כטוב בעיני המעריצים: על "אקסמן: א(פו)קליפס"

מי שבא בשביל הספויילרים, זה הפוסט בשבילכם!

הסרט החדש בסדרת הפריקוולים של "אקסמן" הוגדר אצלי כהבטחה מעצם היותו סרט של הפרנצ'ייז, עוד הזדמנות ליהנות מאנסמבל דמויות ושחקנים אהובים, עוד חלון אל תוך עולמם העשיר של מארבל והכי חשוב: הצגה קולנועית ראשונה ומאוישת של אחד הנבלים האהובים עליי ביותר מהילדות המאוחרת: אפוקליפס, ועוד בשיחוקו של האוסקר האייזקי! השערות סמרו כמו מתקפת ברקים של סטורם על ראשו של וולברין. שני הטריילרים שיצאו הבטיחו סרט אפל ומלא בדמויות ידועות מהסרטים המקוריים של בריאן סינגר מהעשור הקודם, הומאז' לכל מה שנעשה עד עכשיו בעולם האקסמן הקולנועי. הציפייה הלכה וגדלה, אפילו תקווה בצבצה ש-"אקסמן: אפוקליפס" יתעלה באיכותו על "קפטן אמריקה: מלחמת אזרחים". אבל אז מגזין "אמפייר" שיחרר ביקורת נוראית של שני כוכבים על הסרט, אנשים לא נפלו וגם התקשורת לא ממש געשה עם ניסיונות שיווק של הסרט. משהו לא הריח טוב בממלכת המוטאנטים והגעתי אתמול לבית הקולנוע עם מלא חששות והציפיות שעד אז הרקיעו לגובה התעופה של מגנטו שאפו לליבה מתחת לאדמה.

_1450048116

רשע טיפוסי מתובל בכאוס יפה

אחרי שעתיים וכמה של ישיבה בין נטלי, מעריצה של כל מה שקומיקס יחד איתי עוד מימי התיכון ואילת, מעריצה של כל מה שקומיקס ומייקל פאסבנדר, בילינו את ההמתנה לסצינה לאחר הכתוביות בהתלהבות על כל מה שהיה טוב בסרט הזה. הקלה גדולה רבצה באיזור החזה ונשמתי לרווחה על כך שקיבלתי עוד סיפור אקסמני שיהיה אפשר לצפות בו עוד כמה פעמים כשיבוא. בתור מעריצה של פנטזיה מהסוג הזה שעקבה אחר העלילות של המוטאנטים מאז נחיתתם על מסכי הקולנוע בתחילת שנות ה-2000, דעתי כמובן היא סובייקטיבית וכנראה רק אילו שנהנו עד עכשיו מהסרטים יוכלו להזדהות עם מה שיקראו עד לפה, שלהזכירכם כולל הרבה ספויילרים.

נתחיל ממי שהכי ציפיתי לראות בסרט הזה: אפוקליפס. הסצינות הראשונות לפני קרדיטי הפתיחה תיארו מצרים עתיקה ומתוחכמת טכנולוגית, אדירה במיתיות שלה ומרשימה בסדר הגודל ההיסטורי, שני מאפיינים שהושרשו גם בנבל עצמו אותו מציגים לנו על ההתחלה. אפוקליפס זרע הרס בכל מקום כי היה לו הכוח, כי הוא היה אל, קיצר: הנבל הטיפוסי עם תוספת אגדתית ואפית. העובדה שהוא היה מעוצב על פרצופו היפה של אוסקר אייזק הוסיפה. לפעמים הנאומים שלו היו אובר-דרמטיים, אך היה קשה לי שלא להתאהב בו מחדש. אם משווים אותו לזימו מ"קפטן אמריקה", הוא ההיפך הגמור ממנו: יש לאפוקליפס מניעים כוללניים, שום סיפור אישי רק כוח גדול שמאפשר לו להשליט כאוס ומוות על כל העולם, וכאחת שנהנית לחשוב על כך שבדיוק כמו החיים גם מגיע לכל בני אדם המוות, נהניתי מאוד מהקטעים בהם נראה שאפוקליפס הולך להגשים את המטרות שלו. מה שחבל היה שהראו ערים ומבנים מפורסמים נהרסים, אך לא הראו את המחיר האנושי בכל זה, עדיין השחקנים היחידים בדו-קרב היו הדמויות של הסרט בלי דיונים בכל האנשים שהקטסטרופה קטפה מן העולם. עוד משהו שהפריע לי הייתה העובדה שאת כל המידע על האנושות הפיק אפוקליפס דווקא מטלוויזיה מצ'וקמקת בדירה של סטורם, אבל עדיין נשביתי בקסמו המפחיד בכל פעם שעיניו הלבינו תוך כדי שהוא חיזק עצמו בידע וכוחות. אהבתי שהחולשה היחידה של הנבל הייתה שהוא פעל לבד, וזה מה שגרם לו להפסיד בסופו של דבר כשחבורה של מוטאנטים חזקים הצליחו להביס אותו בכוחות משותפים. הקרב בינו לבין צ'רלס היה מדהים ויזואלית ומקאבואית.

נמשיך עם הדבר הראשון שהחזיק את הסרטים האלו והוא מערכת היחסים המתוסבכת בין צ'רלס לאריק. פרופסור אקס ומגנטו תמיד היו חצויים בין הקשר העמוק למחלוקת הגדולה ביניהם, בין חברות ותיקה לבין יריבות שמחירה גדול מדי בשביל העולם האנושי. הם מתחילים את הסרט הזה בנפרד: מגנטו עם המשפחה היותר מדי מושלמת שלו בפולין ופרופ' אקסבייר בבית הספר המתפתח שלו למוטאנטים, אך כשהם סוף סוף מגיעים אחד חזרה לתודעתו של השני, הסרט צובר עוד כמה וכמה נקודות על כך שמצליח לתאר חברות עמוקה יותר מכל אחת בסרטי קומיקס אחרים (סטיב ובאקי במקום השני, כן?). המשפחה שאיבד אריק באושוויץ ואז בעיירה אחרת בפולין היו הסיבה לכעס שלו, הזיכרונות שלו מצ'רלס הביאו בפעם השלישית את הנחמה הגדולה והצליחו להכניס בחזרה חמלה אל המוח ההרסני שלו. הדמעות של שתי הדמויות האלה שמורות אך ורק אחד לכאבו של השני, והשני לאהבתו של האחד. הפלאשבקים לסרטים הקודמים היו הכרחיים כדי להבין כמה השפעה הייתה ותמיד תהיה בין השניים, פאסבנדר ומקאבוי עוד פעם מוכיחים שמשחק טוב אינו שמור רק לסרטי אוסקר שאינם אייזק.

Magneto-in-X-Men-Apocalypse-Wallpaper

עדיין הלב הגדול של הסרט. מגנטו, פרופסור והעיניים של מקאבוי

ועכשיו אל הדבר השני שמחזיק סרטים כאלה בכללי: ההומור. כסרט קומיקס טיפוסי, ההומור לא ניכר בקבוצה של האנשים הרעים, אלא רק בטובים – נייט-קרולר ו-קוויקסילבר סיפקו את האתנחתות הקומיות ההכרחיות לסרט. הראשון עם התמימות המתוקה והשני עם מה סצינת הצלה מקסימה שדומה מאוד לזו שהייתה לו בסרט הקודם בסדרה. לפיטר הייתה גם ההזדמנות להראות שמעבר לליצן החצר, יש בו גם איכויות של גיבור שרוצה להילחם למען שימורו של העולם.

אה, ו-וולברין. ב"אקסמן: שלום כיתה א'" ראו אותו למשך כמה שניות אבל זה הספיק כדי להלהיב, ב"ימי עבר של העתיד/עתיד של ההווה/עבר של האמו" היה לו תפקיד הרבה יותר גדול ופה יו ג'קמן היה הכי וולברין במשך דקות ספורות שבהן הלב כמעט יצא לי מהמכנסיים. תמיד אפשר לרפרר לסרטים קודמים, זה יכול לעבוד מאוד טוב, אבל לא כמו התופעה שהיא וולברין של יו ג'קמן בסרטים האלה, אפילו אם כל מה שרואים זה אותו מתרוצץ בלי חולצה (ריר) וטורף כל חייל בדרכו. חבל שזה לא עובד כשוולברין מקבל סרטים משלו, נקווה לטוב מהסרט הבא והאחרון של ג'קמן בתפקיד.

ygpm6r5shgyoexj5e3p5

Claw Claw Motherfuckers

הסרט אינו מושלם, איני רוצה לדגור יותר מדי במגרעות שלו כי זה עולם שאני כל כך אוהבת, שאני יכולה לסלוח על דברים כמו סצינות שמנסות בכוח להוציא דמעות מהקהל או כל מיני שורות מחץ שהן כבר ברורות מאליו. עדיין הקהל השבוי בקסם המוטאנטים קיבל עוד סרט ליהנות ממנו ולדון בו אחריו. אם אני הייתי כותבת למגזין "אמפייר" הייתי מוסיפה כוכב אחד, ואולי אפילו עוד חצי כדי לנחם את כל אלה שפחדו כמוני להתאכזב מהסרט. עולם הקולנוע התקדם מאוד בענייני נבלים וטובים, אבל גם את הטיפוסי אני אקח עם עולם פנטסטי שכולל בתוכו את העיניים של ג'יימס מקאבוי.

הלאה לאוגוסט וג'וקר ליטו!

חן.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: