אהבה ונחמה – על ההופעה של בריאן ווילסון מנקודת מבט אישית

לפני שבוע קיבלתי וידאו מאימא שלי בוואטסאפ, תמונה נעה מלפני שלושים וכמה שנים (ז"א עוד לפני שחשבו על לייצר אותי) של קרובי משפחה; את חלקם לא יצא לי להכיר, חלק יצא לי להכיר רק כשהזקנה הכתה בהם, חלקם כן הכרתי אך כבר אינם בין החיים וכולם היו צעירים יותר, משפחה אחרת לגמרי. קטע הוידאו עשה לי סוויץ' במוח, הדימר עמעם את מצב הרוח והייתי שבר כלי לכמה ימים. הזמניות של הכל היכתה בי חזק, כל קרוב משפחה שהמצלמה היטיבה להתמקד בו היה עוד הוכחה למה שכולנו כבר יודעים: אי אפשר להתחמק ממוות של אהובים עלינו. כל בעיה הפכה להיות ברומו של עולם, כל מילה רעה אמת גדולה, לא יכולתי להתמודד עם המחשבה של העתיד המובטח לכל אחד מאיתנו בסופה של הדרך ונתתי לפחד לדרוך על כל מה שעמד מולי. בטיפשותי ופחדנותי העדפתי להסתיר את הפחדים האלה מהאנשים שהיו יכולים לעזור לי (הורים ואחים) ובמקום ניסיתי להעביר את זה הלאה דרך תמיכתם של חברים טובים. התמיכה עזרה כמובן, ובנוסף הפחד קיבל טיפול ראוי אמש, תחת ידיהם של משפחת הביץ' בויז המורחבת.

תמונה קבוצתית. תודה לעטר רפפורט הצלמת הנפלאה!

תמונה קבוצתית. תודה לעטר רפפורט הצלמת הנפלאה!

תודות לפקקים בדרך למתחם, הגענו די מאוחר אל המושבים שלנו. הספקתי להגיד שלום וחצי לחברים שיצא וישבתי בקרבתם ובשעה המדויקת של תשע עלו בריאן ווילסון, אל ג'רדין ושאר חברי הלהקה לבמה. הפתאומיות של התחלת המופע תפסה אותי עם הגרביונים למטה, קצת דאגתי כי עמיחי היה אי שם בסיבוב הדאווין שלו (הוא קרא לו כך, לא אני) והתבלבלתי בין הניסיונות להושיב את המוח לנוח לבין העיניים שחיפשו ואיתרו פרצופים מוכרים. את "Our Prayer" כבר פספסתי במודע, אבל "Heroes and Villains" תיקן ואיזן; עמיחי התיישב סוף סוף לידי, השיר שהכי רציתי לשמוע בלייב הוגש על מצע של הרמוניות קוליות שמיימיות ואז הגיע הבלתי צפוי: הצלילים הראשונים של "California Girls" התנגנו, הממטרות החלו לפעול ולא הצלחתי להפסיק אותן. תוך כדי שהמוזיקה הפכה להיות חיה יותר, תודות ללהקה המלווה המצוינת של ווילסון, הלב הדף בחזה כאילו אין כבר מקום להכיל את הכל ונשאבתי לתוך זיכרונות שעלו מעל קו המים. לפרקים עצמתי את עיניי וראיתי את הנוף לים התיכון בבית של ההורים בחיפה, הסנפתי מריח הצ'יפס המטוגן וההמבורגר על הגריל והרגשתי יום שבת בצהריים כשהמשפחה שאז הייתה מצומצמת – ארבעה אחים ואחיות ושני הורים – התיישבה לטקס הארוחה המשפחתית השבועי. לא הייתי צריכה וואטסאפ כדי לראות עוד תמונה נעה מול העיניים, אחת מלאה בתחושה של ביטחון ותמימות שהאמינה שככה זה יישאר לעד.

הלהקה המשיכה לנגן להיטים :"I get Around" ו-"Dance, Dance Dance", ומחשבותיי גלשו לשלושת אחיי הגדולים ובמיוחד לאחי הבכור, מי שחינך אותי מוזיקלית עם קסטות על גבי קסטות, ביניהן גם כמה של הביץ' בויז. נזכרתי בסטנדים הארוכים שלו, באוספים שהקליט, בפוסטרים של אלביס ואז גם בפרקים של "צער גידול בנות" בהם התארחו הביץ' בויז, פרקים שנהננו לראות בחמולה בסלון.  התברר לי המובן מאליו – בריאן ווילסון לא רק אמן ששינה וקידם את הפופ, הוא גם עזר להחיות תמונות יפות מן העבר במוח של בחורה המתקרבת לגיל ה-30.  כמה מדמעות ההתרגשות גם הפכו לזרזיפים של חרטה על כך שאחיי לא נמצאים שם איתי ליהנות מאותם שירים שהלהיבו אותנו כשזה היה רק אנחנו. "Surfer Girl" ו-"Don't Worry Baby" לקחו אותי קדימה במימד הזמן, ואז גיליתי שזו לא הייתה רק ילדות, אלא תקופת חיים שלמה שווילסון טיפח עם המוזיקה שכתב. כשווילסון בישר על הביצוע של "פט סאונדס", אני כבר הייתי בעולם אחר לגמרי וחזרתי אל הקרקע ב-"God Only Knows", השיר האהוב ביותר על עמיחי והתרגשתי בשבילו. מאז המטוטלת הרגשית המשיכה בין חיוכים לבכי מתרגש.

כותב פס הקול לחלקים היפים בחיים. ווילסון בתמונה של עטר רפפורט

כותב פס הקול לחלקים היפים בחיים. ווילסון בתמונה של עטר רפפורט

ווילסון עצמו, כפי שהעידו כולם לפניי, לא היה מלא בכריזמה. אבל את נוכחותו של ווילסון, כפי שניר גורלי כתב יפה, הרגישו דרך המוזיקה. זה לא קל לראות אדם כל כך דגול בוהה אל עבר נקודה לא מוגדרת תוך כדי שלהקה שלמה סביבו חיה ובועטת. השנים והצרות הרבות הוקרנו דרך הסטואיות שלו, עוד פעם הזמניות המזורגגת בצבצה בין נבכי מחשבותיי, אבל ווילסון שבר אותם בכל פעם שהוא הרים ידיים או ריקד קצת עם הרגליים מתחת לפסנתר. הוא לא החליף הרבה מבטים עם חבריו ללהקה, אבל הוא היה שם בתוך כל תו, בתוך כל מילה ולחן, הוא היה המפתח ההרמוני שחיבר בין הכתיבה והיצירה עצמה. בהדרן, כשכולנו התקרבנו עוד לבמה לרקוד לצלילי להיטים ישנים של הביץ' בויז, זיהיתי חיוך ענק שהוא נתן לכל אחד שהעיז להסתכל, ואז ראיתי את האור: אמנם הכל זמני ואין מנוס ממוות סביב, אך יש משהו שלא מתכלה וקוראים לו מוזיקה, והיא שם כדי לזכור את פעם וליצור איתם גם זכרונות חדשים. אני לא חושבת שהייתי מגיעה לרמות אינטנסיביות של חוויה אם הלהקה של ווילסון לא הייתה מנשימה ומחיה מחדש את כל השירים בצורה כל כך מלהיבה. בלונדי צ'פלין הציג לראווה רוקנרול שחי ונושם גם בגיל שבעים, אל ג'רדין תרם בחביבותו ובגנים הטובים שהעביר לבנו, מת'יו, שעזר בתווים הגבוהים ובקולות הביץ' בואיים. היו עוד חברי להקה, אנשים בעלי אנרגיות כל כך טובות כשמרכזם ישב הגנרטור הראשי, הלב הווילסוני שהפריח אלפי לבבות אתמול באמפי רעננה.

עדיין אינני מוכנה ללחוץ על הפליי בשנית ולצפות בקטע שאימי שלחה, אני גם לא חושבת שאהיה מסוגלת לדבר את הפחד הגדול שלי בפני האוצר הגדול בחיי שהוא המשפחה שלי. אולי הם יקראו את מה שכתבתי למעלה ואז זה יחסוך לי חלק מהטרחה, אבל טוב שיש את המוזיקה שתחזיר מדי פעם אל תמונות שבהם גם אני הייתי נוכחת, צעירה וחיה יותר, מאושרת עם עוד הזדמנויות להרגיש כך, הרי המשפחה עדיין פה, היא תמיד תהיה. יש כיעור בעולם, הוא לוקח אנשים ביריות, במחלות ובנסיעות ארוכות אבל ישנו גם יופי עם כרס סבא גדולה, רצון טוב להביא את המוזיקה לקהל הרחב והליכה של דובון איכפת לי זקן וחמוד. בלי זמניות אי אפשר יהיה להעריך את היופי, זה היין והיאנג, לא?

תודה לגיל מאורר שתפס את החיוך הזה

תודה לגיל מאורר שתפס את החיוך הזה

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: