טים-רוסו: על "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים"

כל ספויילר שתרצו: הוא פה.

בראיון ל"Screen Junkies", חבורת המטורפים שאחראים על ה"Honest Trailers", אנתוני רוסו אמר שהדבר החשוב ביותר לו בתור במאי וכותב היא לספק לקהל את הדמויות שהם אוהבים עם מספיק עומק, לא משנה כמה זמן מסך הם מקבלים. תוך כדי שהוא אמר את זה ואישוני הלבבות שלי התרחבו מעבר לגבולות העיניים, הבנתי שזה סוד הקסם של האחים רוסו בפרט והעולם הקולנועי של מארבל בכלל – ביקום דמיוני, אליו נשאבים מעריצים על גבי מעריצים, צריך לטפח כל דמות ודמות ולא להשאיר אף אחד מאחור בגבולות הסיפורים הזניחים. אחרי שהצילו את קפטן אמריקה מאיום השיממון ב"קפטן אמריקה: חייל החורף", חזרו האחים רוסו לביים את הסרט השלישי בסדרה של הגיבור הכחול-לבן-אדום, והצילו עוד כמה דמויות משיתוק כתיבתי.

Russo-Brothers-banner

הגיבורים האמיתיים בעולם של מארבל. מימין: ג'ו ואנתוני רוסו.

הכאילו-ביקורת שיש לי על הסרט היא שהוא לא ממש מייצג את החלק הראשון של הכותרת. יכול להיות שזה קשור לנוכחות הכריזמנטית של רוברט דאוני ג'וניור על המסך, אבל קפטן אמריקה לא היה הכוכב הראשי של הסרט. זו כאילו-ביקורת מכיוון שאם קפטן אמריקה היה באמת הכוכב הראשי, זה בטח היה בשביל לחזק את העמדה שלו – חופש חשוב בכל מחיר – ואיירון מן שם בשביל לאזן את המחשבה הזו עם קצת היגיון על הגבלות ופיקוח שחייבים לשמור על סדר; הרי כאוס לא נועד בשביל שבני אדם ישרדו אותו. האחים רוסו השכילו להבין שקפטן אמריקה המרובע מהקומיקס לא יעבוד, ובאקי שם בתור חתיכת פאזל (שווה במיוחד) שמוסיפה לו עומק. אין אחווה כמו אחוות האחים לנשק, מלחמות מלאות בדם מותירות מאחוריהן חברויות חזקות למשך שנים על גבי שנים, אפילו 70 בהקפאה. יותר מאשר על העקרונות שלו, סטיב רוג'רס לחם בלהיטות למען חברו הטוב ביותר,  ואיך אפשר שלא לאהוב גיבור כזה. לא פלא שפאלקון מקנא. באחת ממסיבות העיתונאים, הציע אחד מהקהל ליצור סרט רוד טריפ של באקי עם פאלקון. אחרי הסרט הזה, אני לגמרי בעד; בעניין של כמה הערות סרקסטיות, האינטראקציות בין שתי הדמויות הפכו למשעשעות ביותר בסרט.

את החלק בכותרת של "מלחמת האזרחים" הגשים הסרט מכל הבחינות. הקרב המשולש האחרון היה מותח וכואב במיוחד, השיא אליו אף אחד מהמעריצים קיווה הגיע והקפטן זרק את המגן שלו במחוות ברוגז מרשימה במיוחד, איירון נותר פגום ופגוע מאחור, חצוי בין אהדתו הרבה לקפטן לכעס הרב שהוא צבר אליו במהלך השנים. תודה לאל שיש את סרטי "הנוקמים" כדי לראות את השניים משלימים באיזה מסעדת שווארמה. הקרב הרעיוני בין השניים הותיר את הצופים חצויים גם כן: מצד אחד צריך פיקוח כדי שאסונות גדולים לא יקרו, אבל איך אפשר להגביל כוחות של אנשים או את הרצון של כל אחד להציל את המצב בידיעה שהוא יכול? חשוב שיהיה סדר בעולם, אך סדר תמיד בא מאוחר מדי כשכאוס מתקיף, אז מה נכון? למרות השאלות הגדולות שעולות, האחים רוסו איפשרו לכל צופה להבין כל צד, והאירועים נשארו עם רגליים על הקרקע, כמו הנבל של הסרט.

CgPm2TqWcAAdBml

מאוחדים נעמוד. מפולגים ניפול. יפים נישאר לעד.

ברון זימו, אחד הנבלים הקשוחים והחזקים בקומיקס של מארבל, הפך בסרט לאדם מן היישוב עם עיוות קשה של נקמה. כמו דמותו של טוני סטארק, אותו ראו יותר מחוץ לחליפת הברזל מאשר בתוכה, גם את זימו ראו בחליפתו האנושית, בלי גלימה או מסיכה ורודה. הוא היה אדם עם אג'נדה קטנה ורעיון גדול בשביל להגשים אותה – לנקום את המוות של משפחתו בסוקוביה. הסצינה שלו עם הפנתר השחור הפכה אותו לנבל שאפשר להתחבר אליו, בדיוק כמו שעשו עם לוקי, בדיוק כמו שווידון עשה עם אולטרון (זה נכון לפחות מבחינתי). לזימו בסרט היה כוח-על יחיד והוא סבלנות; שנה הוא תכנן להוריד את הפלת אימפריית "הנוקמים", הוא השתמש בשיטות אכזריות במיוחד, נקמה בעיניים, פצצות בשרוולים, ללא צורך בגורם ההפחדה של Red Skull או היידרה מהסרטים הקודמים. דניאל ברוהל הביא למסך אדם קטן ומחושב, מלא בכאב, ופרצוף חמוד כמעט כמו של מרטין פרימן. "טוב" ו-"רע" ממשיכים להיות מונחים יחסיים בעולם של מארבל, וגם לנבלים אפשר להתחבר מפעם לפעם.

בנוסף לקטנותו המגדילה של הנבל, הוסיפו רוסו ערך לסרט עם הכנסת דמויות חדשות כמו "הפנתר השחור" (ופרס האוסקר לחליפה המרשימה ביותר הולך ל…), ספיידרמן שבגלל שטויות אקזקיוטיבות רק עכשיו הצטרף לעולם של ה-MCU ותוך כדי שדרגו את הדמויות שכבר למדנו להכיר. נחזור שנייה לספיידרמן, שעמד בסכנת לעיסות ומיאוס, והפך לחלק אינטגרלי וחשוב ביותר לסרט. סוף סוף יש לנו ספיידרמן שנראה כמישהו שיש לו שיעורי בית ומבחנים באלגברה, סוף סוף ספיידרמן שלא מפסיק לדבר, דמות שהייתי הולכת לראות עוד סרט עליה בקולנוע. אותו דבר על הפנתר, כמובן, מי שהוסיף שכבה מיתית מסתורית ליקום. סיפור האהבה המתפתח בין ויז'ן ו-וונדה נבנה בצורה מקסימה, חייבת להודות שגם דעתי הייתה מוסחת אם אליזבת' אולסן הייתה מונחת בין זרועותיי. שתי הדמויות הנ"ל חדשות לעולם ה"נוקמים"; אחד מנסה לפענח את היישות שלו מעבר לזרמים הרובוטיים הזורמים בעורקיו, השנייה עם כוח שיכול להרוס ערים שלמות הרוצה לשלוט עליו כדי לא לגרום לעוד אסונות. "סקרלט וויץ'" היא הדמות החזקה ביותר, ונראה שהאחים רוסו לוקחים אותה למקום מסקרן; כשהעולם מגיב לכוח שלה בכזו שליליות, כשכולם מפחדים ולא מקבלים אותה לחברה ואפילו החברים שלה מ"הנוקמים" בוגדים בה, כובלים את ידיה ומכניסים אותה לתא כלא קטן, האם לא תיווצר בה להבה חזקה של נקמה? עם כוח רב יכול לבוא גם טירוף מפחיד.

civil-war-gif-marvel-vision-favim-com-4104007

עכשיו נעבור לשתי הדמויות האהובות עליי ביותר בעולם הזה: נטשה רומנוף וקלינט ברטון, האלמנה השחורה והוקאיי. עוד שני אנשים קטנים ללא כוחות-על, אשר רוצים לעשות את הדבר הנכון לא משנה כמה חלשים הם יכולים להיות. כבר ב"חייל החורף", האחים רוסו בנו לנו אלמנה שחורה עצמאית וחזקה, כזו שביונסה וטיילור סוויפט צריכות לתלות פוסטר שלה באולפן ההקלטות שלהן. בסרט הזה הם פיתחו את הצד האנושי שלה, תוך כדי שהיא קרעה את הטוסיקים של כמה וכמה פושעים וגיבורי על. היא הייתה לב בשביל קאפ אחרי שפגי קרטר נפטרה והיא הפעילה מוח מחושב בכל צעד שלה במאבק בעד ונגד החוקים החדשים. נטשה רומנוף היא לא סוכנת כפולה, היא סוכנת שפועלת לפי הבטן ועומדת מאחורי ההחלטות שלה.  וקלינט ברטון? מעריצי ג'וס ווידון יכולים לעבור לפסקה הבאה. לעומת אביר הפמיניזם הג'ינג'י, שהתעצל יותר מדי בכתיבת דמות עם פוטנציאל אדיר, האחים רוסו סוף סוף כתבו הוקאיי ראוי למעריציו. אנתוני רוסו הבטיח שכל מעריץ יכול ליהנות מהדמות אותו הוא הכי אוהב, והו, כמה מבסוטית יצאתי מ"מלחמת אזרחים" אחרי כל גבורת ההוקאיי שראיתי. ברטון הפך מתוספת נחמדת לגיבור בזכות עצמו – שורות המחץ שלו היו מהמצחיקות בסרט; החולשות שלו מול גורילות-על כמו ויז'ן והפנתר השחור עשו אותו אנושי; העמידה שלו מולם לא משנה כמה הסיכוי שלו לגבור עליהם נמוך ובמיוחד עמידתו נגד טוני סטארק בבית הכלא הפכו אותו לגיבור ושימרו את מעמדו בתור אחד משני הדמויות האהובות עליי בעולם של מארבל. לא עוד בובה על חוטים שהולכת לפי העלילות של כל האחרים, אלא אחד שעומד בפני עצמו, יורה חיצים, מפספס מדי פעם, אבל לא מוותר. חוץ מזה: סקרלט ג'והנסון וג'רמי רנר. זהו.

tumblr_o4jlz34omd1qaoek2o5_r1_500

יש עוד כל-כך הרבה לשבח בסרט הזה: אנטמן, החברות בין רודי וסטארק, ג'יאנטמן, באקי, סקוט לאנג, באקי, פול ראד, סבסטיאן סטאן וכמובן סטן לי; חבל לעייף, עדיף אם כבר לראות שוב את סרט גיבורי-על הטוב של השנה (**נכתב לפני כניסתו של אפוקליפס וג'וקר ליטו למסכי הקולנוע**). אחרי שהתמודדו בגבורה עם סרט עתיר גיבורים כזה, האחים רוסו עומדים בפני מכשול חדש: שני החלקים האחרונים בסרטי ה"נוקמים", אשר לדבריהם יכללו כ-60 גיבורי על. אני תוהה איך הם יצליחו לתת מקום לכל כך הרבה דמויות עם זמן מסך כה מצומצם, אבל כמו שחבריי לטאמבלר חוזרים ואומרים:

In Russos we trust.

רק שיפסיקו לגרום לגיבורים לריב, זה כואב בלב.

וחוץ מזה אנתוני מאקי הוא האיש היפה בעולם.

שיט, כל הזמן מתפלק לי.

tumblr_o6b9x3alws1s6z4zdo3_500

מודעות פרסומת

תגובה אחת (+הוסף את שלך?)

  1. מעקב קישורים: קאנטרי שמיימי – על אלבום יפה במיוחד של "סקיי קאנטרי" | himandshe

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: