם "The Birds", שיר הבית הרוחני שלי. גארווי, המשורר שכבש מליוני לבבות רגישים, חזר להופיע על הבמה כשהוא עדיין מתנדנד קדימה ואחורה, הוא הצביע אל הילדים שעמדו בשורה הראשונה, הושיט את ידו כאילו שום מרחק לא מפריד בינו לבין האנשים בקהל ויצר קשר עין עם כל מי שהיה בשורה הראשונה. בשטח שעמדו בו אלפי אנשים, הייתה בכל זאת הרגשה של אינטימיות בין הלהקה, המילים של גארווי  והקהל. "The Bones of You" הגיע לאחר מכן עם הסיומת "סאמרטיים", הצלמים עזבו את הרחבה שהפרידה בין הקהל לבמה וחשבתי שזה יהיה זמן טוב לפתוח את השלט. את "Fly Boy Blue/Lunette" ביליתי בניסיון לא להתפדח יותר מדי על מה שרשום שם ונהניתי ממה שהיה נדמה לי חיוך ממארק פוטר שהופיע ממש לפנינו והיה יכול להבין יותר בקלות את השלט. חשבתי שהמעבר בין החלק הקצבי של השיר אל ה"לה-לה-לה" היפה פרי גרונו של גארווי יפעיל את הממטרות אך במקום הופעל משהו אחר. החיוכים של הלהקה, הגישה הקלילה והמזמינה לא הוציאו דמעות אלא הפעילו בכל הכוח את שרירי השפתיים שחייכו להן במשך כל ההופעה. "One Day Like This" הגיע, ממנו לוויתי את המילים כדי לכתוב לגארווי שיבוא ויחבק אותי, ונתתי עוד צ'אנס לשלט שהיה נדמה לי שגם גארווי כבר הספיק לקרוא. אבל לא היה לו איך להגיע, לא מדרגות, לא במה קטנה יותר שאליה יוכל לקפץ כדי לרדת אל הדשא. משהו בי מקווה שאם היה לו משהו שיעזור לו, הוא היה יורד אלינו ונותן לי את מה שייחלתי לו.

IMG_8506

ב"Real life angel" חזרתי במחשבותיי בזמן להליכה שעשיתי בים ביום קיץ ישראלי אותה ביליתי בהקשבה לאלבום האחרון של הלהקה. בשיר הזה עצרתי ועמדתי עם רגליי בתוך הים וכתבתי לפנינה, שותפתי לענייני מוזיקה בכלל ואלבואו בפרט, שאנחנו חייבות לנסוע לראות את הלהקה הזו בלייב שוב. היא זכתה לראות אותם בורכטר השנה, ואני בלונדון, וההבנה הזו גרמה לחיוך להתעצם עוד יותר. גארווי עטה על עצמו גיטרה חשמלית והצהיר בפני כולם כי הם הולכים לנגן שיר מהאלבום הראשון. "Bitten by a Tailfly" התנגן כמעט אחד לאחד כמו באלבום, רק רועש ושורט יותר, הרשיתי לעצמי לנוע קצת לצליליו הפלרטטניים, ואפילו היה מרווח שהיה אפשר לעשות בו את זה. "Sad Captains" ושיר הנושא של האלבום האחרון הפרידו ביופיים בין השיר הזה ל-"Lippy Kids" ו-"Newborn" השקטים כשהאחרון קיבל ביצוע מרהיב. גארווי הציג אותו בכריזמה המקסימה שיש רק לו כשיר שמארק פוטר, הגיטריסט, כתב בגיל 4 כשעבד על הספינות. זה כמובן לא נכון, אבל מה זה משנה כשזה מצחיק קהל שלם?

ההופעה הסתיימה עם קייטנה ווקאלית בהדרכתו של גארווי, שהפכה לאחר כמה זמן להזדמנות לצרוח יחד איתו באוויליות חסרת גבולות, בלי ביקורת ובלי אנשים שיגלגלו עיניים. כולם עקבו אחר הצלילים שהוא ביקש שנחזור עליהם ובסופו של דבר הגענו ל"או-או-או" המוכר של השיר "Grounds for Divorce". השיר עם הפזמון מפוצץ התופים הקפיץ את כל הקהל והביא והחדיר עוד חמצן משלהב ומתלהב אל תוך החזה שגם קיבל צורה של חיוך. גם לאחר שהשיר נגמר, הקהל המשיך לשיר את אותו "או-או-או" בתחנונים לכך שההופעה תמשיך. חמשת המופלאים השתחוו בפני הקהל, גארווי הרים את טרנר על ידיו במחווה ברומאנסית טיפוסית כדי שיצטרף אליהם וכולם היו מאושרים להיפרד מכל כך הרבה חיוכים מהקהל. התחנונים לא הצליחו, ואחד מהמארגנים הודה לכל הקהל על יום יפה של פסטיבל שונה לחלוטין ממה שהכרנו עד עכשיו. אם שתי ההופעות הראשונות של אלבואו שראיתי היו מרגשות ומלאות בכווצ'וצ'י לבבות, זו הייתה הופעה מרגשת וכיפית שהביאה תוצאה אחרת לגמרי מהשתיים שקדמו לה. מה גם שאחרי צעקות "פליז" מהמאבטחים שיביאו לי את אחד הסטליסטים, השגתי מזכרת מההופעה. המאבטחת שבחרה לתת לי את הסטליסט אמרה שזה בגלל שביקשתי כל כך יפה, ונזכרתי באחד הדברים הכי יפים באנגליה – הם מעריכים נימוס. החיוך דעך לאט מאוד אחרי שהחבר'ה ירדו מהבמה. המשכתי לשיר מילים מתוך השירים שבוצעו בלייב בקול וגם בלב, והפעם התאהבתי עוד יותר בגארווי. לא הפסקתי לחשוב על המבטים שלו, איך הוא גרם לכל אחד ואחד להרגיש שהוא שם, איך השירים בוצעו ברמה הכי הכי, גם אם מדובר בפסטיבל קטן ממדים. אלבואו נשארה בשבילי להקת ההופעות הטובה ביותר, יחד עם הכריזמה של גארווי, זה שינצל את הזמן בשביל להציג את חברי הלהקה והתזמורת המלווה. גם הביצועים הרועשים ביותר הרגישו אינטימיים, כאילו התנגנו בתוך חדר קטן במיוחד בשביל קומץ אנשים. כמו שגארווי הוא החבר הטוב של האנשים על הבמה, הוא התנהג ככזה גם לכל הקהל ונתן הרגשה של ייחוד וייחוס לכל אחד ואחד.

IMG_8502

יצאתי בהרגשה מלאה בבטן, ועם קול שהיה יגע למנוחה והצטרד לו יותר ויותר. בכל רגע של ההופעה הזו חשבתי על ההתבכיינויות החוזרות ונשנות שלי על כך שנולדתי מאוחר מדי, ולא זכיתי לראות את בוב דילן\ביטלס\פינק פלויד\אריק קלפטון בשיאם, מחקתי אותן לגמרי מתאי המוח ובמקומם שמתי את הסיפוק על כך שאני חיה בתקופה שבה אפשר לראות את אלבואו בהופעה. בזמן שבו כל אחד מחפש לו מקום בעולם, כשכל אינדיבידואל דואג ומדבר בעיקר ל- ועל עצמו ואין לי דרך להרגיש שייכת לשום מקום, הרגשתי שייכת לבית המוזיקלי שכולו תווים ומילים שנכתבו על ידי חברי הלהקה. גארווי לא עוזב את מחשבותיי מאז ההופעה הזו, גם אחרי ההצגה של המלט, הוא עדיין פיאר בנוכחותו הווקאלית והחזותית את הרהוריי ועכשיו אני תוהה על טיבו של אלבום הסולו אותו הוא עתיד להוציא עוד השנה.  זו הייתה פעם שלישית שראיתי אותם, אך לא פעם אחרונה. ואימרו אמן!

הקהל הבריטי כיפר המעט על העוול שהוא עשה לי ולעוד כמוני ב-2011, אבל עדיין אעדיף לנסוע למקומות אחרים בשביל ליהנות מהאמנים האהובים. אלא אם כן מרטין פרימן יכריז על איזו הצגה בכיכובו… הכל פתוח, עוד לא מאוחר.

חן

מודעות פרסומת

3 תגובות (+הוסף את שלך?)

  1. missbojarsky
    ספט 24, 2015 @ 10:45:35

    אני כה שמחה שהייתה לך חוויה מתקנת ונהדרת שכזו ❤
    אני מזדהה לגמרי בעניין הלחץ להגיע לשורה הראשונה… 🙂
    כתבת מופלא, כתמיד.

    הגב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: