האורות המעומעמים – על החדש של דירהאנטר

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*

"נולדתי כבר ממוסמר אל הצלב" (תרגום חופשי ומאושר).

זו השורה הפותחת של הסינגל הראשון והפאנקי "Snakeskin" של דירהאנטר מהאלבום החדש, "Fading Frontier". כיאה לשפה האנגלית בפרט ולעולם הסמנטיקה בכלל, מילותיו של ברדפורד קוקס יכולות להילקח למגוון של כיוונים:

האם קוקס, שמקומו בהיכל התהילה ההיפסטרי-פיצ'פורקי כבר מובטח, רואה עצמו כמושיע? האם  אחרי 15 שנים בתעשיית אינדי האמריקאית הוא חתם את מעמדו בהיסטוריה בתור דמות דתית שיש לעקוב אחריה באדיקות? אני לא יכולה לענות בשבילו, אך מהיכרות מוקדמת עם המילים של סולן הלהקה אני נוטה לשער שהוא מתאר את המוות המתקרב כשיש קהל שצופה בצליבה עצמה ובפחד הכרוך בה. קוקס כבר כתב רבות על המוות, גם חייו תמיד נוגעים בו בנסיעות הלוך חזור ממעונו אל בית החולים. השנה הוא עבר תאונת דרכים שיחד עם גורמים נוספים כמו גיל ובגרות ריככו את ידו היוצרת והובילו את דירהאנטר אל מים שקטים יותר.

"Fading Frontier" הוא עוד אלבום המתאר את חייהם של העזובים, האנשים שהמזל פסח על דלתם וגבול חד ומכוער מפריד ביניהם לבין שאר החברה. אבל דירהאנטר הם כבר לא שוחרי ימי ה"ולווט אנדרגאונד" המוקדמים שהם היו פעם, ואת המצב הנפשי הכולל הם הגישו על מצע של מלודיות נגישות יותר. אם האלבום הקודם "Monomania" שרט כל תמונה מלאה במייק-אפ מזויף, האלבום החדש הוא הטאץ'-אפ שבא בשביל לרכך את המכה, הסכם פשרה עם כל מה שמפחיד וכואב.

ברדפורד קוקס אצלי בלב רשום באינדקס הדמויות הדתיות אחריהן אני עוקבת (כמעט) באדיקות.  הוא שגריר לכל הדחויים, אילו שמרוב הגדרות אינם יכולים למצוא את מקומם בעולם. אני אמנם לא סובלת מסינדרום מרפן או מבולבלת מינית כמו קוקס, אך המילים שלו מספיק מעורפלות כדי שכל אחד שמרגיש לבד יוכל להתחבר עם הבעיות האישיות שלו. למרות היותו שייך לשורה ארוכה של אמנים מוערכים, למרות שבין חבריו אפשר למנות את חברי להקת "בלק ליפס" והוא עצמו העיד שחברי דירהאנטר הם כמו משפחה בשבילו, קוקס נותר עדיין פרש בודד במערכה השנייה של החיים. "Fading Frontier" הוא אלבום שעדיין מתבוסס בתוך רעיון הבדידות והזרות כמו ב-"Carrion" ו-"Snakeskin", הזמן המבוזבז והפחד מאיימים להפיל את המערכות ב-"Living my life" וב-"Breaker" הגלשני הדובר עדיין חי מסביב למוות. אך לעומת האלבומים הקודמים שחתרו עמוק אל תוך השחור של הבעיה, הפעם כיוון השחייה הוא מעלה אל פני הים, היכן שקרני שמש יכולות לנשק את הלחיים הרכות וללמד אותן דבר או שניים על איזון.

נקודת האור הראשית מגיעה כבר בשיר הפותח של האלבום כשקוקס מנסח מוטו חדש לחיים "קחו את הנכויות שלכם\נתבו את דרככם אליהן והאכילו אותן\עד שיהפכו לנקודות חוזק " (תרגום חופשי). במקום לקחת כמה צעדים אחורה ולחקור את המוזרות הפנימית ולנסות לשנות אותה בשביל שאחרים יבינו, צריך להזין את העצמי. עכשיו כשאני חושבת על זה, דירהאנטר מומחים בסוג כזה של הזנה, הרי קוקס תמיד התחבר במילותיו אל האופל, בין אם כתב על ההתגלות שלו בפני "אלוהים" לגבי מיניותו ("Revival") או תיאור מחשבותיו האחרונות של מי שנמכר לזנות ועומדים להעלים אותו מעל פני האדמה ("Helicopter"). למרות השחור, המוזיקה תמיד הייתה סוג של מאוורר חמצן עם צלילים מתוקים אך מעוותים שמזכירים ימי פיפטיז\סיקסטיז עליזים. האיזון תמיד היה שם, ועכשיו הוא חדר גם לחייו של הדובר.

מבחינת המוזיקה, "Fading Frontier" הוא האלבום הנגיש ביותר של הלהקה, אחד שמבטיח נחיתה רכה אל תוך עולמם ההזוי של דירהאנטר. בעזרתו של בן ה. אלן, מי שהפיק את "Halcyon Digest" שנחשב עד היום בעיני רבים (כולל אותי) אלבום מופת של הלהקה, יצרו דירהאנטר עוד פנינה רבת השפעות שנוגעת במתיקות הרוקנרול. הגיטרה הגלשנית עושה הופעות אורח, צלילים חולמניים עושים את דרכם אל עבר אופק מדומיין והקול של קוקס נותר במעמדו חסר כל ההתנצלות והוא שם: נוכח, אך לא צורח. נזכרתי עכשיו ברשומת בלוג שעמיחי הפנה אותי אליה לגבי R.E.M., שבה הכתב התוודה על כך שהוא מאס בכתיבה על מוזיקה מכיוון שנהיה לו מחסור בשמות תואר, אולי גם אני מתקרבת לשם?

אבל חזרה לנושאינו – איני יודעת אם מה שישו חיפש בחייו היא הישועה, אין לי מושג לגבי ההעדפות המיניות שלו, אבל אני די בטוחה שאת המוות הוא קיבל כי היה לו אלוהים. קוקס, בין אם הוא לוקה בשגעון גדלות או לא, למד (ואני מניחה שעדיין לומד) לקבל את עצמו ואת החיים היחידניים בבית עם כלבו העונה לשם פוקנר. דירהאנטר עובדים רק אל אחד שעשוי ממגוון של כלים המניבים הארות הזורמות לכיוון אוזניים סקרניות אחרות. האלבום החדש אינו כולל מצבור של פתרונות, אלא מפתח אחד ויחיד לחיים והוא קבלה, לא של או ממישהו חיצוני, אלא הסכמה של המתבודד עם בדידותו. איני יודעת מה טומן העתיד בשבילי, אך אני יודעת בזכות האלבום הזה שלא משנה מה, גם אם שייכות אינה מצרך נגיש בחוץ, אפשר למצוא אותה בבית עם כלב.

אם אפשר רק שזה יהיה כלב פאג, או דוב פנדה. לא בררנית או משהו.

חן.