בשורה אסקפיסטית מנוסחת ע"י עוד 3 אלבומים

זה לא נעים להתבכיין, לי זה מרגיש כאילו אני נותנת לרחמים עצמיים להשתלט עליי במקום להסתכל קדימה ולחשוב על פתרון. אבל המחלה האגואיסטית הזו השתלטה עליי יותר מכל לאחרונה, וגררה אחריה עוד ועוד בריחות אל עולמות אחרים בעזרתם של סרטים, מוזיקה וספר אחד של הנרי דייויד ת'ורו, "וולדן", שדרכו אני בונה יחד עם הסופר בית במקום מבודד ונהנית מזמן איכות הרחק מתל אביב וכל שחקיה עמוסי הבניינים המכוערים. במסגרת מס' 1,000,231 של בריחותיי, נתקלתי בסרט בשם "Mud", עם גיבור פרטי שלי בשם ריי מקינון וגם מת'יו מקונוהיי שלמדתי לחבב אחרי שראיתי אותו בדמות; סרט שכולו מושתת על אווירה דרומית אהובה וסיפור די פשוט עם אנשים פשוטים, גם מסוג אלה שאני אוהבת. בסיומו של הסרט, אחרי מספר לא מועט של דמעות התרגשות והזדהות, ישבתי וכתבתי עוד חצי פרק לספר שלי ועדיין בוער בי הרצון לכתוב אז הנה שלושה אלבומים שעזרו לי גם לברוח, כשבאחד מהם ישנה גם פסקה מהספר שנכתבה בהשראת אחד מהאלבומים.

Weyes Blood – The Innocents

a2577323713_7נטלי מרינג היא אישה כלבבי מסיבה מיוחדת במינה: חלק מהכתיבה שלה נובעת מסופרים ומשוררים אמריקאים קלאסים. גם שם הבמה שלה נובע ממשחק מילים עם שם של נובלה פרי ידה של פלאנרי אוקונור (שעוד לא קראתי, בושה וכלימה). וויז בלוד היא אמנית כלבבי מסיבות רבות: הקול העמוק שלה, אותה היא מטביעה בתוך מחשב מדי פעם ובכל זאת משרה עליו רוחניות של כנסיות בהן הדת היא כאב וניצחון עליו. הגיטרות בשיר הראשון, "Land of Broken Dreams", כבר מכתיבות את הלך הרוח של האלבום, ובקולה היא מספרת על אמריקה שהחופשיות עליה מושתתת על העובדה שאפשר לכתוב עליה כל מה שרוצים. שמעתי את האלבום הרבה בזמן שקראתי על מסעותיו של ג'ון סטיינבק בארה"ב, והיא הוסיפה עוד שכבה אישית יותר לספר שבו העדיף סטיינבק להימנע מלכתוב על יותר מדי קשיים רגשיים. בעוד פרס סטיינבק אמריקה מגוונת בשפתו העשירה, סיפרה לי מרינג על אישה אחת מלאה באמפתיה כלפי חברים בצרה והרבה כאב שהיא מעדיפה לגלות רק לכלים כמו גיטרה אחת כמו ב-"Summer" או פסנתר כמו ב-"Some Winters". במדריגל חצי-רובוטי בשם "Requiem for Forgiveness", וויז בלוד שבתה אותי במיוחד, ו-"Bad Magic" הפשוט הכאיב עד מאוד, כאילו אני חלק מהטרגדיה הקטנה שלה. האלבום מ-2014 הגיע לאוזניי רק בשנה האחרונה, ואני מאמינה שימשיך ללוות אותי גם בספרים הבאים ובתקווה גם בדרכים ארוכות יותר ממסלול חיפה-תל אביב-חיפה על כביש החוף היפהפה גם הוא.

The Pines – Above the Prairie

alm97284מספרי הסיפורים ממינסוטה כתבו אלבום שכולו דרכים פתוחות אשר נפרטות על גיטרה עדינה בתוספת של מחווה למשורר אינדיאני שלא הכרתי – ג'ון טרודל. את אמני הקאנטרי אני אוהבת במיוחד כשהם מחוברים לאדמה ממנה הם באים, כשאפשר להרגיש את זה מהמילים והנגינה הפשוטה, וכמובן לחנים שגורמים ללב לרשרש ולהזרים למוח השראה. בזכות האלבום הזה כתובים הרבה פסקאות מהספר שלי, ואני עדיין מקפידה לחזור אליו בכל פעם שאני נתקעת או צריכה להרגיש עוד קצת מהעולם שאני בורחת אליו דרך המילים שלי. להלן אחת הדוגמאות, מומלץ לקרוא עם "Aerial Ocean" או "Sleepy Hollow" ברקע.

"הנסיעה לגרוטסטד לקחה כמה שעות. מגע ידיה של גרייס על צידי הגב שלי כבר היה מוכר ויכולתי לחזור וליהנות מהדרך בין נופים אשר כללו בעיקר שדות חקלאיים. מימין ראינו חממות של צמחים שונים ומשמאל שדה שלם של עצי בננות. לפעמים השטחים השתנו ותפוזים קישטו בכתום כמה ענפים וכך גם הצהוב של הלימונים. שלטים הזמינו אותנו להתארח בעיירות בדרך, אבל לא התפתינו לעצור באף אחת מהן, שנינו רצינו להגיע כבר אל העיר ולמצוא  מקום ללון בו ולתת לחוסר הסבלנות של שנינו לנוח. כשגרייס הייתה כרוכה מסביבי, והרוח עטפה בחמימותה את גופותינו הנוסעות, הרגשתי איך אנחנו יחד עם האופנוע הופכים ליישות אחת. כמו עם ג'רמי על הספה בביתו, יצרנו מוטציה מיוחדת במינה, המרחפת במימדים מקבילים של זמן וגיאוגרפיה; סוד קטן, שגם אם היינו רוצים, לא היינו יכולים לתאר במילים לאחרים. בידיה כיוונה גרייס את ההרמוניה, כשלחצה על הבטן התכבדתי בביטחון שאיפשר לי לנהוג בזהירות, וכשסמכה יותר על הדרך, ההקלה פלשה לכיוון הרגליים שלי ואפשרה לי להעביר את הראש למצב אוטומטי ולתת לכבישים להוביל אותנו אל היעד. "

     

William Tyler – Modern Country                                                 

william_tyler_moderncountry_review_under_the_radar_thumbאמריקה האקזוטית והיפה יכולה להודות לוויליאם טיילר על שהחזיר עטרה ליושנה. טיילר הוא נגן גיטרה שתרם מכישרונו לאמנים כמו בוני פרינס בילי ולאמבצ'ופ. התאהבתי בו בעקבות אלבומו "Impossible Truth" מ-2013 כשנתקלתי בו בעקבות טעות משמחת ביוטיוב. השנה הוא הוציא את "Modern Country", שכשמו לוקח את הקאנטרי ומשפר אותו דרך הפקה מהודקת של שכבות על גבי שכבות של גיטרות הצוברות תאוצה תוך כדי נגינה ומכסות את העיניים בבדים שכולם נופים פתוחים של כל מקום שרק תרצו. חוץ משמות השירים, לא תמצאו פה מילים אלא רק שירה של גיטרה שתספר לכם על כבישים רחבים, אפשרויות נראות לעיניים עצומות וחולמות. אחרי שראיתי את "Mud" אני מפנטזת על שיתוף פעולה בינו לבין ג'ף ניקולס, מי שכתב וביים את הסרט, אולי על איזה פרויקט עתידי שגם הוא יכבד בסינמטוגרפיה שלו את היופי של דרום ארה"ב.

יש לי בעיה עם לחזור על עצמי, אבל אין מנוס – אני תקועה על ארצות הברית הקלאסית. זה כמו שירי ארץ ישראל היפה והטובה: אי אפשר לדעת אם היא באמת הייתה קיימת, יש בה מן התמימות שאילו הייתה חלק מהטבע האנושי העולם היה יכול להיות טוב לשם שינוי, ולכן אני מעדיפה לחשוב עליה ולא על מציאות שנחשפת אל מול עיניי כיותר ויותר קשוחה וטמאה.

לחיי התגברות על משברים והמוזיקה שעוזרת להגיע לאופק בהיר יותר.

חן

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: