פרידה מפרינס/סימני הזמן/רצף זכרונות

Prince HBS

עברו שלושה ימים מאז שפרינס מת. כבר הרבה שנים שהוא אחד האמנים שאני הכי אוהב. הפוסט הזה יהיה רצף תודעה, אוסף זכרונות (שייתכן שלא יהיו לפי הסדר, כי לך תזכור) קטנים של שורה וחצי או גדולים של פיסקה, שינסו להסביר, גם לעצמי, למה. ועל הדרך להסביר אולי קצת איך אני מרגיש אחרי המוות הנוראי הזה. אז כואב לי, וממש קשה לי לכתוב את הכל, אבל אני מקווה שזה גם ישחרר קצת. על הדרך, נראה לי שזה יזכיר לי תחנות רבות בהתפתחות שלי כחובב מוזיקה משוגע. חיכיתי כמה ימים, לא רק כי רציתי שהרגשות ישקעו קצת (טרם שקעו), אלא גם כי פרינס היה אמן ששמעתי המון. לא הייתי צריך שהוא ימות בשביל זה. לכן, כל הדיסקים שיש לי שלו היו ברכב, ורציתי שאכתוב את הטקסט הזה בעת האזנה. דחיתי קצת את השלב של להעלות את הדיסקים הביתה. ועכשיו אני שומע את קופסת הלייב שלו, שתוזכר בהמשך, וכותב. התמונה כאן למעלה היא, אגב, העטיפה של האוסף המשולש שלו, והדיסק הראשון שקניתי שלו. אבל נגיע לזה מאוחר יותר.

זכרון ראשון. גיליתי את מייקל ג'קסון. אני יליד 85. כשהייתי בגיל שאפשר ליפול לרשת מוזיקלית זה כבר ממש לא היה באופנה לאהוב אותו. גיל 14-15 בערך, במצעד השבועי של גלגלצ, שהיינו שומעים גם אם היינו באמצע שיעור, עם האזניות, הייתה פינה בשם "היה היה", נדמה לי. השמיעו שם להיטים שהיו במצעד באותו תאריך מספר שנים קודם לכן. הם השמיעו את Thriller, ואמרו שמדובר בשיר הנושא מתוך האלבום הנמכר ביותר בכל הזמנים. באותה תקופה צרכתי מוזיקה דרך הנפסטר ודרך קאזזה (זוכרים?). הורדתי הכל. אלבומים, קטעים נדירים, מה שאתם רוצים. וזו הייתה הפעם הראשונה שגיליתי שאפשר לאהוב אמן ברמה כזו. לימים האהבה הזו נרגעה קצת. היום אני אוהב בעיקר את Thriller ואת Off The Wall, אולי בגלל כל החשדות נגדו, שבסוף תמיד היו שם, והאשמה שבלאהוב אותו בעקבותיהם. כך או כך, ידעתי על הסו קולד יריבות שלו עם פרינס, אבל לא ניסיתי להאזין לו בגלל זה. ועדיין, כך שמעתי על השם לראשונה, וזה גם אולי קצת רקע על הדרך שבה הפכתי להיות מי שאני, לפחות לגבי היחס שלי למוזיקה. או שבעצם זה אותו דבר.

זכרון שני. כאמור, באותם ימים צרכנו מוזיקה בנפסטר. לא היה אינטרנט מהיר. כשהורדת שיר וקצב ההורדה היה 3 ק"ב לשניה היית אומר "בוא'נה, זה טס!". ציטוט אמיתי. בכל מקרה, יום אחד אני פותח את הנפסטר. לפי האינטרנט זה היה ב9.3.2001, מה שממקם אותנו בכיתה י'. פרינס שחרר שיר חינם בנפסטר, The Work Pt. 1, שלימים נכנס לאלבום The Rainbow Children.חברות התקליטים, שהיו רחוקים מלהבין את המהפכה שנפסטר חוללה, נלחמו בה בכל אמצעי שעמד לרשותם. והנה, אמן מיינסטרים גדול ראשון משתף איתם פעולה. אמרתי ניתן צ'אנס. אהבתי את השיר, וכך התחילה האהבה שלי לאמן הענק הזה. התחלתי להוריד עוד המון דברים, שירים, אלבומים, ומה שנקרא בשעתו מגה-מיקסים, או בעברית:מחרוזות. נורא נהניתי מאלו. איפשרו לי להכיר הרבה להיטים מבלי להוריד המון קבצים. יש מצב שעוד יש לי כמה במחשב הקודם.

זכרון שלישי. וקצר. לא היה לי כבלים בבית. באיזה שהוא שלב בהתפתחות השכלתי המוזיקלית, וגם בהשפעת מייקל ג'קסון, רציתי להכיר גם את הקליפים הגדולים בכל הזמנים. מצאתי איזו רשימה של 100 הוידאו-קליפים הגדולים בכל הזמנים(אולי הרשימה הראשונה שהתעסקתי איתה, וגרמה לי להיות חובב רשימות). באותם ימים לא היה יו טיוב. לא היו לנו כבלים בבית. קליפים היה קשה מאוד להשיג בקובץ. אבל היו קבוצות בmIRC שאפשרו למשתמשים, בדרך לא דרך, להוריד קליפים. אז הגעתי גם ל 1999, במקום ה-  91 ברשימה. למען האמת, גם היום אני מתקשה לומר מדוע הוא שם בכלל. אבל שיר מופתי. ככל הנראה הפעם הראשונה שראיתי קליפ כלשהוא של פרינס.

פרט טריוויה קטן, רק כי הזכרתי את mIRC. כמה שנים טובות הכינוי שלי שם היה שמם של שלושת האלילים שלי. MICHAELJACKSONPRINCEMADONNA. בדיוק כך. לימים גיליתי את REM והכינוי שלי הפך ל Rapid-Eye-Movement. טרו סטורי.

זכרון רביעי. את כל הדיסקים שלי באותה תקופה רכשתי ב"צליל" בקניון חיפה, עליה השלום. אחרי ששמעתי את הקבצים שהורדתי, הסתובבתי קצת בחנות . בין השאר היה שם את האוסף שהזכרתי קודם. רק שבשעתו אוסף משולש עלה הרבה כסף, ודאי לנער בן 16. בטח משהו כמו 220 שקל, אם אני צריך לנחש. אז יכולתי רק לחלום עליו. עברה תקופה, שמעתי פרינס פה ושם, אבל האוסף הזה היה חייב להיות שלי. 220 שקל לא היו לי. אז יום אחד החלטתי להתקשר לחנות. אני עוד זוכר את המספר (לימים גם עבדתי שם). ענה לי אמיר, לימים כתב ב"ידיעות אחרונות", בין השאר. הצגתי את עצמי כלקוח קבוע, ואמרתי לו שאני ממש רוצה את זה ומה הסיכוי להנחה. אמר לי יאללה בסדר. לא זוכר כמה הוא הוריד מהמחיר, אבל זה היה מספיק, אולי רק בשביל ההרגשה, כדי לרוץ לחנות ולקחת את הדיסק הזה, סוף סוף.

היום אנחנו כבר יודעים, מדובר באחד הדיסקים ששמעתי הכי הרבה פעמים בחיי. אני זוכר שהכנסתי את הדיסק למערכת, או אולי לדיסקמן. בום. When Doves Cry. מה זה בכלל הסאונד הזה. Pop Life, מי ידע מה זה פסיכדליה בכלל. כל הסאונד הזה פתאום היה ממש מוזר. לקחו הרבה האזנות כדי להתרגל אליו. בכלל, את "כשהיונים בוכות" לא אהבתי הרבה זמן. סאונד מוזר מדי. מצחיק לחשוב על זה היום. בסוף, עף לי המוח. שמעתי את האוסף המון. מה שמצחיק באמת זה לגלות אמן באמצעות אוסף, רק שהוא מגיע עם דיסק שלישי של B Sides. דהיינו מאזין מתחיל מכיר גם לא מעט קטעים נדירים. פרינס המשוגע הזה. בי סיידים כמו Erotic City או How Come U Don't Call Me Anymore כבי סיידס. היו יכולים להיות להיטי ענק.

זכרון חמישי. הרבה זמן כל מה ששמעתי מפרינס היה האוסף לא הכרתי שירים שלא יצאו כסינגלים מהאלבומים. רציתי להמשיך. יום העצמאות. היה קריר. הלכתי לבמות בחיפה עם הפליז שלי. באיזה שהוא שלב בערב הכנסתי יד לכיס הפליז, ומצאתי שם משהו כמו 300-400 שקל. הרבה כסף לנער בגילי. היה ברור שהכסף הולך על Purple Rain בדיסק. יום יומיים אחר כך סיפרתי לאמא שמצאתי כמה מאות שקלים בכיס של הפליז. היא הייתה קצת בשוק, כי מסתבר שהיא השתמשה בו מתי שהוא, וחיפשה את הסכום הזה לא מעט זמן ולא הבינה לאן הוא נעלם. מתוך הבנה שכבר התחלתי לבנות על הסכום המדובר, היא השאירה אצלי כמות כזו או אחרת של כסף, ו "גשם סגול" אכן נוסף לאוסף שלי.

זכרון שישי וקצר. אני ממש זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את The Most Beautiful Girl in The World ברדיו. זו הייתה הפעם הראשונה שגיליתי את המוזיקה שפרינס הוציא אחרי 92. זה עדיין אחד השירים שלו שאני הכי אוהב.

זכרון שביעי. 22.4.2004. ממקם אותנו לקראת סוף כיתה י"ב, קצת יותר משלושה חודשים לגיוס. האלבום Musicology יצא יומיים לפני. זה היה האלבום הראשון של פרינס בלייבל גדול מזה כמה שנים. שובו לחיק המיינסטרים, ואפילו בשעות המיינסטרים בגלגלצ השמיעו את שיר הנושא. בכל מקרה, יומיים אחרי צאתו היה ספיישל פרינס ב"עסק שחור", תכנית המוזיקה השחורה האגדית והמנוחה. בדיעבד אני נוטה לומר שמדובר באחת מתכניות הרדיו הטובות ששמעתי. אולי הטובה שבהן. שלושה רגעים זכורים במיוחד: הסינגל רמיקס של Gett Off פנטסטי. שלושה שירים של פרינס, לבד, על פסנתר. עד היום אחד הדברים שאני הכי אוהב שפרינס עשה. הוא ופסנתר. זה מתוך הקופסא One Nite Alone…Live! שמאוד מאוד כדאי לכם לשמוע. אותי קטעי הפסנתר האלה ריגשו בטירוף.

אני זוכר שלפני השיר האחרון בתכנית קוואמי (אני די משוכנע) התחיל לדבר עליו. ואני זוכר שהאופן שבו הוא דיבר עליו, והמילים שהוא אמר, גרמו לי לבכות עוד לפני שהשיר התחיל. וזה היה שיר שעוד לא הכרתי, והוא הרג אותי כבר בהאזנה הראשונה. לא הרבה זמן לאחר מכן רכשתי גם את האלבום בו מופיע השיר הזה, Parade הנפלא. זה היה Sometimes It Snows in April, שעם מותו של פרינס באפריל, קיבל משמעות חדשה.

כאמור, עד היום אני זוכר את החוויה הזו מאוד חזק, כך שאם למישהו/י שקורא/ת את זה יש הקלטה של הספיישל הזה – זה הזמן לומר זאת.

 זכרון שמיני, שנזכרתי בו כמה ימים אחרי פרסום הפוסט. מוסיף אותו כאן לרגל יום השנה למותו של פרינס. לפני הצבא ניסיתי להתקבל לגלי צה"ל כעורך מוזיקלי. הגעתי לשלב האחרון, ואז אלדד קובלנץ לא קיבל אותי. השאיר צלקת. שירתתי דווקא שירות נהדר בחיל הקשר, ואני זוכר את התקופה הזו כאחת היותר טובות בחיי. יום אחד הגיעה איזו מפיקה של גל"צ לבסיס ועשתה איתנו את קולות החיילים או משהו. הפלוגה בחרה פלייליסט. זכרתי את ספיישל פרינס ב"עסק שחור", וכמה השיר הזה ריגש אותי אז (ועדיין). אז ביקשתי אותו, והיא גם הקליטה אותי מגיש אותו. הוא נורא ארוך אז הוא גמר איזו חצי תכנית. אבל הוא גם נורא יפה אז לא נורא.

זכרון תשיעי. פרינס היה גיבור מוזיקלי די מוקדם שלי. אני מניח שאחרי ששמעתי את המחרוזת פסנתר המוזכרת לעיל, הוא נכנס לרשימת החלומות שלי, לכמה אמנים שאני חייב לראות בלייב. ראיתי את כל מי שרציתי, והוא האחרון שנשאר. היום אנחנו יודעים שזה כבר לא יקרה. אבל הנה משהו שלא סיפרתי להרבה אנשים: היה לי כרטיס להופעה שלו. אפילו שניים, יומיים ברצף, בפסטיבל הג'אז במונטריי שבשווייץ. ב – 15.2.2013 התחילו למכור כרטיסים לפסטיבל הג'אז. פרינס הודיע על שלוש הופעות, שלושה ימים ברצף בפסטיבל. שבת, ראשון ושני. מכיוון שאני דתי, ויתרתי על שבת (למרות שאולי זה היה אפשרי כי היא הייתה יוצאת, אבל היום קשה לי לענות על זה. הייתי במשמרת בסטימצקי ביום שישי, כשהתחילו למכור את הכרטיסים. די הזנחתי את המשמרת הזו, ועשיתי הכל כדי להשיג כרטיסים להופעות. לקראת אמצע המשמרת היו לי כרטיסים. אחד לכל אחת משתי ההופעות. רציתי לכתוב בפייסבוק שאני נרגש בטירוף ושזה לא ייאמן וכו', אבל משום מה לא כתבתי.

במהלך השבת הסתכלתי על לוח השנה. הסתבר שמדובר בתשעה באב. אני לא יכול ללכת להופעות. טוב שלא כתבתי שום דבר בפייסבוק. מכרתי את הכרטיס לאיזה בלגי, שזכה מן ההפקר כי היה לגמרי סולד אאוט, ואני הפסדתי, כנראה, את הופעת חיי. לא חלום שהספקתי להגשים, והשבוע הסתבר שכבר לא אזכה. אם למישהו/י בא להשיג הקלטה של ההופעות האלו, זה ישמח אותי.

כמה מילים אחרונות, מבלי לחלק לעוד זכרונות ופסקאות. את פרינס גיליתי לגמרי במקרה, ולגמרי לבד. לא היו לי עוד חברים שאהבו אותו כשהייתי בתיכון. הוא היה רק שלי. ובמובן מסויים אני מרגיש כך עד היום. הכרתי עוד אנשים שממש אוהבים אותו רק ממש מאוחר, כשהפייסבוק התחיל להתפתח והתחלתי להיכנס עמוק לתוך קהילת ההופעות הישראלית. אבל בסוף, כשאני שומע פרינס, אני נזכר ביום ההוא, שבמקרה פתחתי את הנפסטר ונתתי צ'אנס, ולאחר מכן חיי כבר לא נראו אותו דבר. אני כבר לא יודע אם זה יותר פוסט על פרינס או יותר פוסט עליי, אבל זה לא באמת משנה, ואולי זה בעצם בדיוק אותו הסיפור.

תודה שקראתם עד כאן. בשורות טובות.ופרינס – Thank you for a funky time.

מודעות פרסומת

תגובה אחת (+הוסף את שלך?)

  1. מעקב קישורים: להתראות, נסיך. - אוזניים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: